EN
EN

הפארמיטה החמישית – וירייה = אנרגיה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

 

  1. ההגדרה הראשונית:

 

הפירוש המילולי של המילה ” וירייה”( (VIRIYA הוא “בעל און, גברי”, “בעל תכונות טובות הנחשבות לגבריות(אומץ, כנות וכו’), או “נועז, הירואי” (משורש “וירא”= אדם, גיבור).

 

מקובל  לתרגם את משמעות מילה זו  כאנרגיה, ולעתים גם  כמאמץ, חריצות, או  התמדה .

וירייה היא  אחת מחמשת “היכולות/כוחות רוחניים” (באלה), אחת מתשעת “גורמי ההארה” (בוג’האנגה) וזהה למושג “מאמץ נכון”- ב”אמת הנאצלת כפולת השמונה” (מאגה) .

 

חשוב להבין כי מדובר בראש וראשונה על מאמץ מנטלי , של התודעה, אשר יתבטא(יבוא אחר כך לידי ביטוי)  באמצעות “שלושת השערים”: המחשבה, הדיבור והמעשה.

“אנרגיה” היא תכונת השלמות(פאראמיטא)  הצועדת יד ביד עם תכונת השלמות “חוכמה”. היא מאפשרת לתכונת החוכמה לבוא לידי ביטוי מעשי, להתבטא בחיי היומיום ולאורך זמן.

בכך היא (תכונת האנרגיה) מאפשרת לחוכמה להיספג בנו ולייצר את אותו תהליך מתמשך של מעבר מחיים שמבוססים על בורות, אל חיים של התעוררות, שמבוססים על ראיית הדברים כפי שהם באמת.

 

  1. “מאמץ נכון” (סאמה פאדהאנה):

המאמץ המנטלי , בהקשר  של פאראמיטא זו קשור כמובן לפיתוח התודעה, זהו המאמץ הנדרש על מנת להגשים את ניבאנא, ההארה.

 

המושג שמשתמשים בו בהקשר של “הדרך כפולה השמונה” להגשמת הדרך הוא “פאדהאנה” = “מאמץ”.  הכולל את “ארבעת המאמצים הנכונים”  (סאמה פאדהאנה) אשר מרכיבים את “מאמץ נכון” (סאמה ואיימא)- המרכיב השישי מבין השמונה, ב”דרך כפולת השמונה” (מאגא):

הסוג הראשון  –  “המאמץ להימנע” (סאמווארא פאדהאנה)

הסוג השני     –  “המאמץ להתגבר” (פאהאנא פאדהאנה)

הסוג השלישי –  “המאמץ לפתח” (בהאוואנא פאדהאנה)

הסוג הרביעי  –  “המאמץ לשמר” (אנוראקהאנא פאדהאנה)

 

  1. “המאמץ להימנע” (סאמווארא פאדהאנה)- הסבר מפורט:

זהו המאמץ להימנע מעלייתן של מצבים שליליים (א קוסאלא), כמו מחשבות לא ראויות- אשר לא עלו (עדיין) בתודעה,אבל, עשויות לעלות במידה והתודעה שלנו אינה תחת השגחה מתמדת ובכך לגרום לזיהום שלה ולתוצאות השליליות הנובעות מכך.

 

הבודהא מגדיר כך-  “מאמץ להימנע”:

“ומהו ,הו נזירים, מאמץ להימנע? כאשר (הנזיר ) מבחין בצורה, או בצליל, או בריח, או בטעם, או בתחושה גופנית, או בהתרשמות מנטלית (מחשבה).

הנזיר אינו דבק בכולה(בתחושה שנקלטה) או בחלק כלשהו ממנה (של אותה תחושה). הוא הודף את מה שדרכו עשויים להעלות בו דברים רעים או שליליים  (א קוסאלא) כמו חמדנות או צער, אם חושיו היו ללא השגחה . הוא משגיח על חושיו, מרסן את חושיו .

זהו אשר מכונה מאמץ להימנע”.

 

יש לשים לב לאבחנה שעושה הבודהא – בין שני מרכיבים, שלא תמיד אנו מודעים להבדל ביניהם ולא יודעים איך להפריד ביניהם:

בין הקלט החושי – שעימו אין שום בעיה, ואשר ממשיך וימשיך להתקבל ללא הרף, כחלק בלתי נפרד מחיינו, שכן השליטה שלנו על מה שאנו רואים, שומעים, מריחים וכן הלאה אינה בהכרח בידינו.

ובין הפרשנות שאנו נוהגים לעשות- שהיא המושג או התפישה שאותו אנו “מצמידים” (לאותו קלט חושי), ואשר נעשית בדרך כלל באופן אוטומטי, ללא מודעות ומתוך ביטחון מלא שזוהי תמונת “המציאות האמיתית”, היחידה  שאין בילתה.

“פרשנות אוטומטית” זו, היא שעשויה להוביל אותנו למצבי תודעה שליליים, באם לא נהיה בתשומת לב אליה ולסכנות העשויות לנבוע ממנה.

 

כך לדוגמא, חוש הראייה שלנו עשוי לגרום לנו להיתקל בדמות, אשר מתפרשת באופן אוטומטי ומיידי(וללא תשומת לב לתהליך הפרשנות והמשגה הזה)-וניתן לה מאפיין סטריאוטיפי מרכזי- למשל:  אנו “מגדירים” את דמות זו בתור  יפה/מכוער, או יהודי/ערבי, או שמאלני/ימני, או בוס/כפיף .

ועקב פרשנות זו עשויים לעלות מצבי תודעה שליליים, כמו השתוקקות או פחד או כעס, או שנאה  וכו’.

אם אנו מודעים לנטייה כזו (שקיימת כדפוס באישיות שלנו), אנו מזהים אותה ומרסנים את החושים שלנו.

 

  1. “המאמץ להתגבר” (פאהאנא פאדהאנה)- הסבר מפורט:

זהו המאמץ להתגבר על מצבים שליליים אשר עלו כבר בתודעה

הבודהא מגדיר כך-“מאמץ להתגבר”:

“ומהו, הו נזירים. מאמץ להתגבר? הנזיר אינו שומר(בתודעתו) אף מחשבה של השתוקקות של החושים, או כול מצב רע או שלילי אחר (של התודעה) אשר עלו כבר (בתודעתו).

הוא נוטש אותן, מסלק אותן, מכחיד אותן, גורם להן להיעלם.

זהו אשר מכונה מאמץ להתגבר”.

 

כאן מדובר על מצב תודעה נפוץ יותר, לעומת הראשון- היות ובדרך כלל, רמת המודעות שקיימת בנו אינה כה מפותחת עד לרמה שאנו מסוגלים למנוע את העלייה של אותם מצבי תודעה שליליים.

במקרה כזה, מסביר הבודהא, עלינו לדאוג לסלק את אותם מצבי תודעה שכבר עלו ולא לתת להם להישאר ולשלוט על תפישת המציאות שלנו.

 

  1. “המאמץ לפתח” (בהאוואנא פאדהאנה)-הסבר מפורט:

כאן מדובר על מאמץ מסוג אחר. זהו המאמץ לפתח מצבי תודעה חיוביים (קוסאלא) שלא עלו בו עדיין, אשר יש בהם ערך גדול לתהליך התמרת התודעה שלנו, כמו שבעת “גורמי ההארה” (בוג’האנגא).

 

ניתן אולי לכנות את שני סוגי המאמץ הקודמים כפעילות של מגננה, שמקורה בהבנה מפוכחת של האופן שבו אנו חיים את חיינו כיום, נשלטים על ידי מצבי תודעה שליליים (א קוסאלא).

לעומתם, שני סוגי המאמץ הבאים (“מאמץ לפתח” וכן “מאמץ לשמר” שיוסבר במפורט בפרק הבא) מכוונים  לייצר שינוי חיובי, בכך שמצבי תודעה חיוביים ובעלי ערך (קוסאלא)  יחליפו את הקודמים ויבואו במקומם,

 

הבודהא מגדיר כך- “מאמץ לפתח”:

“ומהו, הו נזירים, מאמץ לפתח? הנזיר מפתח את גורמי ההארה, כשהוא נחוש לפתח בדידות, הינתקות, הכחדה, ולסיים (רק ) עם השגת שחרור – שהם (שבעת גורמי ההארה) תשומת לב (סאטי- סאמבוג’האנגה), חקר התופעות (דהארמא ויצ’ייה), אנרגיה (וירייה), התלהבות (פיטי), שלווה  (פאסאדהי), ריכוז (סאמדהי), איזון התודעה (אופאקהא).

זהו אשר מכונה המאמץ לפתח”.

 

בהקשר של הדיון הנוכחי שלנו, של הבנת  סוגי המאמץ השונים-יש לשים  לב לא רק לשבעת “גורמי ההארה” עצמם, (שיש להם כמובן חשיבות עצומה בפיתוח התודעה ובהגשמת ההארה-בדיוק כפי שיש לפאראמיטא, אשר מהווה את המסגרת הרחבה לדיון זה), אלא במיוחד להסבר שהבודהא נותן לגבי האופן שבו ניתן לפתח אותם.

בין שבעת “גורמי ההארה”  ישנם גורמים  שלכאורה לא מתקשרים בתודעתנו למושג “מאמץ”- כמו: “שלווה”, “ריכוז” או “איזון התודעה”(ואגב גם גורם ההארה  “אנרגיה”  כלול כאן).

אנו לא יכולים להסתפק בכך שיש בנו “החלטה לפתח ” את שבעת “גורמי ההארה”,ברור כי להחלטה העקרונית יש ערך אבל  ל”רצון” שעומד מאחוריה (במובן של “אני מאד רוצה שיהיה בי”) אין ערך אמיתי בהשגתם.

חייב להיות ביטוי מעשי של אותו רצון- וביטוי זה הינו “מאמץ לפתח”. זוהי ההכרה הכנה  שעדיין לא נמצאים בנו אותם גורמי ההארה והנחישות שלנו לפתחם, גם אם הדבר יארך זמן רב ולא יהיה קל.

לכן, אי אפשר גם להסתפק רק בגורם ההארה “תשומת לב”, כדי להשיג הארה. זהו אכן גורם בסיסי וחשוב מאין כמוהו, אך הוא לבדו לא יכול להובילנו לסוף התהליך.

תשומת לב- יכולה לעזור לנו לדעת האם כאן ועכשיו יש בנו או אין בנו את “גורמי ההארה” השונים,

ואילו ,”רצון לפתח”- ממקד אותנו בתהליך החיובי של שינוי מצב התודעה שלנו, (כאשר אנו נוכחים כי כרגע אין בנו גורם הארה כזה או אחר), “נשען” על האנרגיה הטמונה בנו ונעזר באנרגיה זו כדי ליצור  את האפשרות ליישם תהליך כזה.

 

  1. הסוג הרביעי – “המאמץ לשמר” (אנוראקהאנא פאדהאנה)- הסבר מפורט:

כאן מדובר על המאמץ לשמר את אותם מצבי תודעה חיוביים (קוסאלא) שכבר עלו בנו,

לא להסתפק בהופעה (המבורכת) שלהם היות והיא  מסתיימת  בדרך כלל בדעיכתם והופכת אותם לזיכרון בלבד.

 

הבודהא נגדיר כך- “מאמץ לשמר”:

“ומהו, הו נזירים. מאמץ לשמר? הנזיר שומר בתודעתו ביציבות את האובייקט החיובי של הריכוז(שאותו בחר הנזיר כאובייקט לתרגול), כמו דימוי (תמונה מנטלית) של שלד, גופה שורצת בתולעים, גופה בצבע כחול שחור, גופה מרקיבה, גופה מנוקבת בחורים, גופה אכולה.

זהו אשר מכונה המאמץ לשמור”

 

לא סתם בחר הבודהא להדגים את המושג “מאמץ לשמר” דווקא בתרגול ספציפי של התבוננות בשלבי ההתפוררות של גופה. הרגש המיידי שעולה בנו במקרה כזה הינו רגש של גועל ושל פחד, והתגובה המתבקשת היא פשוטה- להפסיק לחשוב על דימוי כל כך לא נעים.

אבל, בהתבוננות מעמיקה,  אנו מבינים שזהו  מאמץ שמטרתו חיובית, שזוהי אינה גחמה של הבודהא אלא דרך יעילה ביותר לעזור לנו להבין כי כל יצור חי סופו להגיע למצב כזה ומתוך כך להבין את העיקרון של “ארעיות ושינוי” (אניצ’א) ולרופף את אחיזתנו ב”עצמי” ובמאמץ הבלתי פוסק שלנו לטפח את אותו גוף שאנו מזהים אותו ומזדהים עימו כ”הגוף שלי” .

מכאן מובן “המאמץ לשמר” , כמעבר ממצב של תודעה הקרויה תודעה ספוגת  “זיהומים” (קילאסא)- תודעה  שמשתוקקת(לובהא) להשיג רק “אובייקטים נעימים” ושמרחיקה  (דוסא)  “אובייקטים לא נעימים” וכועסת כאשר הם מופיעים,  ומתעלמת (מוהא) מ”אובייקטים ניטרליים”.

“המאמץ לשמר” מתחיל בהבנה של אותו אובייקט- מדוע אובייקט מסוים הינו בעל ערך עבורנו. והבנה זו מתגברת על התגובתיות האוטומטית שלנו (הנטייה להיפטר ממנו , בגלל התגובה הרגשית שהוא מחולל בנו) – ומשמרת את אותו אובייקט למרות זאת.

 

  1. הקשר בין חוכמה ובין אנרגיה

כאשר אנו בתחילת הדרך, אנו מתחילים לתרגל  בדרך כלל מתוך צורך לא ברור לגמרי שמבעבע בנו “לעשות שינוי” או אפילו מתוך תחושת מצוקה מסוימת ולעתים אף כפועל יוצא של טראומה שאנו מצויים בה.

בשלב זה, כאשר אנו שומעים לראשונה על עקרונות הדרך, מתחילה להתעורר בנו מידה מסוימת של הסכמה כלפיהם, הם נראים מעניינים, שווים מחשבה, שונים מכל מה שחשבנו מקודם ואף מאתגרים מבחינה אינטלקטואלית ומרגשים בהיותם “רוחניים” ועתיקים.

אבל העניין האינטלקטואלי דועך במידה מסוימת והנטייה שלנו לחפש חומרים אינטלקטואליים חדשים ותרגולים מרגשים וחדשים טבועה בנו ומסיטה אותנו לנסות ולחפש דרך חדשה נוספת, סדנא אופנתית אחרת שמבטיחה לנו שקט, אושר, העלאת הדימוי העצמי או סתם שינוי.

 

ויותר מכך, אנו שומעים על כך ש”התרגול הינו ההליכה בדרך”, שהידע (הלימוד) משמש רק כתמרור המכוון אותנו בדרך והתרגול הוא שיביא אותנו למצב של חוכמה אמיתית , המבוססת על התנסות ישירה,

אבל התרגול הינו בדרך כלל תהליך איטי, אשר פירותיו הנראים לעינינו  אינם מיידיים. אפילו  כאשר אנו מהנהנים בראשנו בהסכמה למנטרה “יש לתרגל ללא שום ציפייה, פשוט לשבת ולתרגל”, בסתר ליבנו אנו מתרגלים מתוך צפייה ש”התרגול יעשה לנו טוב” , שנקבל תמורה עבור “שעות הכרית” שהשקענו,

 

יותר מכך, התרגול הבודהיסטי מפגיש אותנו עם מקומות לא נעימים בתוכנו, עם תכנים שעד היום ניסינו להתעלם מהם, להכחיש אותם ולהיפטר מהם. תכנים אלו היו בעצם הסיבה לכך שחיפשנו לעצמנו דרך חדשה. ולכן עצם התרגול מעלה בנו  לעתים תחושות קשות , אנו חשים כי מצבנו הורע ולא הוטב והדבר מנוגד לכל היגיון שלפיו פעלנו בעבר:

“אם התרגול לא מביא להקלה- הרי שהדרך הבודהיסטית אולי מתאימה לאחרים , אבל לא עובדת עבורי ולכן כדאי שאפסיק לעשות (לתרגל) מה שמקשה עלי במקום להקל”.

 

השלב הזה שכיניתי “תחילת הדרך” אינו מוגבל לתקופה קצרה. הוא יכול להימשך שנים, והמתרגל יכול לחשוב בכנות  כי הוא עמוק בתוך הדרך וכי התרגול מבוסס בו. אבל, רק כאשר המתרגל מוכן לוותר באמת על הציפייה להרגיש טוב, רק אז התרגול מחליף הילוך ועובר לרמת איכות שונה.

רק אז ניתן לומר שאנו באמת הולכים בדרך, שנבנה בנו אמון בדרך ובעצמנו, שמבוסס על התנסות ישירה  ועל חוכמה שהחלה להתבטא בנו.

 

מה שמחזיק אותנו בדרך, לאורך כל התקופה הזו ובמיוחד בקטעים הקשים שלה, הוא אותה שלמות המכונה “אנרגיה” או “מאמץ נכון”.

זוהי אותה היכולת לראות את הקשיים כצעדים בדרך להצלחה, שגורמת לנו להיות נחושים יותר, ככל שאנו נתקלים בקשיים, שמגייסת בנו אומץ, כאשר אנו חווים סכנות ופחדים

 

לכן, במידה מסוימת ניתן אפילו לומר שאותה תכונת שלמות המכונה “אנרגיה” משחקת תפקיד חשוב יותר מחוכמה, בהשגת המטרה.

מדובר על אנרגיה נפשית (ולא על כוח פיזי), אשר חייבת להיות נוכחת בנו לאורך כל הדרך. במיוחד באותם רגעים של משבר ושל רצון לנטוש את הדרך, כאשר הקשיים, הספקות וחוסר האמון בעצמנו ובדרך משתלטים עלינו.

 

  1. האיזון בין אנרגיה ובין התכונות הרוחניות האחרות

הבודהא מגדיר חמש “תכונות רוחניות” או “כוחות רוחניים” (באלא), אשר מתפתחים אצל ההולך בדרך:

אמון (סאדהא)

אנרגיה(וירייה)

תשומת לב (סאטי)

ריכוז (סאמהדהי)

חוכמה (פאנייא)

 

הגורם שמבדיל ביניהם כחמשת “כוחות רוחניים” (“באלא”) ובין היותן חמש  “תכונות” (“אינדרייא”) שקיימות בכול אדם ואדם- הינה העובדה ש”חמשת הכוחות” לא ניתנים לערעור בגלל תכונות ההפוכות להן (ושגם הן עשויות להימצא אצל כל אדם):

 

אמון (סאדהא)-אשר לא מתערער בגלל ספק וחוסר אמון

אנרגיה(וירייה)-  אשר לא מתערערת בגלל עצלנות

תשומת לב (סאטי)- אשר לא מתערערת על ידי שכחה וחוסר תשומת לב ו

ריכוז (סאמהדהי)-אשר לא מתערער בגלל הסחת הדעת

חוכמה (פאנייא)- אשר לא מתערערת בגלל בורות

 

נקודה מעניינית היא העובדה שקיימת התייחסות לאיזון הנדרש- בין שני  זוגות של תכונות(אין משמעות למושג “עודף תשומת לב”, שכן תשומת לב היא הכלי הבסיסי וההכרחי שבאמצעותו אנו יכולים להיות בקשר עם הימצאות או אי הימצאות של כל אחת מהתכונות האחרות בנו). “דרך האמצע” מתבטאת כאן ביכולת לאזן בין כל זוג כזה :

 

הזוג הראשון- אמון מול חוכמה:

אדם שמפתח עודף אמון ולא מאזן אותו עם חוכמה,עלול להפוך ל”מאמין עיוור”, זה אשר הולך בדרך רק בגלל שהוא מאמין במה שסיפרו לו.

אמון זה עשוי להטות אותו לכיוונים מוטעים, עקב נטייתו לא לשאול שאלות וחוסר יכולתו לעצור ולהרהר האם הדבר יעיל עבורו או לא

לעומתו , אדם שמפתח עודף חוכמה (במובן של ידע), ולא מאזן אותו עם אמון, יהפוך ל”אינטלקטואל קר”, אשר יודע לצטט מהכתבים וזוכר מושגים רבים, אבל משאיר הכול ברמה הרציונאלית והיבשה. התייחסותו לדרך תישאר  במקרה כזה בגדר עניין אינטלקטואלי וללא מעורבות רגשית שהיא הכרחית להתקדמות בה.

 

הזוג השני- אנרגיה מול ריכוז:

אדם  שמפתח עודף אנרגיה ולא מאזן אותה עם ריכוז, עלול להפוך “היפר אקטיבי”, זה אשר מחפש כל הזמן את העשייה הבאה ואת האתגר הבא ואינו יכול להישאר עם החוויה או האובייקט הנוכחי שעימו צריך בעצם לעבוד.

הוצאת האנרגיה הופכת במקרה כזה למטרה בפני עצמה ולא לכלי שמאפשר את ההליכה בדרך.

לעומתו, אדם  שמפתח עודף ריכוז ולא מאזן אותו עם אנרגיה. עלול להתמכר לאושר הרב שקיים במצבי ריכוז גבוהים , להפוך לפסיבי ומתכנס בפני החיים.

שהייה בריכוז גבוה הופכת כאן לאידיאל וכל מה “שמוציא מריכוז” (כלומר – דורש אנרגיה נפשית) נתפס כשלילי ומעכב.

הפארמיטה החמישית – וירייה = אנרגיה

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו