EN
EN

הפאראמיטה השניה – “סילה” (התנהגות מוסרית)

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

 

א. מהו מוסר-בעיניים בודהיסטיות

 

“סילה” מתורגם בדרך כלל- כמוסר , או התנהגות מוסרית או כמעלות.

בעיניים בודהיסטיות הוא מוגדר כ”מצב של התודעה (צ’יטא ) והרצון (צ’טאנא )-אשר בא לידי ביטוי בדיבור או בפעולה גופנית = קארמא (פעולה)”.

 

זהו הבסיס לכל הדרך הבודהיסטית-וכן הראשון מ”שלושת סוגי האימון”  (“סיקהא” )אשר מייצרים את שלושת הקבוצות של “הדרך  כפולת השמונה”(“מאגא” =הדרך , שהיא האמת הנאצלת הרביעית –זו אשר מובילה להכחדת הסבל):

קבוצה ראשונה -מוסר\התנהגות מוסרית (סילה)

קבוצה שנייה   – ריכוז\משמעת מנטלית (סאמאדהי)

קבוצה שלישית-חכמה (פאנייא)

 

בטקסטים הבודהיסטיים (הסוטות) אזכור המוסר מופיע פעמים רבות בהקשר שלילי-“מה לא לעשות”.

מכאן  ניתן לקבל את הרושם כי מוסר הינו “דבר שלילי”- והדבר בהחלט אינו כך:

תפיסת המוסר הבודהיסטית אינה מסתיימת רק ב”הימנעות מעשייה של מעשים רעים”.

היא קשורה, בכל רמה שהיא, להכרה צלולה והימנעות רצונית(מתוך בחירה מודעת)  מפעולה שלילית אשר אפשרית בכל פעם שעולה רצון כלשהו.

במלים אחרות , האפשרות לבצע פעולות שליליות\לא    מוסריות קיימת,  בכל פעם- מחדש כאשר  עולה רצון(במובן של קיום הפוטנציאל שיש בנו- לבצע בחירה נכונה,באם נפתח ונטהר את התודעה שלנו ).

כלומר ישנה, בכל פעם, אפשרות בחירה:

או שנבחר לבצע\ לבטא – פעולה מוסרית \ נכונה \ יעילה

או שנבחר לבצע \לבטא- פעולה לא מוסרית\ לא נכונה\ לא יעילה

 

חשוב להדגיש כי (גם) כאשר אנו לא בתשומת לב לעצמנו-עדיין הדבר אינו פוטר אותנו מאחריות כלפי מה שנעשה (לא ידעתי, לא שמתי לב, אני רק בתחילת הדרך, בפעם הבאה אשתדל יותר וכו’ וכו’-אינם מסירים אחריות לתוצאות הקארמטיות של כל פעולה ופעולה שבוצעה).

כלומר, בכל פעם שעולה רצון (לומר או לעשות דבר מה)-חייבת לעלות יחד עימו מודעות (לקיומו של רצון זה) ששוקלת אם המעשה הזה מוסרי או לא .

מודעות זו(שהיא-מוסר)-צריכה להביא להחלטה באם הרצון יכול לבוא לידי ביטוי כפעולה .

 

ב. “מוסר טבעי” מול “מוסר מוסכם”(חוקים)

 

מוסר במשמעותו כ”קבוצה הראשונה- של הדרך כפולת השמונה”-כולל שלושה פקטורים:

פקטור מס’ 3- דיבור נכון

פקטור מס’ 4-מעשה נכון\פעולה נכונה

פקטור מס’ 5-חיים נכונים\עיסוק נכון\פרנסה נכונה

 

זהו מה שקרוי-“מוסר טבעי” או מוסר אמיתי\מקורי” (פאקאטי-סילה)-אשר יכול להיות חיובי או שלילי מבחינה קארמטית.

זאת כדי לבדלו מחוקים והנחיות חיצוניות-לנזירים או להדיוטות,אשר קרויים “מוסר מוסכם” או “חוקים” (פאנייאטי-סילה)-אשר ככאלו הם נייטרליים מבחינה קארמטית.

 

ובאופן מפורט יותר-הבודהיזם מגדיר שני סוגי מוסר:

 

(1)”מוסר טבעי” או “מוסר  אמיתי\מקורי” (פאקאטי סילה):

זהו מוסר הקשור לשמירה על חמשת\ עשרת העקרונות הבודהיסטים(חמישה או עשרה- כתלות במידת המחויבות לדרך).

היות והם (אותם עקרונות- שהבודהא לימד) חוקים אוניברסליים, שאינם תלויי תרבות,דת, או גזע- כל יצור אנוש ,באשר הוא ,צריך לשמור עליהם.(הם אינם-“חוקים לבודהיסטים בלבד” )

אי שמירה על חוקים אלו –מייצרת תוצאות קארמטיות  שליליות למפר אותם.

 

(2)”מוסר מוסכם “או “מוסר מקובל” (פאנייאטי סילה):

אלו חוקים חיצוניים אשר מוכתבים לנזירים או לבעלי בתים – על ידי מערכות חיצוניות וזמניות (מדינה ,דת שלטת, מסורת מקובלת, נורמות חברתיות וכו’ )

וכאלו-הם נייטרליים מבחינה קארמטית

 

כדי למנוע אי הבנה וחשש שיש כאן קריאה למרי אזרחי ואי כיבוד חוקי מדינה –אתן מספר דוגמאות (גם אם פשטניות קמעה)

 

סיטואציה ראשונה:

כאשר יש תמרור המגביל מהירות ל- 90 קמ”ש-יש לכבד         אותו תמיד, כי נסיעה ב- 100  קמ”ש היא עבירה על “חוק”(שכאמור זהו “מוסר הסכמי”-שמחר יתכן וישנו אותו ויוצב תמרור המאפשר נסיעה ב110 קמ”ש…)

אבל עצם הנסיעה ב-100 קמ”ש, ביום בהיר וכאשר הראות טובה ואין איש בכביש- אינה בעלת משמעות קארמטית שלילית.

לעומת זאת נסיעה ב-80 קמ”ש( באותו כביש שבו מותר לנסוע 90 קמ”ש ) עשויה להיות בעלת משמעות קארמטית שלילית, אם הראות לא טובה או שיש חשש כלשהו , ולו הקטן ביותר, לסיכון חיי אדם-זאת בגלל שהדבר עשוי להיות הפרה של “המוסר הטבעי”(של פקטור מס’ 5- “מעשה נכון”, שבו יש דרישה להימנע מנטילת חיים).

 

סיטואציה נוספת(שוב, פשטנית מעט):

לא צייתי לתמרור “עצור” אלא יצאתי לכביש לאט לאט ובזהירות מרובה , לאחר שוידאתי שאין כל סכנה  בכך.

יתכן ואיענש על כך,  בגלל ששוטר שהיה במקום רשם לי דוח (ואולי אף ישללו את רישיון הנהיגה שלי –כי זהו החוק באותו הזמן ובאותו המקום).

אבל לא תהיה למעשה זה תוצאה קארמטית שלילית(כי אין בכך הפרה של “המוסר הטבעי”).

 

ושוב, חשוב להבין כי אין הכוונה -שניתן להתעלם מאותו “מוסר מוסכם” ולא לכבדו:

ההיפך הוא הנכון-הבודהיזם מדגיש את החובה לכבד ולציית לחוקים אלו,אלא אם הם סותרים את “המוסר הטבעי”

וגם אז ישנו תחום אפור(מה לעשות,החיים אינם פשוטים בצבעי שחור ולבן בלבד-וכול אחד חייב לקחת אחריות גם על האופן שהוא מפרש כול סיטואציה בחייו)- למשל ,עד כמה קיימת כפייה או אילוץ לבצע פעולה מסוג זה,מה העונש שמוטל על המסרב לבצעה וכן הלאה.

ונאמר כי אדם שמכריחים אותו לבצע פשע ,באיומים     על חייו או על חיי בני משפחתו-התוצאה הקארמטית לא נופלת עליו, אלא על הכופה את המעשה.

 

ולא להתבלבל, לעתים ישנה חפיפה בין שני סוגי המוסר(כלומר מצב שבו “חוק” או “מוסר מוסכם” הוא בעל ערך גם בזכות היותו “מוסר טבעי”-ויש לא מעט כאלו!!!) ולעתים לא.

 

להלן דברי הבודהא בהקשר זה:

“ועכשיו,מהו מוסר נכון\מועיל מבחינה קארמטית (קוסאלא-סילה)?

אלו הם – פעולה  גופנית נכונה (קאייא-קאמא),דיבור נכון(וואצ’י-קאמא)וכן טיהור  בכל הקשור לחיים \עיסוק-אשר להם אני קורא מוסר” .

 

ג. ארבעה סוגי מוסר –הנובעים מטיהור התודעה

(צ’אטו פאריסודהי סילה)

ישנם ארבעה סוגי מוסר, אשר קשורים לתהליך של טיהור(התודעה)-ומבוטאים\מפותחים בעזרת תהליך של ריסון או איפוק:

(1)ריסון בהקשר לקוד ההתנהגות של הנזירים (פאטימוקהא-סאמווארא-סילה)

(2)ריסון בהקשר לתשוקות החושים(אינדריווא-סאמווארא-סילה)

(3)ריסון בהקשר של העיסוק\הפרנסה(אג’יווא-פאריסודהי-       סילה)

(4)ריסון בהקשר של ארבעת הצרכים (של הנזירים)(פאצ’אייא-סאניסטרא סילה)

 

להלן ההגדרות שנתן הבודהא לכל אחת מהם (cf.M 2 ):

 

(1) ריסון בהקשר לקוד ההתנהגות של הנזירים                                (פאטימוקהא-  סאמווארא-סילה):

“כאן הנזיר מרסן עצמו  בהתאם לקוד ההתנהגות של     הנזירים (הכוונה ל”פאטימוקהא”-קובץ ההנחיות לנזירים),הינו מושלם במעשים ובהתנהגות,מבחין בסיכון שיש בכול הפרה ולו הקטנה ביותר של קוד זה, ומאמן את עצמו בהתאם לחוקים אלו שנטל על עצמו”

 

הערה: חשוב להבין כי התנאי היסודי לאימוץ קוד התנהגות זה –הינו קיומה של הבנה מקדמית,  שמדובר על “כלים ” יעילים, ששימוש בהם מאפשר האצה של תהליך טיהור התודעה         וכי זוהי הסיבה שהבודהא כלל אותם בקובץ הנחיותיו לנזירים.

העובדה שהנזירים מדקלמים אותם פעמיים בחודש(בליל הירח המלא ובלילה ללא כול ירח),לא נובעת  רק מכך שיש   צורך    לרענן את הזיכרון  מחדש אלא גם מנקודת הנחה שאזכורם          מראה לנזירים, שוב ושוב, שהם הפרו לא מעט מההנחיות  הכלולות בקוד זה(ובכך מציגה להם מראה           ממורקת של מיקומם האמיתי בדרך לטיהור תודעתם)

 

(2) ריסון בהקשר לתשוקות החושים                                             (אינדריווא-סאמווארא-סילה):

“בכל פעם שנזיר מבחין בצורה באמצעות העין, בקול     באמצעות האוזן, בריח באמצעות האף, בטעם באמצעות הלשון, בתחושה באמצעות הגוף, באובייקט באמצעות התודעה,הוא אינו דבק בהופעתה הכוללת או בחלקים ממנה,והוא נאבק להימנע /לדחות כול מה שדרכו עשויים לעלות רוע ותוצאות מזיקות,השתוקקות וסבל-במידה והחושים לא נמצאים בהשגחה”

 

הערה: כאן ישנה הבנה מקדמית שכול תפישת המציאות שלנו(הן מה שאנו נוהגים להגדיר לעצמנו כ”מציאות חיצונית” או ” תופעות  חיצוניות ” והן מה שאנו נוהגים להגדיר כ”מציאות פנימית” או “חוויות פנימיות”)-עוברות תמיד דרך ששת החושים .

ולכן מה שאנו מכנים “מציאות “-אינו אלא אוסף של קלט חושי לסוגיו ורק קלט חושי (ולא “מציאות אמיתית”)ומכאן          החשיבות העצומה של תשומת לב למה שנקלט בחושים ולאופן שבו אנו מעבדים אותו ונותנים לו משמעות  וערך.

 

(3) ריסון בהקשר של העיסוק\הפרנסה (אג’יווא-פאריסודהי-סילה):

כאן הכוונה שנזיר לא  ישיג את צרכיו בדרך שאינה ראויה הערה:ובכך, על הנזיר להימנע ,לא רק מהשגת הצרכים בפועל-בדרך שאינה ראויה, (המקור שממנו הוא משיג את “ארבעת הצרכים” שלו –כפי שיפורט בהמשך) אלא גם באופן שכל התנהגות שלו נבחנת בשבע עיניים על ידי אחרים (נזירים ולא נזירים) שרואים בו מודל לחיקוי.

 

(4) ריסון בהקשר של ארבעת הצרכים (של הנזירים)                                  (פאצ’אייא-סאניסטרא סילה):

כאן הכוונה לכך שנזיר צריך להיות מודרך על ידי הגישה המנטלית המתאימה כאשר הוא עושה שימוש ב”ארבעת הצרכים”:

1.הגלימה(או כיסוי הגוף שהוא משתמש בו )

2.קיבוץ הנדבות(או המזון שהוא משיג )

  1. השהות (או קורת הגג שבה הוא מתגורר)
  2. התרופות (או כל מה ששומר על בריאות גופו)

 

“תוך התבוננות הוא עושה שימוש בתבונה בגלימותיו…רק כדי לשמור על עצמו מקור ומחום וכו’.

תוך התבוננות הוא עושה שימוש בתבונה בנדבות שקיבץ(הכוונה לאוכל שקיבל)…רק כדי כמשענת ותמיכה בגופו…

תוך התבוננות  הוא עושה שימוש בתבונה בקורת הגג  שלו… רק כדי לשמור עליו מפגעי מזג האוויר ולאפשר לו לשהות בהתבודדות…

תוך התבוננות  הוא עושה שימוש בתבונה התרופות הנחוצות לו… רק כדי לדכא תחושות של מחלה שעלו ולהשיג שחרור מוחלט מסבל(הכוונה לכך שיש צורך לטפל בסימפטומים  של מחלה שמפריעים לנזיר ללכת בדרך המובילה לניבאנא)”

 

 

ד. סיקהא -“האימון”-הגדרה ראשונית:

 

סיקהא הינו האימון שתלמידי הבודהא צריכים לעבור

והוא כולל שלושה חלקים:

(1)”אדהי סילה-סיקהא”-האימון הגבוה במוסר

(2)”אדהי צ’יטא-סיקהא”-האימון הגבוה בתודעה

(3)”אדהי פאניא-סיקהא”-האימון הגבוה בחוכמה

 

האימון המשולש הזה –מתייחס לשלושת הקבוצות המרכיבות את “הדרך כפולת השמונה” (של “האמת הנאצלת הרביעית”= מאגא):

(1) במוסר\התנהגות מוסרית – סילה (דיבור נכון+ מעשה נכון+ עיסוק\פרנסה נכונה)

(2)במשמעת מנטלית \ריכוז – סאמאדהי (מאמץ נכון+ תשומת לב נכונה+ ריכוז נכון)

(3)בחכמה\הבנה עמוקה – פאנייא ( השקפה\הבנה נכונה+ מחשבה נכונה)

 

כפי שאומר הבודהא (בתרגום חפשי):

“עקב אי הבנה,אי היכולת לחדור לעומקו של המוסר      הנאצל…של הריכוז הנאצל… של החכמה הנאצלת, שגם אני           כמוכם,נאלצתי לנדוד זמן כה ארוך במעגל זה של לידות   מחדש”

“וכך – מוסר זה,ריכוז זה,חכמה זו-הם השחרור. כאשר יש  לאדם את מתנת המוסר-הריכוז מביא פירות גבוהים וברכה. כאשר יש לאדם את מתנת הריכוז- החכמה מביאה פירות גבוהים וברכה”.

 

כאשר יש לאדם את מתנת החכמה- התודעה הופכת לחופשייה מכל ארבעת ה”קלקולים” (אסאווה ) –כלומר מ:

(1) מהקלקול של “השתוקקות לסיפוק החושים” (קאמה אסאווה)

(2) מהקלקול של “רצון להיות” (בהאווה אסאווה)

(3) מהקלקול של “היצמדות להשקפות שגויות” (דיטהי אסאווה)

(4) מהקלקול של “בורות”(אוויג’א אסאווה)”

 

ד. סיקהא פאדה- “שלבי האימון”(במוסר)

ישנה חלוקה לחמישה, שמונה, או עשרה הנחיות מוסר-לפי מקומו של ההולך בדרך הבודהיסטית ומידת הנכונות שלו לקחת על עצמו מחויבות.

פאנצ’א סילה – חמשת המחויבויות:

אשר משותפים לכל “בעלי הבתים”(אופאסאקה, מילולית – “אלו היושבים בקרבת מקום”)

הם אלו  שהולכים בדרך הבודהיסטית-ואינם נזירים(מוגדרים כאלו אשר:  יש להם אמון מלא בבודהא- המורה, בדהרמה-הדרך\הלימודים של הבודהא ובסאנגהא- קהילת ההולכים בדרך).

אנשים אלו עובדים לפרנסתם(בניגוד לנזירים-שמתקיימים על נדיבות ליבה של הקהילה),ונמנעים מפרנסה הקשורה:

בסחר בכלי נשק

בסחר בבני אדם

בסחר בבשר

בסחר באלכוהול

בסחר בסמים ורעלים

אורח חייהם מוגדר כטהור –באם הם מקבלים על עצמם את חמשת החוקים :

(1) הימנעות מנטילת חיים של כל יצור שהוא (הריגה)

(2) הימנעות מלקיחת מה שלא ניתן לך (מגניבה)

(3) הימנעות מקיום יחסי מין לא נאותים

(4) הימנעות מאי אמירת אמת (משקרים)

(5) הימנעות מלקיחת מערפלי תודעה (אלכוהול,סמים )

 

דאסה סילה – עשר המחויבויות:

אשר נלקחים על ידי כל המתלמדים לנזירות והנזירים הבודהיסטיים:

(1) הימנעות מנטילת חיים של כל יצור שהוא (הריגה)

(2) הימנעות מלקיחת מה שלא ניתן לך (מגניבה)

(3) הימנעות מחוסר צניעות\חוסר טוהר(כולל גם פרישות          מינית)

(4)הימנעות מאי אמירת אמת (משקרים)

(5)הימנעות מלקיחת מערפלי תודעה (אלכוהול,סמים )

(6) הימנעות מאכילה אחרי שעות הצהריים

(7) הימנעות מריקודים,שירה,מוסיקה ומופעים

(8) הימנעות מתכשיטים,בשמים,תכשירי טיפוח לגוף     ומקישוטים

(9) הימנעות משינה על מיטות מפוארות

(10) הימנעות מקבלת זהב וכסף (קבלת כספים)

 

אטהא סילה – שמונה המחויבויות:

אשר “בעלי בתים ” (אופאסאקה) רבים נוהגים לחזור ולקבל על עצמם מחדש (הכוונה באותו יום או לתקופה מסוימת) בזמנים קבועים של כל חודש(ארבע פעמים בחודש: בזמן ירח מלא,בזמן היעלמות הירח , בזמן שהירח בחצי הזריחה,ובזמן שהירח בחצי היעלמותו.

כאן, החוקים מס’ 7 ומס’ 8 מתוך עשרת החוקים שפורטו מקודם- מצורפים לאחד,כחוק השביעי.

ואילו החוק מס’ 9 מקודם -הופך לשמיני כאן:

(1) הימנעות מנטילת חיים של כל יצור שהוא (הריגה)

(2) הימנעות מלקיחת מה שלא ניתן לך (מגניבה)

(3) הימנעות מחוסר צניעות\חוסר טוהר(כולל גם פרישות          מינית)

(4)הימנעות מאי אמירת אמת (משקרים)

(5)הימנעות מלקיחת מערפלי תודעה (אלכוהול,סמים )

(6) הימנעות מאכילה אחרי שעות הצהריים

(7) הימנעות מריקודים,שירה,מוסיקה ומופעים והימנעות מתכשיטים, בשמים,תכשירי טיפוח לגוף ומקישוטים

(8) הימנעות משינה על מיטות מפוארות

 

ה. מבטו של הבודהיזם הטיבטי על המוסר

הבודהיזם הטיבטי גם הוא מייחס כמובן חשיבות עליונה למוסר ומדגיש כי מי שמתרגל נדיבות אבל לוקה במוסר,עתיד להיוולד באחד מ”שלושת העולמות הנמוכים”(מישורי קיום רוויי סבל).

מוסר הינו- ההימנעות מעשיית רע ופיתוח, במקביל,  של שינוי בגישה המבוססת על ההכרה בחשיבותם של האחרים, היות וללא האחרים אין זה אפשרי לתרגל נדיבות או מוסר.

 

ישנם שלושה סוגי מוסר:

(1) הראשונה-הימנעות משבירת שבועות שנלקחו על ידי האדם, כמו שבועות ה”פראטי מוקשא”(או “פראטי מוקא”-שהוזכרה מקודם בפרק הרביעי, כאחד מארבעת סוגי הריסון).שהן שבועות הקשורות ,לפי המהייאנא,  אל “הדרך לשחרור האישי “.

(2) השנייה- זוהי היכולת של האדם להיות לעזר לאחרים, כמו מתן תרופה לחולה ועזרה לעיוור.

 

(3) השלישית- לאדם יש “תודעה מוארת” (בודהי צ’יטא), המשמשת כמוטיבציה לכול פעולה ופעולה שלו.

 

מבין שלושת הנדרים שאדם יכול לקחת על עצמו (פראטימוקשא, בודהיסאטווא וטאנטרא), החשובה ביותר היא שבועות הבודהיסאטווא.

שכן, אפילו אם אדם מבצע בתשומת לב את כול עשר הפעילויות הנעלות (הפעילויות החיוביות-בניגוד לעשר הפעילויות השליליות) אבל הוא חסר “בודהיצ’יטא”-הוא אינו “מאהאייניסט” (הולך בדרך של “העגלה  הגדולה”, דרך ה”מהאיינא” ).

לעומת זאת ,אם האדם אינו מבצע תמיד את עשר הפעולות הנעלות אבל פיתח בודהיצ’יטא, אותו אדם הוא מאהייניסט .

 

על פי הבודהיזם הטיבטי, ישנם אחד עשר דרכים שבהם אדם יכול לעזור ל”יצורים בעלי תודעה” (מושג הכולל בני אדם וכן ישויות נוספות שהן בעלות תודעה וחיות איתנו):

 

(1) מתן עזרה לכול סובל-כמו לעיוור או לחולה.

 

(2) עזרה ליצורים בעלי תודעה שהינם עיוורים ביחס לדהרמה (לדרך המובילה להארה ושחרור מסבל), או שאינם יודעים את ההבדל בין פעולות חיוביות ופעילויות שליליות.

 

(3) עזרה ליצורים בעלי תודעה, תוך זכירת הנדיבות שלהם כלפינו. על האדם לתת להם מזון, בגדים ואת המתנה היקרה מכול של לימוד הדהרמה והכוונה  שלהם כדי לעזור להם להגיע להארה.זאת תוך הרהור על הנדיבות של אנשים אלו כלפינו, כאילו היו הורינו(בעצם העובדה שאנשים אלו מאפשרים לנו לתרגל נתינה, הם עוזרים לנו בצורה הנעלה ביותר, כפי שהורינו היו נדיבים אלינו ).

 

(4) הגנה על יצורים בעלי תודעה הנמצאים בסכנה,כמו מחיות מסוכנות או מאדם בעל השפעה כוח וסמכות.

זה כולל גם הגנה של מי שחיים בפחד למרות שאינם באמת בסכנה אלא רק חושבים כך  והפחדים שלהם נובעים מכך שגרמו פחד לאחרים בתקופות חיים קודמות.

עזרה לאנשים כאלו מביאה (לעוזר) לתודעה שקטה בעתיד.

 

(5) עזרה לאנשים בנמצאים במצב של אומללות, כמו אלו שאיבדו את הוריהם או את כספם.

על האדם להסביר להם את טבע הסאמסארא, האמת של הארעיות העובדה שהמוות הוא בלתי נמנע וכן הלאה.

על ידי תרגול כזה ,האדם יחווה פחות ייסורים בעתיד.

 

(6) עזרה לעניים,  שאין להם אוכל או בגדים.

הכוונה אינה לעזור רק לקבצנים אלא לכול מי שזקוקים לעזרה, כולל מי שזקוקים לעזרה בדהארמה.

 

(7) עזרה לאלו שאין להם בית, מדינה, או מורה, על ידי נתינה של מה שחסר להם.

 

(8) מתן עידוד למי שזקוק לכך.זה כולל ייעוץ ועידוד של אנשים המצויים בדיכאון או במצב של ייסורים כדי לאפשר להם לחזור  למצב שבו יוכלו לתרגל את הדהרמה,

וכן מתן עידוד לאלו שאומללים בגלל מעשה רע שביצעו ועזרה לכך שילחמו בנטיות שליליות כאלו.

 

(9) עזרה לאלו שנמצאים בדרך הנכונה(זו של שמיעת הדרך, ההרהור בה והתרגול שלה).עידודם לכך שלא יסטו ממנה ויפסיקו ללכת בה.

אם מישהו מדכא ילדה קטנה בכך שהוא אומר לה שהיא לא מסוגלת ללמוד-הוא גורם לכך שהיא תאמין בכך ואכן היא לא תלמד.

אם אדם מעודד אחרים כאשר הם מבצעים פעולות חיוביות, כמו נדיבות, הדבר מגביר הן את האושר שלו הן של אותם אנשים.

 

(10) עזרה לאלו שנמצאים בדרך הלא נכונה,על ידי הצבעה על התוצאות הלא רצויות שהדבר יגרום להם ועידודם לתרגל את ארבעת הכוחות הנגד (ארבעת הברהמא ויהארה).

 

(11) עזרה לאנשים על ידי כוחות על-טבעיים. למשל אם מישהו לא מאמין בגיהינום, יש ליצור עבורו(דימוי) כזה.

רוב האנשים אינם בעלי כוחות כאלו אבל מסוגלים לעזור בעשר השיטות הקודמות.

כדי לתרגל את השיטה האחרונה, על האדם לפתח יכולת שהייה במדיטציית שלווה(שאמאטה).

 

חשוב לזכור כי כול יתר השלמויות ניתנות לתרגול בזמן שמתרגלים מוסר:

ניתן לתרגל נדיבות(הפאראמיטה הראשונה)- תוך שמירה על מוסריות טהורה שאינה מוגבלת לגישת הינאיינה שבה אדם חושב רק על עצמו, אלא משמש דוגמה ועוזר גם לאחרים ללכת בדרך חיים זו.

 

סובלנות (הפאראמיטה השלישית) וכן חריצות (הפאראמיטה הרביעית)- גם הן יכולות להתבטא ולהתפתח  במסגרת תרגול המוסר, על ידי שמחה בהצלחתו של המתרגל ובהצלחתם  של אחרים.

 

תרגול ריכוז (הפאראמיטה החמישית)-על ידי שמירת התודעה יציבה בגישת המהאיינה ושמירה על מוסר טהור.

 

חכמה(הפאראמיטה השישית)-מפותחת על ידי הכרה בכך שמוסר,זה שמתרגל מוסר והאובייקט של המוסר-אינם בעלי קיום עצמאי ונפרד זה מזה.

 

כול לימודי המהייאנה מבוססים על בודהיצ’יטה (תודעה מוארת  הרואה את האחר כקודם לעצמי) ועל שונייאטה (ריקות), ומי שמצליח ליצור תובנה לגבי שני אלו –יצליח להבין את כול שאר הלימודים.

אם אתה מתרגל את עשר הפעולות החיוביות ללא בודהיצ’יטה, אינך בודהיסאטווה, ואם אתה חסר את הבנת הריקות,לא הכחדת את האשליה.

תובנה תבוא דרך תרגול הדהרמה.

הפאראמיטה השניה – “סילה” (התנהגות מוסרית)

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו