EN
EN

הפאראמיטא הראשונה – ” דאנא” (נתינה, נדיבות)

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

 

א.מהי דאנא

“דאנא” היא ה”שלמות” (פאראמיטא) הראשונה מבין העשר\השש (תלוי בזרם הבודהיסטי). כמו חלק גדול ממלות המפתח בשפת המקור, קשה להעביר את מלוא המשמעות של המושג במילה אחת מקבילה, כך שניתן לתרגם את דאנא בתור  נתינה, נדיבות, ויתור, או פתיחת הלב (פתיחות).

 

תחת המושג דאנא ניתן  לראות שני היבטים:

דאנא כ”נתינה אקטיבית“: אשר מתבטאת בפעולה  היזומה שאנו עושים. כך למשל, נתינת מזון  וצדקה או אפילו מתן ידע (שאינו חומרי)- נכללים בהיבט זה.

דאנא כ”נתינה פאסיבית“: אשר מתבטאת בויתור על משהו שמגיע  לנו. כך למשל, כאשר אנו מוותרים על זכות הקדימה שלנו בכביש (למרות שהיא “שלנו” לפי החוק), או על מקומנו בתור, או על זכות הדיבור שלנו, או על “הזכות” שלנו לכעוס על מישהו שפגע בנו.

 

ב.שלוש  דרכים של “עשיית טוב” (פונא קירייא וואטהו):

 

ישנן שלוש דרכים ל”עשיית טוב”:

על ידי נתינה (דאנא)

על ידי התנהגות מוסרית(סילה)

על ידי פיתוח התודעה (בהאוואנא– מה שקרוי במערב: מדיטציה)

 

למרות שבמערב אנו מקדישים הרבה תשומת לב דווקא לנושא ה”מדיטציה” וזהו בדרך כלל מה ש”מתחילים” מבקשים ללמוד ו”מתקדמים” ממשיכים להשקיע בו – הבודהה אומר

(an 8;36,I v 241-43) מפורשות:

“ישנו אדם אשר מתרגל עשיית טוב על ידי נתינה (דאנא) בצורה מוגבלת וכן בצורה מוגבלת הוא מתרגל עשיית טוב על ידי התנהגות מוסרית (סילה ), אבל לא נוטל על עצמו עשיית טוב על ידי מדיטציה (בהאוואנא)- בהתפרקות הגוף, אחרי המוות הוא ייוולד בקרב בני אדם (כלומר- בעולם \ מישור בני האנוש) בתנאים לא נוחים.

אדם אחר מתרגל עשיית טוב על הן  ידי נתינה (דאנא) והן על ידי התנהגות מוסרית (סילה ) ברמה גבוהה- אבל לא נטל על עצמו עשיית טוב בעזרת  מדיטציה (בהאוואנא) – בהתפרקות הגוף אחרי המוות אדם זה ייוולד בקרב בני האדם –  בתנאים טובים \ נוחים או באחד העולמות הגבוהים….”.

 

במלים אחרות –  הבודהה מדגיש את החשיבות העצומה של נתינה (דאנא) ושל ההתנהגות המוסרית (סילה) מול תרגול מדיטציה בלבד, שיכול לבוא רק כהשלמה ותוספת לשני הראשונים (וכמובן להיות מפותח במקביל להן).

לפיכך, מוסיף הבודהה(ii 26;18-19 ):

“אם רק ידעו בני האדם את התוצאות  של נתינה ושל התחלקות (במה שיש ), הם לא יאכלו בלי לתת ולא ירשו לעצמם כל כתם (זיהום) של קמצנות שיופיע בתודעתם- אפילו אם היה זה הפירור האחרון שברשותם, הנגיסה האחרונה שלהם – לא היו אוכלים בלי לחלוק בו אבל, הו נזירים, היות ואנשים אינם יודעים כפי שאני (הבודהה) יודע את התוצאות של נתינה ושל חלוקה – הם אוכלים בלי לתת והכתם של קמצנות מנקר בתודעתם ומכה בה שורש”.

 

ג.המקורות לנתינה

 

הבודהה מגדיר שמונה סיבות שונות – שבגללן אנשים נותנים :

  1. מתוך חיבה (או היקשרות)
  2. מתוך כעס
  3. מתוך טיפשות (או בורות)
  4. מתוך פחד
  5. מתוך מחשבה “נתינה כזו נעשתה בעבר על ידי אבי ועל ידי סבי ולכן אין זה ראוי מצידי להפסיק כזו מסורת משפחתית”
  6. מתוך מחשבה “על ידי נתינה כזו איוולד ביעד טוב, במישור קיום גבוה, לאחר שאמות”
  7. מתוך מחשבה “על ידי נתינה זו ליבי יהיה שמח, שמחה ואושר יעלו בי”
  8. מתוך מחשבה “אדם נותן בגלל שהדבר מאציל\מעלה\מייפה\ מקשט את התודעה

 

יש לשים לב לכך שהבודהה אינו מדבר כאן על הנתינה עצמה (האקט\ המעשה עצמו) אלא על המניע \ הרצון \הכוונה שעמדה מאחוריה (מדוע בוצעה הנתינה), היות וזהו העיקרון מאחורי “חוק הסיבה והתוצאה”.

 

כאן, שלושת הסיבות הראשונות מגיעות מתוך “שלושת הרעלים” (גם הרביעית נגזרת מהן) ורק בארבעת האחרונות יש  תהליך של מעבר, אל  מניע נכון יותר (ובמיוחד שתי האחרונות שבהן יש “הבנה נכונה”)

 

כפי שכבר הוזכר, ניתן “לקבץ” את הסיבות לנתינה (דאנא) לשלושה מקורות, בהתייחס למצב התודעה אשר הניע\גרם לאותה נתינה:

 

  1. 1. נתינה שמקורה אחד מ”שלושת הרעלים”:

נתינה מתוך היקשרות– מקורה ביצירת רגש של חיבה ליעד הספציפי ותחושת הזדהות עימו (זה חלק ממני). זוהי נתינה שיש עימה שיפוטיות רבה שגורמת ליעדי נתינה אחרים (שלא “עברו את מחסום החיבה האישי שלי”) להיתפס כלא נכונים\לא ראויים.

 

נתינה מתוך כעס– היא נתינה שמתבצעת למרות שבבסיסה עומד כעס או התנגדות, לעצם הצורך באותה נתינה, ומה שמאפשר את הנתינה הזו הוא תחושת “אין ברירה” או” לא נעים” (כך למשל אנו יכולים לתרום לקניית מתנה לעמית לעבודה שאיננו מחבבים, רק משום שלא נעים לנו מתגובת יתר העובדים ומכך שניתפס  כלא בסדר, אבל בליבנו יש עדיין תחושת כעס על כך שבעצם “נאלצנו לתת בלי שרצינו בכך”).

 

נתינה מתוך בורות– היא נתינה שנעשית מתוך דפוסים והתניות, כאשר אין תשומת לב למצב התודעה שלנו בתהליך הנתינה (הן למניע שבבסיס הנתינה והן לכל הכרוך בתהליך הנתינה עצמו). נתינה כזו יכולה להיות מאד מכאנית.

 

  1. 2. נתינה שמקורה “מעורב”:

נתינה כזו עשויה לכלול בתוכה שיפוטיות או היקשרות או כעס או גאווה או ענווה מעושה

אבל כאן כבר יש שימוש בתשומת לב נכונה: להתבונן, ומתוך ההתבוננות לשנות את מצב התודעה, או לפחות להתגבר על תחושת ה”אני” שעלתה.זאת, מתוך הבנה של החשיבות העצומה שיש לנתינה (דאנא) עבורנו וכביטוי שהיא מהווה להליכה בדרך.

 

  1. נתינה מתוך “שמחה ותחושת הזדמנות”:

מקור הנתינה (דאנא) ברמה זו היא תחושת שמחה . מצב התודעה כאן הוא של “זו הזדמנות עבורי” המיוחסת לכל סיטואציה, שבה יש אפילו רמז של אפשרות נתינה. הנתינה נתפסת כ”מתנה עבורי“- ומדוע? משום שעצם האפשרות לתת גורמת לשמחה למי  שנותן. יתרה מכך- הנתינה נתפסת כחלק מהותי של “חיים של שרות“, היות וחיים כאלו הם מקור לאושר, הרי שקיימת הכרת תודה על ההזדמנות להמשיך ולהיות שרוי באושר.

 

כנראה שרק מעטים מאיתנו נותנים (רק) מתוך המקור השלישי. היתר נעים ומתנודדים בין נתינה מתוך המקור הראשון או מתוך המקור השני. ההבדל בין שני סוגי נתינה אלו נעוץ ביכולתנו לעשות שימוש מושכל בתשומת הלב (סאטי) למניעי הנתינה, יחד עם הבנה (חכמה- פאניא) מה נכון באמת לעשות, ושני אלו (סאטי + פאניא) מאפשרים לנו להתגבר על המחסומים לנתינה.

 

בנתינה מתוך המקור השלישי, גם האישיות שלנו מתחילה ליהנות מן הנתינה, בזכות תחושת האושר המתחילה לחזור על עצמה בכל נתינה ונתינה, בלי צורך להיאבק בה בכל פעם מחדש.

 

לסיכום, חשוב להדגיש כי יתכן ובשלושת המקרים נעשתה אותה הנתינה (הפעולה עצמה זהה). ההבדל הוא במקור של אותה נתינה, כלומר במצב התודעה שעומד בבסיסה- מהי התגובה הראשונית, האינטואיטיבית, שאנו חווים כאשר אנו בסיטואציה שיש בה אפשרות לנתינה.

 

אין לטעות ולראות באדם שנמצא ברמה השלישית “שוטה טוב לב” אשר נותן ללא גבול.

הרמה הזו מגדירה את מצב התודעה של הנותן,כלומר, את המקור שממנו הוא “מגיע לסיטואציה”.

הוא מחפש בכל סיטואציה את ההזדמנות שיש לו לתת. בכל מקרה שבו מתאפשרת נתינה היא תעשה מתוך שמחה ומתוך הכרת תודה על שנתאפשר לו לתת, וכאשר לא נתאפשרה נתינה יצטער על כך.

 

הנתינה עצמה תהיה תמיד במידה הנכונה כאשר האדם כנה עם עצמו לגבי יכולותיו האמיתיות ולא כחלק מפנטזיה או ציפיות לא ריאליות: בהיבט החומרי (כמה אני יכול לתת), בהיבט האנרגטי (כמה ביכולתי לתת מבלי להישאר חסר כוחות ומבלי שאפגע בעצמי) ובהיבט הזמן (כמה זמן אני יכול להשקיע בנתינה הספציפית הזו).

הנקודה המעניינת היא, שפעמים רבות אותה “מידה נכונה” אינה מה שחשבנו שהיא והדבר יגרום לנו לתת פחות מדי או יותר מדי: מחד – אנו מושפעים מאד מהפחדים שלנו ומן הדפוסים שלנו (מה היה בעבר במצב כזה ), מאידך – לעתים קרובות אנו מעריכים בהערכת חסר, או לעיתים בהערכת יתר, את יכולותינו האמיתיות.

לכן, כל סיטואציה היא בסיס לבחינה רעננה ו”טרייה”  – בלי קשר למה שעשינו בעבר (או לא עשינו)- במקרה שנראה “דומה”.

 

ד. דאנא כאי נתינה

 

בדרך כלל אנו מתייחסים לדאנא כאל נתינה אקטיבית, במובן של עשייה כלשהי (בין אם עשייה חומרית– נתינה של מזון, בגדים, כסף וכדומה ובין אם עשייה לא חומרית – עידוד או תמיכה נפשית או הצגת הדרך).

אבל יש מקרים שבהם דאנא יעילה היא דווקא “אי נתינה” או “הפסקת נתינה”. כך למשל (מזכיר לנו ג’ק קורנפילד) כי בקרב בעלי חיים , האם מפסיקה להניק את גוריה או להאכילם בתולעים שהביאה להם, ובכך גורמת להם (ואפילו מאלצת אותם) להפוך לעצמאיים, לנטוש את החיים הנוחים וחסרי הדאגה במאורה או בקן (והיא יודעת למצוא את הזמן הנכון לכך-כאשר הם מוכנים לאתגר וגם לפני שהיא תתמוטט מהמאמץ).

 

בסוג כזה של “אי נתינה” – יש שלשה היבטים חשובים:

 

  1. המטרה: “אי נתינה” או “הפסקת נתינה” הינה דאנא אמיתית (רק) אם מטרתה לסייע להביא את המקבל (למעשה, את זה שלא מקבל) לעצמאות– אחרת, מדובר על פעולה שמקורה אחד מ”שלושת הרעלים”.

 

  1. התזמון: הפסקת נתינה שלא בזמן הנכון יכולה לגרום לנזק רב- בין אם נעשתה לפני הזמן או מאוחר מדי.
  2. האופן שבו בוצעה:לא תמיד נכון לבצע את אותה אי נתינה או הפסקת נתינה כ”חיתוךחד– לעתים יש לבצעה בהדרגה או אפילו בצורה עקיפה (בלי שהמקבל יהיה מודע לכך שהייתה כאן הפסקה מכוונת)- כאשר ההחלטה היא לפי היעילות הגבוהה ביותר למקבל.

 

ה.שלוש רמות של דאנא

 

המסורת הבודהיסטית מחלקת את דאנא לשלוש רמות:

 

  1. נתינה חומרית (אמיסא דאנא):

כאן מדובר על נתינה של דברים חומריים- כמו מזון, בגדים, קורת גג וכדומה- אשר מאפשרות למקבל לחיות\להתקיים. זוהי נתינה אשר מתורגלת על ידי מתרגלים מכל הדתות והמסורות הרוחניות וכל העמותות החברתיות.

רמה זו חשובה מאדועליה מבוססת המסורת הבודהיסטית שמאפשרת לנזירי הסנגהא להתקיים ,למרות שאין להם כל רכוש משלהם והם נסמכים רק על טוב ליבה ונתינתה של הקהילה שבתוכה הם חיים (החל מסיבוב הנדבות היומי של נזירי היער במסורת התראוודא ועד לתרומות להקמה ואחזקה שוטפת של המנזר).

הבודהה מצביע an 4;57 ii 62-63)  (על 4 מתנות שניתנות (חזרה לנותן הדאנא)– למי שנותן מזון:

חיים ארוכים

יופי (חיצוני)

שמחה בחייו

כוח (פיזי, כוח חיים)

 

  1. 2. מתן חיים (אבהאייא דאנא):

מתן חיים לאלו אשר נמצאים בסכנת חיים- עקב שריפה, שיטפון, אויב, בצורת, מגיפה, רעב וכן הלאה. כך למשל, לעתים אנו שומעים על אנשים הנמצאים בסכנת חיים ואפשר להצילם על ידי תרומת דם או מוח עצם או על  תרומת איברים שאדם עושה לאחר מותו (על ידי מתן הסכמה לכך בעודו בחיים) או שבני משפחה עושים זאת לאחר שנקבע מוות קליני ליקירם (על אף ההלם והצער העמוק שבו הם שרויים באותה שעה)- כל אלו הינם סוגי דאנא הנכללים כאן.

 

  1. נתינת הדרך\הדהרמה (דהרמה דאנא):

כאן, הכוונה היא להעברה של התורה\הלימודים שלימד הבודהה למי שאינם מכירים אותה או שרוצים להעמיק את הבנתם בה. נאמר שנתינה זו גבוהה עוד יותר מהנתינה הקודמת-מכמה סיבות:

 

הראשונה- בנתינה זו אנו מלמדים  את הכלים שמאפשרים למקבל לעזור לעצמו (מתן “חכה”- ולא מתן “דג” מדי יום).

 

השנייה – בנתינה זו אנו נותנים חיים לאדם- לטווח הארוך (עזרה בהכחדת דוקהא) גם לתקופות החיים הבאות, לא רק מיום ליום (קיום פיזי יומיומי) או הארכת חייו בתקופת החיים הנוכחית.

 

השלישית- נתינה זו מאפשרת למי שקיבלו את הדהרמה להעבירה בעתיד גם לאחרים, כך שנוצר “כדור שלג” במובן החיובי ביותר של  המילה.

 

הרביעית- נתינה זו היא המתנה היקרה ביותר שאנו (כתלמידים) יכולים להעניק למורה שלנו (זה שנתן לנו את הדהרמה) ובכך גם  להתחיל “להחזיר לו חוב“. לפיכך נאמר כי אמנם יש הרבה מעלות במקרה של  נתינת “ארבעת הצרכים” (מזון, גלימה, מחסה ותרופות) לכל תלמידיו של הבודהה- אבל נעלה ממנה היא הצבתם על הדרך להארה (הדהרמה), אפילו על ידי פסוק\בית שיר (סטאנזה) שבו 4 שורות בלבד.

 

מסורת בודהיסטית אחרת מציגה את שלושת הרמות בצורה קצת שונה:

 

הראשונה– נתינה חומרית: כאן, רמה 1 (מתן מזון) ורמה 2 (מתן חיים)- מאוחדים לרמה הראשונה.

 

השנייה– נתינת הדהרמה: כאן נמצאת רמה 3 הקודמת (מתן הדרך), אבל ההתייחסות היא יותר במובן של העברת ידע או לימוד והדרכה.

 

השלישית– נתינת סליחה וחוסר פחד: כאן מדובר על נתינה שמופנית גם פנימה (לעצמי) וגם החוצה (לאחרים). היכולת שלי לסלוח לאחרים אפשרית רק אם יש בי יכולת סליחה לעצמי, כך גם היכולת להעניק חוסר פחד לאחרים היא אמיתית רק אם בי לא קיים פחד.

 

במלים אחרות נתינת דאנא ברמה זו תלויה ברמת התודעה של הנותן, בעבודה  שעשיתי עם עצמי. נתינה זו אינה רק העברת ידע- היא מתבטאת בהקרנה של מצב תודעה (שיש בה  שקט, הרמוניה ואחדות וללא אגו) שאפשרית רק אם התכונות הללו קיימות באמת אצל המורה (ואינן רק סיסמאות או מליצות המבוססות על ידע- גם אם זהו ידע מקיף).

נתינה כזו נעשית על ידי דוגמה אישית- באופן טבעי וללא מאמץ מכוון כלשהו. לכן לא מדובר כאן על “מורה” במובן היומיומי (מרצה- כזה שיודע להעביר חומר בצורה מסודרת ואפילו מעניינת), אלא על מורה במובן של “גורו”- כזה שמבטא את הדרך בכל רגע ורגע, בעצם התנהגותו היומיומית, בסיטואציות הפשוטות ביותר.

 

 

ו. חמשת המתנות הנעלות

 

הבודהה מדריך אותנו (an 5 :148:iii 172-73) לגבי האופן שבו נתינה (דאנא) הופכת להיות “נתינה עליונה”:

  1. כאשר הנתינה היא- מתוך אמון
  2. כאשר הנתינה נעשית- בצורה מכובדת
  3. כאשר הנתינה היא- בזמן הנכון
  4. כאשר הנתינה- בלב נדיב ופתוח (באמת מתוך רצון לתת)
  5. כאשר הנתינה נעשית- בלי להשמיץ

 

נתינה מתוך אמון: הן אמון בעצמי כנותן (שיש לי את האפשרות לתת- ולעזור בכך, שיש בנתינה זו ערך אמיתי, למרות ספקות בכך שזו לא בדיוק נתינה טהורה וללא אבק של אגו וכדומה) והן אמון במקבל, שהוא ראוי לנתינה זו (ללא ספקות או שיפוטיות).

 

נתינה מכובדת: אשר מכבדת את הנותן, אינה מציגה אותו כנותן דבר מה זול או חסר ערך או פוגע או מזלזל וכדומה ומכבדת את המקבל, אינה שמה אותו במקום לא מכובד, בגלל עצם הקבלה (אינה נתפסת כנדבה לקבצן).

 

נתינה בזמן הנכון: מצד הנותן– הן בהיבט החומרי (האם אני יכול לעמוד בנתינה זו? האם נתינה עכשיו נכונה עבורי?) ומצד המקבל– שיוכל להיעזר בה באופן המיטבי, לא מוקדם מדי (ודווקא עכשיו יגרם נזק) או מאוחר מדי (וכבר אין ערך אמיתי לנתינה).

 

נתינה בלב נדיב ופתוח: לאחר שהבטנו פנימה, בדקנו את מצב התודעה שלנו ואנו בטוחים שזו נתינה עבור האחר ולא הזדמנות להאדיר את עצמנו (אני נדיב…). כאן ראוי לבדוק את 8 הסיבות לנתינה שפורטו מקודם.

 

נתינה בלי להשמיץ: נתינה שמקורה באגו– עשויה ליצור מצב שבו מקורה האמיתי של הנתינה הוא רצון של הנותן (לעתים בלתי מודע) להשמיץ את המקבל (כך שפרסום הידיעה שנאלץ לפנות ולקבל תגרום לו נזק או אף עשויה למוטט אותו, למשל מבחינת המוניטין האישי או העסקי). יש לזכור תמיד כי נתינה עלולה לגרום גם לנותן עצמו להיות מושמץ (בגלל המקבל הספציפי או ההקשר של הנתינה שעולה מכך) וגם לכך יש לתת את הדעת (מהו המחיר, בפגיעה אפשרית במוניטין וביכולת העתידית לתרום, שעשוי הנותן לשלם…).

 

ולסיכום, נתינה מתחילה תמיד ברצון או בבחירה העומדים לפניה (והם אלו שמכתיבים את אופייה- האם זו נדיבות אמיתית או ביטוי לצרכי האגו שלנו) ולכן, גם כאן נדרשת תשומת לב וכנות רבה המתפתחים מתוך התרגול עצמו. אין לצפות (לפחות עבור מרביתנו) כי כל נתינה תהיה “טהורה לחלוטין” וללא אגו, אבל עצם היכולת להודות בכך בפני עצמנו, יחד עם המאמץ הנכון להתגבר על הדפוסים שהתגלו (שוב ושוב ושוב …)- הופכות אף נתינה כזו לדאנא אמיתית, כך שבתהליך הזמן, המקור לנתינה הופך גבוה יותר ויותר.

 

אין לחכות עד שנגיע למצב “טהור”- יש לעבוד עם מה שיש לנו כאן ועכשיו: האישיות, הפחדים, הקטנוניות, העצלות ,השיפוטיות, ההרגלים, הגאווה, הצורך בשליטה, הדימוי העצמי הנמוך, או כל מה שעולה בנו ומתנגד לנתינה.

כאשר אנו מבינים כי הערך האמיתי של פעולת הנתינה נקבע לפי המניע שעומד מאחוריה וממצב התודעה שלנו בעת הנתינה. אנו משקיעים מאמץ בשמירה על תשומת לב – ויותר מכך, אנו נעזרים בתשומת הלב הזו לא כאלמנט שיוצר תחושת חוסר ערך או רגש אשמה, אלא כ”כלי יעיל” (יוניסו מאנאסיקארא) להתפתחות אישית וליצירת שינוי אמיתי ובעל ערך.

 

לא במקרה מיקם הבודהה את הנתינה כ”שלמות” (פאראמיטא) הראשונה, תכונה זו מהווה את הבסיס שממנו צומחת התנהגות מוסרית (ה”שלמות ” השנייה). ללא לב פתוח, ללא יכולת לראות את הנתינה כהזדמנות וכשמחה- לא יכול להתקיים מוסר במשמעותו הבודהיסטית, כתכונה שמקורה פנימי ולא כתגובה מאולצת להוראות חיצוניות וציות להן מתוך פחד מעונש.

הפאראמיטא הראשונה – ” דאנא” (נתינה, נדיבות)

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו