EN
EN

הפארמיטה השמינית – “אדהי טהאנא” = נחישות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

 

 

  1. ההגדרה הראשונית

התרגום המילולי של “אדהי טהאנא” הוא “נחישות” או “החלטיות”, אבל תרגום זה מחטיא את המשמעות של המושג בהקשר של השלמות (פאראמיטא).

לכן ,נכון יותר לתרגם את המושג “אדהי טהאנא” כ”נחישות ממוקדת”, או “החלטיות בהליכה בדרך”.

 

ללא אותה נחישות ממוקדת, אף אחת מיתר הפאראמיטא לא יכולה לבוא לידי ביטוי.

וזו הסיבה מדוע “אדהי טהאנא”  מושוות ל”יסודות הבניין” .

כול בניין נשפט על ידי רואיו, לפי מה שעומד חשוף לעין המתבונן. כך גם מי שפיתח את הפאראמיטא האחרות- “נדיבות”(דאנא), “התנהגות מוסרית” (סילא),”ויתור” (נקהאמא), “חוכמה” (פאניא), “סבלנות”  (קהאנטי), “אנרגיה” (וירייא)-הן חשופות לעין המתבונן ומצביעות במדויק על המקום שבו נמצא ההולך בדרך.

 

“נחישות ממוקדת” (אדהי טהאנא)- מהווה את  היסודות התקועים בקרקע, אלו שמונעים מהבניין להתמוטט. אלו שמאפשרים לבנות מעליהם את הבניין המפואר הזה.

 

  1. הקושי ב”הליכה בדרך”

הדרך הבודהיסטית, כמו כול דרך אחרת של התפתחות אישית ושינוי פנימי, היא דרך ארוכה וקשה. הקושי שבה (ובכול דרך) נובע משתי סיבות עיקריות:

 

הקושי הראשון- לוקח זמן רב עד ש”יש תוצאות “.

הקושי השני-“בניית אמון” בדרך אורכת (גם היא) זמן רב.

הקושי הראשון- לוקח זמן רב עד ש”יש תוצאות “:

עד שאנו יכולים   “לחוש בתוצאות” לוקח  בדרך כלל  זמן רב.

תחושת הקלה (שלא לדבר על תחושת אושר) –  נובעת מיצירת שקט פנימי, מכך שאנו פחות כועסים על עצמנו ועל אחרים, פחות מפחדים, פחות מוטי שליטה, יותר אוהבים ומקבלים את עצמנו ופחות משועבדים לדפוסים  והרגלים.

 

עד אז, אנו חשופים בעיקר לצדדים הפחות נעימים של האישיות ,

תהליך ההתבוננות הפנימית ופיתוח תשומת לב, מפגיש אותנו קודם כול עם מה שיש בנו עכשיו, לא עם מה שעשוי להשתנות בנו בעתיד(ולהתפרש אצלנו כאושר ו”השכר לעמלנו”).

ולכן, לאחר שמסתיימת “תקופת ההיקסמות” הראשונית, ההבטחות ששמענו על הדרך, תחושת החידוש שבה והתסריטים שאנו בונים לעצמנו- אנו נוטים להישבר, להפסיק את הדרך בדיוק בקטע החשוב של שהייה עם הקושי הפנימי שלנו.

 

רק בניית יכולת של “נחישות ממוקדת”, מאפשרת לנו לשהות בקטע הזה(שעשוי להיות ארוך מאד, לקחת שנים לא מעטות).

אחרת, נפעל לפי הדפוס הקיים שבתוכנו: יש קושי – נחפש את “הדרך הקצרה ביותר” לצאת ממנו (מאותו קושי שעלה בנו במהלך היותנו בדרך).

 

ומהי “הדרך הקצרה ביותר” להפסיק את הקושי של “להיות מודע”-  לחוסר השלמות שבי, לחלקים האפלים והפגומים שעד היום הסתרתי והכחשתי אותם?

התשובה פשוטה- להפסיק מה שנתפס כגורם לסבל הפנימי, כלומר, להפסיק ללכת בדרך הנוכחית ולנסות למצוא “דרך אחרת” שמבטיחה (לפחות בתחילתה ) להיות “טובה יותר עבורי”-  פחות קשה, יותר מהירה, ועם פחות קונפליקטים פנימיים.

וכך “מחפשי דרכי הקיצור” נודדים מסדנה לסדנה, מקורס לקורס, מהבטחה להבטחה-  מתוך תקווה שלעולם לא תתגשם (עד אשר יבינו מדוע הם מנסים לחפש “דרך אחרת”) שאולי הפעם, הדרך הזו “תעבוד בשבילי”.

 

הקושי השני-“בניית אמון” בדרך אורכת (גם היא) זמן רב:

“בניית אמון” נוצרת רק בעקבות “התנסות ישירה”. חוויה שאתה/ה עברת בעצמך.

אין אפשרות לבנות אמון אמיתי ובעל ערך בזכות שמיעת התנסויות של אחרים. גם אם מוסרי החוויות הללו הם אנשים שנתפסים כבעלי סמכות, אמינים , אוהבים אותי  ועושים זאת לטובתי.

 

אמון הנוצר כתוצאה מ”התנסות ישירה” בונה את עצמו באופן הדרגתי- על ידי חוויות והתנסויות חוזרות ונשנות, אשר לאט לאט ממיסות את קיר חוסר האמון שבתוכנו, את חומת ההרגלים , את ערפל ההשקפות המוטעות, האשליה והבלבול.

 

לכך דרוש זמן, זמן רב. זמן שבתוכו אנו חווים שוב ושוב התנסויות ישירות שמאפשרות לנו לומר לעצמנו משפטים המעידים על אמון שהולך וניבנה בנו: “נכון, אפשר גם אחרת”, זה באמת לא כמו שחשבתי מקודם”, “נפל לי סוף סוף האסימון”.

ומה שמאפשר לנו לשרוד בתקופה הקשה שבה ניבנה לאט לאט אותו  ה”אמון בדרך”- היא השלמות של “נחישות ממוקדת”.

 

בציורים מסורתיים, הבודהא מצויר כמצביע על הירח (הירח המסמל חוכמה, את ידיעת הדברים כפי שהם), הבודהא יכול רק להצביע על הדרך, להסביר ולהדריך. את הדרך עצמה, אפילו הבודהא לא יכול לעשות במקומך.

לכן, ברמה העמוקה ביותר- אי אפשר לשכנע, אין טעם להטיף, אפשר  רק לחלק עם האחר  את הידע שלך (באם זה ידע הנובע מההתנסויות שאתה עברת –אחרת למאמציך  יש ערך מוגבל מאד, זהו רק דקלום, “ידע הנובע משמיעה” ולא “חוכמה חודרת”) ולקוות שתהיה בו  כמות מספקת של “נחישות ממוקדת”.

 

  1. ארבעה מטרות של “נחישות”

באחת הסוטרות(דיגאייא ניקאייא. DN 33 ) -שריפוטרא (אחד משני תלמידיו הבכירים של הבודהא)מצהיר כי הבודהא הגדיר  ארבע סוגים של “נחישות”:

(נחישות להשגת ) חוכמה או הבנה (פאנייא)

(נחישות להשגת ) אמת(סאצ’א)

(נחישות להשגת )פרישות/ויתור או נדיבות(קאג’א)

(נחישות להשגת )שקט נפשי /שלווה פנימית(אופאסאמא)

הפארמיטה השמינית – “אדהי טהאנא” = נחישות

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו