השלמות של החוכמה (פניא-פארמי)

בהיקהו בודהי הוא נזיר ומלומד בודהיסטי יליד ניו יורק, ארה״ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד״ר לפילוסופיה. הוא הוסמך לנזירות מלאה בשנת 1973 בסרי לנקה, שם הוא שהה במשך 24 שנים, וכעת הוא חי במנזר צ׳וואנג ין במדינת ניו יורק.

בהיקהו בודהי אחראי לפרסומים רבים של הכתבים הבודהיסטיים, כמחבר, מתרגם ועורך, ביניהם התרגום המלא של אוסף הדרשות הבינוניות (מג׳הימה ניקאיה) ואוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה(.

***

השלמות של החוכמה (פַּנְיַא-פַּארַמִי):

מי ייתן וחוכמתי תגדל ותהיה עצומה כחלל, עמוקה כאוקיינוס וזוהרת כשמש, תפזר את אפלת הבורות ותאיר את טבעם האמיתי של כל הדברים.

בפרשנויות של מסורת הפאלי, חוכמה או פַּנְיַא היא הרביעית ברשימה של עשר הפארמיטות. לדעתי הרשימה הזאת קצת לא מאורגנת. הרשימה במסורת הצפונית [המהאיאנה] מציגה סדר הגיוני יותר שבו רצף הפארמיטות כולו מתקדם ומגיע לשיאו בשלמות של החוכמה. לכן, בשיחותיי ארגנתי מחדש את הרשימה במסורת הפאלי והעברתי את הפארמיטה של החוכמה מהמקום הרביעי למקום העשירי. אני מאמין שהשינוי הזה מתיישב עם דבריו של הבודהה שמכל הגורמים המביאים להתעוררות, החוכמה עומדת בראש כולם. גם בחמש היכולות הרוחניות (אִינְדְרִיָה), אנו רואים שארבע האחרות מגיעות לשיאן בפניא, חוכמה. יש לנו אמון, חיוניות, תשומת לב וריכוז – אלה הן ארבע היכולות הבסיסיות ובראשן, ככתר, פניא-אינדריה, היכולת של החוכמה.

בין עשר הפארמיטות, חשיבותה של החוכמה רבה כל כך מאחר שהיא גורם מנחה לכל האחרות. סוטרת הפרג’נאפארמיטה הגדולה בסנסקריט מחזקת את ההבנה הזאת – נאמר בה ששאר השלמויות זוכות להיקרא שלמות או פארמיטה כאשר הן נתמכות ומאוששות על-ידי פרג’נאפארמיטה, השלמות של החוכמה; כשהן אינן נתמכות בחוכמה הן אינן יכולות להיקרא פארמיטות או שלמויות.

בתחילת האימון שלנו בדרך הבודהה עלינו לטפח את כל האיכויות האחרות, כמו נדיבות, מוסר, סבלנות וכל השאר כצעדי הכנה לפיתוח של חוכמה. כשחוכמה מופיעה, היא מחזיקה באיכויות אחרות כמו נדיבות, מוסר וסבלנות והופכת אותן לשלמויות רוחניות. החוכמה היא שמאמצת אותן, מקיפה אותן וחודרת אליהן, וכך הופכת אותן לאיכויות היכולות להוליך להתעוררות ולשחרור. ללא התפקיד המנחה של חוכמה, הפארמיטות או האיכויות האחרות יהיו לא יותר מסגולות אקראיות, ולא איכויות המביאות להתעוררות. חוכמה ללא שאר הסגולות לא תהיה חוכמה כלל, אלא רק פיקחות אינטלקטואלית. כשהחוכמה מאמצת אליה את שאר האיכויות ומדריכה אותן, הן נעשות לחלק בלתי נפרד מדרך הבודהה המביאה להבנה העמוקה ביותר של ההתעוררות ולהגשמה של שחרור מלא. כשמתלוות לחוכמה שאר האיכויות המיטיבות, היא נעשית אצילה ונשגבת, חוכמה שמאירה בזוהר את אופיינו ואת התנהלותנו.

הדרך להתעוררות אינה קו ישר, היא נפרשת כספירלה. בתרגול עצמו, הדרך של הבודהה חגה סביב סביב. אבל תנועה מעגלית זו שונה מהתנועה במעגל הסמסארה, מעגל הלידות והמיתות. במעגל הסמסארה, לידה מוליכה למוות, ואחרי המוות באה לידה חדשה; התהליך הזה נע סביב סביב ללא תכלית, ואנו שבים ופוגשים בסבל פעם אחר פעם בלי שנשיג דבר שייטיב איתנו לאורך זמן. לעומת זאת, את דרך הבודהה אנו יכולים לראות כמעגל שיש בו שלושה ממדים. במילים אחרות, זוהי ספירלה הנעה במעגליות והתנועה הזאת מוליכה אותה גבוה יותר ויותר. אנחנו מתחילים באמון, שלרוב מתלווה לו זיק של חוכמה או של תובנה בנוגע לטבעם האמיתי של החיים. מוּנעים בכוח האמון הזה, כשתודעתנו מוארת לרגעים בניצוץ החוכמה, אנחנו מאמנים את תודעתנו בפיתוח איכויות מוסריות שונות כמו נתינה בנדיבות, שמירה על כללי האתיקה, התכוונות אוהבת וחמלה, ומתרגלים מדיטציה.

התרגולים האלה מולידים נטיות מיטיבות בתודעה, ונטיות מיטיבות אלה מטהרות את התודעה מהעולם הרודני של הזיהומים הגסים. כשהן צוברות כוח, הן גורמות שמחה ואושר; הן מביאות שלווה ובהירות. כל הנטיות המיטיבות האלה הן המסד, הקרקע לחוכמה המתעוררת, הנעשית בהירה יותר ויותר עד שהיא מציפה את התודעה באור, כמו זרקור בלילה אפל. החוכמה הזאת תאמץ אליה אז את שאר האיכויות המיטיבות ותהפוך אותן לפארמי או פארמיטות; שלמויות רוחניות במובן האמיתי של המילה. אז יבשילו יחד בהדרגה החוכמה ושאר האיכויות המיטיבות, יזינו ויחזקו זו את זו, עד שיגיעו למימוש עם ההגשמה של התעוררות ושחרור מלאים.

בהדגישה את החוכמה כמפתח להתפתחות רוחנית, תורת הבודהה היא ייחודית בין הדתות הגדולות בעולם. הסיבה לחשיבותה ולמרכזיותה בבודהיזם היא מפני שהבודהה ראה בבורות את המקור העמוק השורשי ביותר לסבל האנושי. שחרור לא יכול להיות מושג על-ידי אמונה ודבקות; הוא לא יכול להיות מושג על-ידי סגידה לבודהה, ואי-אפשר להשיגו על-ידי טקסים פולחניים. דרכים אלה יכולות להיות מועילות כביטויים של אמונה ודבקות, והן יכולות ליצור מצבי תודעה מיטיבים. ואולם בסופו של דבר השחרור תלוי בתובנה אישית ישירה במה שנוגע לטבעם האמיתי של הדברים, לאופן קיומן של התופעות. תובנה כזו היא פעולתה של החוכמה.

בדרשה על ארבע האמיתות הנאצלות הבודהה אומר שהשתוקקות היא המקור לסבל. אין להבין את האמירה הזאת במונחים אבסולוטיים מפני שהמטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה מעשית. עלינו להבין שגם להשתוקקות יש סיבה עמוקה יותר, והסיבה הזאת היא בּוּרוּת. בורות והשתוקקות, שתיהן יחד אחראיות להרבה יותר מסבל בחייו של אדם יחיד מלידתו עד מותו. יחד, בורות והשתוקקות כובלות אותנו לסבל חסר ההתחלה של הסמסארה, מעגל הלידות והמיתות המסתובב עידני עידנים. לכן, אם אנחנו רוצים להשתחרר ממעגל הסמסארה, עלינו להתגבר על תשוקה. אם אנחנו רוצים להתגבר על תשוקה, עלינו לסלק את הבורות. האמצעי לסלק את הבורות הוא חוכמה. חוכמה גוברת על בורות ומביאה עימה הבנה של מציאות שמעבר ללידה ומוות; היא מביאה שחרור [ממעגל הסמסארה] אל מצב שאין בו לידה ואין בו מוות הנקרא ניבאנה.

באנגלית למילה ‘חוכמה’ יש משמעות כללית מאוד. בבודהיזם, למילה פניא [בפאלי] או פראג׳נה [בסנסקריט] יש מובן מדויק. פניא פירושה ידיעה וראייה של הדברים כפי שהם באמת, ידיעה שיש בה הבנה ישירה של המאפיינים האמיתיים של תופעה. חוכמה היא הבנה עמוקה בטבעם האמיתי של דברים. בדרך כלל אנחנו מניחים שאנו מבינים את הדברים כפי שהם, בייחוד אם אנחנו נבונים, ועוד יותר מזה אם יש לנו תארים אקדמיים. הבודהיזם אומר לנו שמה שאנו מחשיבים כחוכמה או אינטליגנציה הוא רק אשליה. על-פי הבודהיזם, הידע שאנו מתגאים בו בדרך כלל הוא רק מידע רעיוני, ידע טכני מעשי, אבל אין הוא חוכמה אמיתית. בבודהיזם, חוכמה אמיתית מתגלה בהיעדר חמדנות והשתוקקות, בהיעדר שנאה וכעס, בהיעדר גאווה ויוהרה. היא גם מתבטאת באהבה ובחמלה, בפשטות ובשביעות רצון, בענווה ובחוסר אנוכיות. אם אנחנו נוטים לחמדנות, אם אנחנו מתרגזים על נקלה, אם אנחנו מתנשאים, אם אנחנו חסרים אהבה וחמלה, ואם התודעה שלנו מוצפת כל הזמן בכל מיני רצונות – נוכל לראות בזה סימן ברור שאיננו יודעים מהי חוכמה אמיתית.

בכתבים הבודהיסטיים מדמים לפעמים את הבורות לערפל המטשטש את הראייה המנטלית שלנו. לפעמים משווים אותה לעכירות בעדשת העין (קטרקט) המסתירה מעינינו את חיינו הרוחניים כך שאנו רואים דברים בדרך מעוותת ואשלייתית. בורות גורמת לנו לתפוס, לחשוב ולהבין דברים באופן מבולבל. הסוטרה הסינית על פרג’נאפארמיטה משתמשת בביטוי ‘diantoumungxiang’ שמשמעו רעיונות הפוכים וכמו חלום.

חוכמה, לעומת זאת, יכולה לפזר את העננים ואת ערפילי הבורות. היא כמו העדשה שיכולה לסלק את העכירות המסתירה מעינינו את חיינו הרוחניים. חוכמה היא שמאפשרת לנו לראות את הדברים ישר, כך שנוכל לראות ולהבין נכון את הדברים. והדברים שעלינו לראות אינם סודות מסתוריים ואזוטריים, אלא המציאות הנוגעת לחיינו שלנו, הטבע האמיתי של חוויותינו. העולם הזה של חוויותינו יום אחרי יום הוא הקרוב ביותר לעצמנו. אלה החוויות שלנו, מיום ליום, שבונות את מה שאנו מכנים ‘עצמנו’. אלא שטבען האמיתי של חוויותינו מיום אחד למשנהו מוסתר ומעוות בגלל בורות. לכן אנחנו נעזרים בתורת הבודהה ככלי לחקירה שיטתית, זהירה ויסודית של חוויותינו. אנחנו משתמשים בגופנו ובתודעתנו כאובייקטים לחקירה שלנו. אנחנו מנסים, בהתמדה ובשיטתיות, להבין אותם כהווייתם, בדיוק ובבהירות. תהליך זה של הבנה הנפתחת בהדרגה אל טבעו האמיתי של קיומנו הוא נתיב החוכמה המוליך לשחרור הסופי.

את טיפוח החוכמה צריכה להנחות מההתחלה השקפה נכונה. הבודהה אומר שההתפתחות של הדרך כולה תלויה בהשקפה נכונה. כדי שתהיה לנו השקפה נכונה, עלינו להקדיש תשומת לב רבה לתיקון ההשקפות שלנו, הגישות שלנו, נקודות המבט שלנו. במסורת הבודהיסטית נאמר שיש שלושה סוגים של חוכמה: חוכמה שנרכשת על-ידי לימוד, חוכמה שנובעת מהרהור עמוק (רפלקציה) וחוכמה שנולדת מטיפוח מדיטטיבי. בדרך כלל הם נתפסים כשלושה צעדים; אבל אפשר לראות אותם כצעדים הבאים לא זה אחרי זה אלא כקיימים בו-בזמן, וכל אחד מהם מעשיר בהדרגה את האחרים. אני מעדיף לראות אותם בדרך השנייה, אבל קל יותר להסביר אותם כמתפתחים צעד אחר צעד.

כדי להגיע לחוכמה, כדי להגיע להבנה נכונה, הצעד הראשון הוא לרכוש חוכמה שמקורה בלמידה. זו החוכמה שבאה מלימוד מעמיק של הדהרמה על-ידי מורים מוסמכים, ומלימוד טקסטים, דרשות ופרשנויות המגלות ומראות את טבען האמיתי של התופעות. בקאנון הפאלי, יש בעיני חשיבות מיוחדת לכמה סוטות מהמג׳הימה ניקאיה [אוסף הדרשות באורך בינוני], במיוחד מתוך הפרק על ויבהנגווגה (Vibhangavagga), דרשות מספר 149-144, וחשובים גם כמה מהפרקים מתוך הסמיוטה ניקאיה [אוסף הדרשות המקובצות], בייחוד הפרקים העוסקים בהתהוות המותנית, חמשת המצרפים, 12 בסיסי החושים, ארבעת היסודות או 18 היסודות, והפרק האחרון העוסק בארבע האמיתות הנאצלות. כך שהצעד הראשון שצריך לעשות כדי לפתח חוכמה הוא ללמוד היטב את הדהרמה. ככל שאנו לומדים את הדהרמה, כך נולדת בתודעה מעין חוכמה, הבנה מושגית על טבעם האמיתי של הדברים.

כדי לחדד ולהעמיק את ההבנה שלנו, עלינו להרהר במה שלמדנו. עלינו לחשוב על הנושאים שלמדנו, לחקור אותם, לבחון את משמעותם, להרהר בהשלכותיהם, לחקור את הקשרים ביניהם ולראות כיצד הם נוגעים לנו, לחיינו. למשל, כשאנחנו קוראים בטקסט על אַנַטַא, על הרעיון של היעדר עצמי, מהי בדיוק הכוונה במשפט Sabbe dhamma anattā – כל הדברים הם נעדרי עצמיות? כיצד הלימוד על היעדר עצמיות מתקשר למושגים בסיסיים אחרים בבודהיזם כמו ארעיות, או התהוות מותנית או ארבע האמיתות? איך נוכל לבסס את תקפותו של על-ידי הסקה וחשיבה? אלה הם עניינים חשובים שיש להרהר בהם. כדי לפתח את החוכמה הנולדת ממחשבה, כדאי לעיתים קרובות לא להישאר לבד ומבודד, אלא להיות דווקא מעורב בשיחות דהרמה עם אחרים. כמעט בהכרח אנו מפתחים נקודת מבט אחת מסוימת המותנית בהטיות שלנו, בדעותינו הקדומות ובהנחות שהנחנו מראש; נקודת מבט שעוצבה על-פי מה שכבר למדנו, ניסיון העבר שלנו ונטיותינו המנטליות.

לכן ההבנה שלנו, נכונה ומדויקת ככל שתהיה, היא לרוב מוגבלת. כדי להרחיב אותה, כדי להיות מסוגלים לראות את אותו נושא מזוויות שונות, טוב לדון בו עם אחרים; כך נוכל לראות אותו גם מנקודת מבטם של אחרים, שהתעצבה גם היא על-פי ניסיונם, הנחותיהם המוקדמות והבנותיהם. על-ידי הניסיון לשלב את ההבנה שלנו עם ההבנה של האחרים נוכל להגיע להבנה רחבה ומקיפה יותר של הנושא. כשאנו דנים עם אחרים, עלינו להיזהר שהדיבור לא יידרדר וייהפך לוויכוח כעוס שבו אנחנו עומדים בעקשנות על דעתנו ורק מתווכחים עם אחרים בניסיון להביס אותם ולהפגין את יתרוננו עליהם. כשאנו דנים עם אחרים, ראוי תמיד לבוא בענווה, עם רצון ללמוד מאחרים; אך גם להיות ביקורתי ולא לקבל דברים באופן עיוור רק מפני שמישהו אחר שאולי נראה בקי וסמכותי יותר, אומר אותם.

תחילה יש לנו הבנה שנולדת מתוך למידה. עלי להוסיף שהלימוד כאן כולל לא רק את הטקסטים שאנחנו קוראים אלא גם השתתפות בשיחות דהרמה עם מורים מוסמכים. כך, עם החוכמה שמקורה בלימוד, אנחנו מפתחים חוכמה שנולדת מהתבוננות, מחשיבה; חשיבה על תוכני הלימוד, ההרהור בהם, ועל-ידי הרחבת נקודת המבט דרך דיונים עם אחרים.

במקום השלישי נמצאת בהאוונא-מיה-פניא, חוכמה שנולדת ממדיטציה. מרגע שביססנו הבנה בהירה של הדרשות (הסוטרות), וחידדנו את הבנתנו בעזרת מחשבה, כעת, כדי להמיר את ההבנה המושגית שלנו לחוויה ישירה, עלינו לאמן את התודעה לראות באופן ישיר את הדברים שלמדנו וחידדנו. זה נעשה על-ידי תרגול שנקרא מדיטציה, בהוואנה, שפירושו טיפוח או התפתחות. דרך מדיטציה אנחנו ממירים את ההבנה המושגית שלנו לידע ישיר, לחוויה ישירה. בדרך כלל אנחנו מתחילים באובייקט פשוט וממקדים בו את תודעתנו. זה כך מפני שהבודהה אומר שחוכמה חווייתית נולדת מתוך ריכוז, סמאדהי. כשהתודעה מוסחת וכשהיא נישאת על הגלים של חשיבה מושגית, איננו יכולים להבין את הנושא לעומקו. כדי להגיע לתובנה, עלינו למקד את התודעה, לאסוף אותה. לכן אנחנו בוחרים אובייקט למדיטציה, לרוב אובייקט פשוט כמו הנשימה, הגוף כולו או איכות כמו התכוונות אוהבת. אנחנו מתרכזים, מביאים את התודעה אל האובייקט עד שהתודעה נעשית אסופה, שקטה, מאוחדת. באיסוף הזה של התודעה, או בהתמקדות, התודעה מפתחת יכולת לראות לעומק האובייקט שאנו מתבוננים בו. אז אנחנו מפנים את התודעה האסופה הזאת וממקדים אותה בזרם החוויות [התופעות] כפי שהן עולות מרגע לרגע. אנחנו מאפשרים לתודעה להינשא עם הזרם, מודעים וקשובים לכל אירוע בחוויה. כשאנחנו קשובים באופן מודע לחוויה מרגע לרגע – כמו פרח שנפתח ונפרש באור השמש, כך גם החוויה שלנו נפתחת ונפרשת ואנו יכולים לבחון אותה לפרטיה, לחקור אותה ולהבינה במדויק.

מה פירוש לראות את טבעה האמיתי של החוויה ולהבין אותה הבנה ישירה? בכתבים הפאליים נאמר שתכלית החוכמה היא לראות את שלושת ההיבטים של החוויה שלרוב הם נסתרים מעינינו. הם נסתרים לא מפני שיש קושי לראות אותם, אלא מפני שבדרך כלל איננו רוצים לראות אותם ולכן אנו תמיד מנסים להסתיר אותם מעצמנו. אבל בבודהיזם, שלושת ההיבטים האלה של החוויה הם אלה שמחזיקים את המפתח לשחרור. שלושת ההיבטים האלה של החוויה נקראים ‘שלושת סימני הקיום’ או ‘שלושת מאפייני המציאות’, טִילַקְהַנַה בפאלי או טְרִילַקְשַנַה בסנסקריט. שלושת המאפיינים של כל חוויה הם ארעיות (אניצ׳ה), אי-נחת או סבל (דוקהה) ולא-עצמי (או היעדר עצמי, אנטא).

‘ארעיות’ היא הסימן הראשון מפני שהיא השער, הדלת לשני המאפיינים האחרים. ארעיות היא המאפיין הברור והאובייקטיבי ביותר בשלושתם. באופן רגיל, בגלל בורות והשתוקקות, אנחנו מחפשים ללא הרף אחר מקור תמידי, קבוע, ודאִי להרגיש ביטחון בחיינו. אנחנו חושבים שאם יהיה לנו בית טוב ובטוח לגור בו נהיה בטוחים ומוגנים; או אם יהיה לנו צבא חזק נהיה מוגנים ובטוחים. אנחנו תמיד מנסים להסתיר מעינינו ומהכרתנו כל סימן שמראה שדברים שאנחנו נאחזים בהם לביטחוננו ולהנאותינו עשויים להשתנות, להיחרב, להיעלם. אפילו עצם המחשבה על זקנה, דעיכה, מחשבה על חולי, על האפשרות לחלות בסרטן, באלצהיימר, ללקות בשבץ – רק המחשבה גורמת לנו להרגיש לא נוח. כשאנחנו רואים את עצמנו פנים אל פנים מול מוות – הנה אנחנו חוצים את הכביש, מכונית נהוגה בידי שיכור מגיחה פתאום מעבר לפינה ושועטת לעברנו במהירות רבה, המוות הוא בלתי נמנע. כשאנחנו חושבים על זה אנחנו נבהלים; המחשבה ממלאת אותנו אימה ואנחנו דוחים אותה מעלינו מיד וחושבים על משהו נעים.

כך שהעיקרון הראשון שעלינו להבין הוא ארעיות. הבנה ישירה של ארעיות אינה גורמת לאומללות ולדיכאון אלא לתחושה של שחרור, לשמחה. כשאנחנו מבינים ארעיות אנחנו גם מבינים שאנחנו יכולים להרפות מכל מה שהוא ארעי. אנחנו מבינים שהרפיה אין פירושה אובדן וחסך אלא חופש פנימי. כשאנחנו מבינים את הסימן של ארעיות, עם מעט מחשבה נוכל לראות שכל מה שהוא ארעי הוא בהכרח פגום, לקוי, לא מסַפק, קשור בקשר הדוק לסבל. כשאנחנו רואים שהדברים הם ארעיים וקשורים לסבל, אנחנו מבינים שלא כדאי לאחוז בהם; אנחנו מוכנים להניח להם ויכולים להרפות את האחיזה שלנו בהם.

אף שאולי נוכל לשחרר את ההיאחזויות הגסות – ההיצמדות לדברים בתקווה להפיק מהם הנאה או ודאות – יש היאחזות מתוחכמת מאוד שקשה להרפות ממנה, והיא היצמדות לדברים, בייחוד לתופעות של גוף ותודעה עם התחושה ש’זה שלי’, ‘זה אני’, ‘זה מי שאני’. באופן רגיל, בגלל הרגל נושן או שאין יודעים את ראשיתו, אנחנו נצמדים לגוף ולתודעה כמו המחשבות ‘זה שלי’, ‘זה אני’, ‘זה אני האמיתי’. אנחנו מנסים לבסס בתוכנו איזושהי זהות קבועה, משהו שנוכל לומר שזה העצמי האמיתי שלנו. כך אנחנו חותמים על האמונה בעולם של אובייקטים שיש להם קיום מוצק, העולם האמיתי שם בחוץ, שהוא שדה הפעולה של אותו עצמי הקיים באמת. הבודהיזם אומר שהרעיון הזה של עצמי הוא הרכיב המרכזי המחזיק במקומם את כל שאר הזיהומים. המחשבה ‘שלי’ היא שמולידה תשוקה, חמדנות ואנוכיות. ‘אני’ הוא מקור להתנשאות ולגאווה. הרעיון של זהות עצמית או נפש פנימית הוא הבסיס להשקפות מתעתעות. לכן הבודהה השתמש שוב ושוב בקצה החד של חרב החוכמה כדי לחתוך דרך כל התסבוכות, כל הכבלים שיצר הרעיון הזה של עצמי. שיאו של התרגול הוא בהבנה שכל התופעות כולן הן חסרות עצמיות. מתחילים בהתבוננות בארעיות; מארעיות מגיעים להתבוננות בסבל; ומתוך ההתבוננות בארעיות ובסבל יחד, מגיעים להתבוננות בהיעדר עצמיות.

את ההתבוננות בשלושת המאפיינים האלה יש ליישם על הגוף והתודעה שלנו. כשאנו בוחנים את הגוף עם התובנה הזאת, אנו רואים שכל השדה הגופני מורכב מתהליכים הנתונים בהשתנות מתמדת; כל התופעות הפיזיקליות בגוף מופיעות ונעלמות מרגע לרגע כל העת. כך, הגוף שהוא רק תרכובת העשויה מתופעות פיזיקליות, הוא בהכרח ארעי ולא יציב. מכיוון שהוא ארעי ולא יציב, איננו יכולים למצוא בו סיפוק תמידי, ואיננו יכולים לראות בו עצמי שיש לו קיום באמת. באותו אופן, כל התופעות החומריות החיצוניות – כל מה שנראה, מוחש, מוחזק – משתנות ללא הרף ולכן אי-אפשר לראות בהן מציאויות מוצקות. לאחר שאנו בוחנים את הגוף שהוא גס יותר ופשוט יותר להתבונן בו, אנחנו בוחנים את התודעה ואת התופעות המנטליות הקשורות בה. אנו רואים שכל השדה של התופעות המנטליות הוא זרם של תהליכים תודעתיים המשתנים ללא הרף.

מה שאנו מכנים תודעה מורכב מרגשות, תפיסות, רצונות ומחשבות. כולם ארעיים ולא יציבים, תמיד משתנים, מתפרקים ומתכלים, איננו יכולים למצוא בהם שום סוג של ביטחון תמידי, ואיננו יכולים לראות אותם כעצמי קיים באמת או כמשכן של עצמי קיים באמת. אפילו הכרה, האור של מודעות ששוטף דרך ששת החושים, ושברמה העמוקה ביותר אנו רואים בה לרוב את העצמי או את הנפש הפנימית – אם נבחן אותה לעומק, נראה שהיא רק זרם של פעולות ארעיות של מודעות, כל אחת מתרחשת וחולפת. כך שההכרה גם היא נטולת עצמיות מוצקה; פעולה אחת של הכרה מתרחשת, ממלאה את תפקידה המיוחד – ראייה, שמיעה, הרחה, טעימה, נגיעה וחשיבה – ואז מתפוגגת, ומיד אחריה הפעולה הבאה של ההכרה, וכך הלאה, אירוע אחרי אירוע. הכרה היא זרם התרחשויות של מודעות בלי שום עצמי קיים כנושא הקבוע של המודעות הזו.

תובנה עמוקה של שלושת מאפייני המציאות היא הישג גבוה מאוד בפיתוח של חוכמה. רובנו צריכים להמשיך ולטפח חוכמה ברמה בסיסית יותר, חוכמה שנוכל ליישם בחיי היומיום. כאן הבודהה מציע הצעה מועילה. כשהוא מסביר את גורם ההתעוררות שנקרא דְהַמָה-וִיצַ’יָה, חקירת התופעות, הבודהה אומר שתלמיד צריך להיות מסוגל להבחין בין מצבי תודעה מיטיבים לשאינם מיטיבים, בין מצבי תודעה בהירים לאפלים; בין מצבים נטולי אשמה למצבים שראוי לגנות אותם. בחיי היומיום עלינו לדעת, עלינו להבין אילו מצבים הם מצבי תודעה מיטיבים, ואילו אינם מיטיבים. עלינו לבחון את ההשפעות של מצבי התודעה שלנו על התנהלותנו, על יחסינו עם אחרים, ולהבין אילו תוצאות יהיו להם בעתיד. תשומת לב היא שמאפשרת לנו להיות מודעים למצבי התודעה שלנו. על-ידי תשומת לב אנחנו מכוונים את האור אל עצמנו ומאירים את מצבי התודעה שלנו. החוכמה היא שנותנת בידינו את המפתח להבין את מצבי התודעה האלה. היא שמאפשרת לנו להבחין בין מצבים מיטיבים לאלה שאינם מיטיבים, בין מצבים מועילים למצבים מזיקים. זהו היבט חשוב בטיפוח החוכמה ואסור לנו להתעלם ממנו רק מפני שהוא לא נשמע עמוק כמו הבנת הריקות או היעדר עצמיות.

יש דרשה שהבודהה נשא בפני תלמידו אַנָטְהַפִּינְדִיקָה, שהיה לא נזיר (בעל בית), ובה הציע לו הצעה בעלת ערך. כשהסביר לאנטהפינדיקה כיצד תלמיד שאינו נזיר יכול להצטיין בחוכמה, אמר הבודהה שעליו להבין שאנוכיות וזדון מזהמים את התודעה. וכשהוא מבין זאת, עליו לנטוש אותם. באופן דומה, הוא צריך להבין שכעס, עצלות, אי-שקט וספק – גם הם מזהמים את התודעה. וכשהוא מבין זאת, עליו לנטוש אותם. לכן, כדי לטפח את החוכמה בחיי היום-יום, עלינו לעשות מאמץ לזהות את חמשת המזהמים [המכשולים] של התודעה בכל פעם שהם עולים – אנוכיות וחמדנות, זעם וזדון, עצלנות וקהות, אי-שקט וספק – ולנסות להרחיק או להסיר אותם. באותו זמן, במדיטציה שלנו, אנחנו מתאמנים בהשקטת התודעה, בבניית היכולת להתרכז, ואז, כשהתודעה שלנו מרוכזת, ולו לזמן קצר, אנו משתמשים בה כדי לחקור את הגוף והתודעה שלנו כארעיים, כקשורים קשר הדוק לסבל, וכחסרי עצמיות. בדרך זו, החוכמה תצמח בהדרגה עד שתהיה לפניא-פארמי, לשלמות של החוכמה.