EN
EN

הפאראמיטא השישית – “קהאנטי” (סובלנות)

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

 

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

 

 

  1. סובלנות בחיי היומיום-ההבנה המקובלת.

מושג הסבלנות בחיי היום יום הינו מושג מוכר ובעל משמעות ברורה. אנו מגדירים את עצמנו או את האחרים כ”בעלי סובלנות” או “חסרי סובלנות” , בהתאם לאופן שבו עולות  בנו תגובות לסיטואציות שונות.

 

רובנו מסכימים עם הדעה שאנשים חסרי (תכונת )סובלנות הם אנשים לחוצים – ומסכימים שאנשים כאלו הם יהיו פחות בריאים,  יהיה להם לחץ דם גבוה, אולי אף נטייה לפתח אולקוס או התקף לב.

ואם כך,אנו נוהגים להצהיר-אפילו כדאי להיות בעל אופי סובלני, זה בריא יותר ותורם לאיכות חיינו.

 

ברמה הבסיסית ביותר,אנו מקשרים “סובלנות”- לסיטואציות הקשורות לזמן המתנה (האם אני “לא מתרגש בפקקי תנועה, תורים בקופת חולים “),שמשמעותן האמיתית היא  היכולת (או חוסר היכולת שלנו)  שלא להילחץ, לכעוס  ולהתעצבן במצבים של חוסר אפשרות לשלוט בסיטואציה המוכתבת על ידי מישהו אחר ולא “מתקדמת” לפי התסריט, הציפיות ,הצרכים והקצב האישי שלי.

 

אבל, יותר מכך, סובלנות או חוסר סובלנות נחשפת לעתים קרובות  במערכות יחסים. במיוחד,כאשר “הצד השני” הוא  מי שיש לנו ציפיות ממנו (בן\בת הזוג, ההורה, הילד, האח,  הבוס, הכפיף, החבר לעבודה, הידיד הקרוב וכו’) ואנו חווים אותו כמי שמתנהג בצורה לא נעימה לנו או אפילו מאיימת עלינו.

 

2.סובלנות כלפי עצמי, מול חוסר סובלנות כלפי האחר

במקרים כאלו, אנו בונים “סיפור” שלם סביב התנהגות האחר. אנו ממהרים לייחס לו מניעים שליליים שונים, שאת כולם אפשר לאסוף תחת  אותה “ראיה סלקטיבית “,  זו  שרואה רק אותי ומתעלמת מהאחר- “אני הוא המסכן והקורבן בסיטואציה זו”, “הוא מתנהג כך נגדי”, ” הוא עשה זאת כדי לפגוע בי”, “הוא לא אוהב אותי באמת”,” אני לא באמת חשובה לו”.

 

היות ואנו נוטים להגיב מתוך דפוסים קבועים ולא מתוך התבוננות שקטה, הדבר משכיח מאיתנו את העובדה שלא פעם מדובר על התנהגות המבטאת מצוקה של הצד השני.

מה שאנו רואים זה רק את עצמנו, מה שמשנה לנו  זה רק שתגובת “הצד השני” אינה נעימה לנו או מאיימת עלינו.

איננו רואים את האחר ואת הסבל שלו, בין אם מצוקת האחר היא “אמיתית”(לפי דעתנו –שהיא כמובן הדעה הקובעת והבלעדית …) ובין אם היא “מדומה” (כי אנחנו לא היינו מתנהגים כך…).

 

רק לעתים רחוקות , אנו מודים בפני עצמנו כי התנהגותנו אינה נובעת מתגובה אובייקטיבית ומחויבת המציאות לאותה הסיטואציה אלא בתגובה סובייקטיבית.

נכונות זו (לראות את תגובתנו כסובייקטיבית), קיימת במיוחד כשאנו נמצאים באותה סיטואציה עם מישהו נוסף  שלא “מתערבב” עם הלחץ , הפגיעה והכעס שלנו.

במקרים כאלו עולים משפטים  כמו “אני,לחץ הדם שלי עלה מהשרות האיטי של הפקיד-והוא, יש לו סבלנות של פיל לחכות עד שיתפנו אליו”, או “שנינו בפקק ומאחרים לאותה פגישה, אני כוסס ציפורניים והיא נותנת זכות קדימה למישהו” .

 

בהקשר זה, אף נראה לנו כי סובלנות היא “תכונה גנטית”, או שנולדים איתה או שלא .

ואז, אם “אין בי סובלנות”, אני מוכן להגדיר את עצמי כ”עצבני, בעל  פתיל קצר,קריזיונר, חסר סבלנות , אחד שחייב שהכול יסתדר עכשיו ומיד”.

 

אבל, בדרך כלל,כאשר אנו כבר מוכנים להגדיר את עצמנו כלא סובלניים. אנו “נעצרים” בנקודה זו ומאחר “ואין מה לעשות, אני כזה”, אנו  מצפים שהאחרים יבינו אותנו ,יתמכו בנו ויתאימו את עצמם לתכונה זו.

 

כמובן שבמקרה שהאחרים הם לא סובלניים, ההתייחסות שונה לחלוטין. אנו מצפים מהאחרים להשתנות ולהתנהג אחרת,ואם הדבר לא קורה, אנו כועסים עליהם, מתרחקים מהם ובמקרים מסוימים אפילו מנתקים את מערכת היחסים איתם, מתגרשים, לא מדברים איתם ומתעלמים מהם כאילו לא היה בינינו כל קשר בעבר.

 

 

3.המושג סבלנות (קהאנטי) במשמעותו הבודהיסטית

המושג סבלנות (קהאנטי) במשמעותו הבודהיסטית-רחב יותר ולכן נכלל בין הפאראמיטאס (השלמויות) שיש לפתח.

כל ההיבטים היומיומיים שהזכרנו-שרירים וקיימים,ויש להם ערך לא מבוטל, אבל תכונת הסובלנות נדרשת במיוחד “בהליכה בדרך”, היות והיא זו שמאפשרת- לא להפסיק ללכת.

מדוע זה כך?

סובלנות כתכונת “שלמות” (פאראמי) היא זו שמאפשרת לנו לשהות בכול סיטואציה, קשה ככול שתהיה,  מבלי שיעלה בנו כעס, עם תודעה שקטה.

 

בגלל טבעו  של העולם,כול אחד מאיתנו,ללא יוצא מן הכלל , צפוי להיפגש פעמים רבות עם סיטואציות וחוויות לא נעימות-אובדן,  כאב, צער, חוסר מזל, קנאה, שנאה, חוסר הבנה, חוסר צדק, שקרים , ניצול, חוסר אכפתיות ועוד ועוד.

כל סיטואציה כזו-מעלה בנו כעס ,זוהי התגובה שאנו חווים – והיא אף נראית לנו כ”תגובה צודקת”.

 

בראייה הבודהיסטית מושם דגש על האפקט שאותו כעס מביא עימו,ללא קשר לכך שהכעס שעלה הוא “כעס צודק”  או לאו, כול כעס שעלה- הוא מכשול:

כעס מונע מאיתנו להבחין בין נכון ובין לא נכון

כעס גורם לנו לומר או לעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם

כעס מייצר לנו תודעה מוטרדת ,שאינה מאפשרת ללמוד ולהתקדם

כעס גורם לנו לפגוע באותם אנשים שגרמו לעלייתו ולריחוק מהם

 

ישנו משל יפה המתאר את האופנים שבהם אנו יכולים לבחור כיצד ללכת בעולם מלא באבנים חדות ופוצעות.

אנו יכולים לנסות ולרפד את כל העולם בעור. כך שנוכל בסופו של דבר ללכת יחפים בכול מקום.

אנו יכולים גם להתקין לעצמנו נעליים  מפיסה קטנה של עור, ועם נעליים אלו ללכת בכול מקום מבלי להיפצע.

 

אותם אבנים חדות ופוצעות שבמשל זה, הינם אותם אנשים בעלי אופי רע , תוקפני ופוגע  שתמיד פגשנו ותמיד נפגוש. הם מצויים גם במקום שלכאורה אמור להיות רך, זה טבעו של העולם .

 

לפנינו שתי אפשרויות כיצד להתייחס אליהם:

האפשרות של “ריפוד כול העולם בעור”-  מייצגת את הניסיון לשנות את האחרים , להשמיד כול מי שנראה לנו רע, תוקפני, לא הוגן, פוגע ומזיק.

זו אפשרות לא ריאלית.לאיש מאיתנו אין את היכולת להשמיד את כול האנשים הרעים שבעולם, ואף אם היו לנו כוחות כאלו, עצם התהליך היה יוצר עוד תוקפנות ושנאה והמטרה לא הייתה מושגת.

 

האפשרות השנייה, של “התקנת נעלי עור לעצמנו”-  מייצגת את היכולת שלנו לבנות בתוכנו את תכונת הסובלנות .זו אפשרות ריאלית ויעילה.

היא מאפשרת לנו לעמוד בכול מקום שהחיים הובילו אותנו אליו- בלי שיעלה בנו כעס על אותן אבנים חדות, בלי לסבול בעצמנו ובלי לגרום סבל לאחרים.

 

  1. סובלנות –כ”הכחדת הכעס”

פיתוח תכונת הסובלנות פירושו הכחדת הכעס שבנו , לא השמדת אויבינו.ומצב תודעה כזה הוא מצב תודעה יעיל, הן עבורנו והן עבור מי שנמצא כרגע לידנו.

כאשר לא עולה בנו כעס, אנו לא מתייחסים למי שמולנו כאל אויב. רק כך  אנו יכולים לראותו כאדם, כמי שמכוסה בבורות , כמי שמלא בפחד, כמי שמנסה לייצר לעצמו אושר גם אם הוא טועה תוך כדי ניסיונו זה.

 

חשוב להבין כי אין הכוונה בשום אופן,לכך שאנו מוכנים להמשיך ולסבול מאותה התנהגות של האחר,אין הכוונה לכניעה ו”השלמה דביקה” עם המצב.להיפך הוא הנכון.

 

יתכן ויש לקבל החלטה לא  קלה כלל ועיקר.יתכן אפילו שהמסקנה היא שאין בכוחי לחיות עם אותו אדם או לקיים את אותה מערכת יחסים שכול כך רציתי בה וכול כך האמנתי שסוף סוף אוכל להישען עליה .

אבל  , גם אם תהיה שיחה קשה, גם אם אותה מערכת יחסים צריכה לקחת מרחק או אפילו להסתיים-תכונת הסובלנות תבטיח כי הדבר לא נעשה מתוך  כעס והדבר יאפשר אבחנת מציאות יעילה ובעקבותיה-פעולה נכונה.

 

רק ראיית המצב כפי שהוא,מתוך סובלנות ובלי כעס (שמעוור את תפישת המציאות שלנו) היא שמאפשרת לנו להגיע להחלטה הנכונה,ובעקבותיה לפעולה הנכונה-  מתוך בטחון שזה הדבר הנכון באמת, גם עבור האחר וגם עבורנו.

 

פעולה מתוך סובלנות וללא כעס מגדילה את הסיכוי  שבהסתכלות לטווח ארוך (או בהסתכלות אחורנית “לאחר שהאבק שקע”) נדע כי קיבלנו את “ההחלטה הנכונה” ועשינו את “הפעולה הנכונה”-כזו שמקטינה את הפגיעה והנזק  ומשלבת התייחסות מכובדת ומכבדת .

 

רק מערכת יחסים נעדרת כעס מאפשרת לנו להתייחס אלינו ואל האחרים, כמרכיביו של השלם,מתוך כיבוד עצמי וכיבוד האחר,מתוך הבנת מגבלותינו ומגבלות האחר.

יתכן ואין מנוס מפגיעה ואין שום אפשרות להתחמק מסבל( בין אם נחליט כך או שנחליט אחרת.בין אם נמשיך או שנפסיק את מערכת היחסים) – אבל רק סובלנות והעדר כעס הם שיבטיחו כי הסבל שיגרם יהיה המינימאלי-הן עבורנו והן עבור אלו שמסביבנו.

 

 

  1. האפקטים הנגרמים על ידי כעס ועל ידי סובלנות

הבודהיזם הטיבטי מגדיר שני אפקטים הנגרמים על ידי כעס:

האפקט הראשון הוא “האפקט הנראה לעין”- התוצאה הברורה מאליה של כול כעס,  היא שהאדם הכועס גורם סבל וקושי לעצמו ולאחרים.

כעס הורס את החוכמה להבחין בין נכון ללא נכון ולכן במקרים קיצוניים , כעס אף עלול לגרום לאדם לשים קץ לחיו או לשים קץ לחיי אחרים. וכך, אנו נתקלים מדי פעם בידיעה מעציבה על  נער שדוקר צעיר אחר  שהעיר לו  בכניסה לפאב או מישהו שיורה במאבטח שלא נתן לו להיכנס לאותו מקום, בעל שרוצח את אשתו מתוך כעס בלתי נשלט או בתלמיד בית ספר בארה”ב הנכנס לבית ספרו יורה לכול לעבר והורג תלמידים ומורים.

 

האפקט השני הוא “האפקט הבלתי נראה”- כאן הכוונה לכך שכעס מביא ללידה מחדש באחד מ”העולמות הנמוכים” (במישור המציאות הקרוי גיהינום), שבו החיים רווים בכאב קשיים וסבל.

בזמן השהות בבארדו (מונח טיבטי שמציין מעבר מתקופת חיים אחת לשנייה) אדם יכול לראות את החיים הבאים הצפויים לו ואת הסיבות שגרמו לכך-אבל אינו יכול כבר לשנות ולהשפיע על כך

לפיכך, אומרת הגישה הבודהיסטית-הייה בתשומת לב עכשיו,כאשר אתה יכול עדיין להשפיע,  בזמן הבארדו יהיה מאוחר מדי לשנות זאת.

במידה והאדם שנולד היה בחייו הקודמים מלא כעס – הוא צפוי לחיים מלאי סבל וצער,לגוף לא בריא ולהתעללות מצד אחרים.

 

גם לסובלנות ישנם שני אפקטים(שוב לפי הבודהיזם הטיבטי):

הראשון הוא “האפקט הנראה”-אדם בעל סובלנות חווה אושר בעצמו ומביא אושר לחבריו , כול הסובבים אותו מחבבים אדם כזה ורוצים לעזור לו.

 

השני הוא “האפקט הבלתי נראה”- עם הלידה מחדש, האדם נולד באחד מהעולמות הגבוהים, שבהם יחווה חיים מאושרים וקלים.

 

המלומד ההודי הגדול שאנטידווא,  כתב כי אין בנמצא תכונה נעלה מסובלנות וכי כעס הוא התכונה השלילית ביותר היות וכעס משמיד זכויות ומעלות שנצברו בעבר(גם בתקופות חיים קודמות).

 

  1. כיצד הסובלנות באה לידי ביטוי בחיינו

ניתן לחלק את הסובלנות לשלושה סוגים  או היבטים (שבהם תכונה זו באה לידי ביטוי):

 

הסוג הראשון- “סבלנות” כהימנעות מנקמה במי שפגע בך.

הסוג  השני – “סבלנות” כנכונות לקחת על עצמך (ברצון) את הקשיים המופיעים בזמן תרגול הדהרמא.

הסוג השלישי- “סבלנות” כהפרדה בין מה שנכון לבין מה שלא נכון.

 

הסוג הראשון- “סבלנות” כהימנעות מנקמה במי שפגע בך:

כאשר אדם חולה נלחם ברופאו,האחרון לא מנסה ללחום בו בחזרה, היות והוא מבין שאותו אדם מוטרף מכאב על ידי מחלתו.

באופן דומה, עלינו להבין שאנשים כועסים מתנהגים  כמשוגעים בגלל הבורות שבה הם שרויים וכי כך הם מנסים להקל על מצוקתם(בודאי שזוהי צורה לא יעילה אבל עלינו לזכור שהיא באה מבורות  ולא משום מקום אחר).

כשאדם רווי כעס בא ומצליף בך במקל-המקל הוא זה שגרם לך לכאב,

אבל למרות זאת- קל לנו יחסית להבין כי הוא אחוז בידי האדם שהצליף ולכן הוא גורם לנו לכאב.

במלים אחרות,  המקל אינו מקור הכאב שאנו חווים ולכן- אין טעם לשבור אותו, להעניש אותו או לנקום בו. יש טעם לטפל במקור שאחז במקל ולכן גרם לכאב שחשנו.

אבל את אותה תובנה צריך להמשיך הלאה: כפי שהמקל אחוז בידי האדם וגורם לך לכאב,כך האדם אחוז בידי הכעס (ולכן הכעס הוא שבאמת גורם לך לכאב).

הכחד את הכעס-לא את האדם המושפע ממנו. בדוק מה ניתן לעשות כדי שלא יהיה כעס באדם, עשה זאת מתוך חמלה עליו,ומתוך מודעות לכך שגם הוא סובל ומתענה ונשלט על ידי כעסו (כפי שקורה גם לך מדי פעם-האם לא כך?).

אם אנו פועלים מתוך הפנמה של דברי הבודהא:  “לא ניתן לנצח כעס/שנאה  על ידי כעס/שנאה, ניתן לנצח כעס/שנאה רק עם אהבה – וזהו חוק נצחי”- אנו מבצעים פעולה שיש בה חוכמה ותהיה לתועלת שני הצדדים, שלנו ושל האחר.

 

הסוג השני – “סבלנות” כנכונות לקחת על עצמך (ברצון) את הקשיים המופיעים בזמן תרגול הדהרמא:

הנכונות לקחת על עצמנו  על עצמנו ברצון את הכאב והפגיעה, אינה סתמית . היא נעשית  מתוך סבלנות המכוונת כלפי האדם או האובייקט שגורם לנו לאותו כאב וסבל.

בודהיסאטוות מחפשים נסיבות וסיטואציות לא נוחות וכאשר הם מוצאים כאלו, הם מתייחסים אליהם כאל אוצר.

מדוע זה כך? היות ומציאת “אובייקט לסבלנות” היא נדירה הרבה יותר  מאשר מציאת “אובייקט לנתינה”, והיות ואנו זקוקים לאובייקט כזה על מנת לפתח את שלמות הסבלנות- הרי שכול אובייקט כזה הוא אוצר עבורנו.

הקלות היחסית במציאת אובייקט לנתינה- נובעת מכך שבמקרים רבים התחושה המיידית שעולה בנו היא תחושה שקל לנו יותר להתמודד עימה. כלומר אנו עשויים להרגיש תחושת חמלה כלפי אובייקט כזה לנתינה , ואף אם אנו יודעים שלא נתנו “עד הסוף”, עדיין אנו יכולים להצדיק זאת בקלות יחסית בעיני עצמנו.(או במלים בוטות יותר- עדיין איננו מרגישים “רעים” ולא עולה בנו תחושת אשמה).

לעומת זאת,הקושי היחסי שבמציאת  אובייקט לסבלנות- נובע מכך  שהתחושה המיידית שעולה בנו, היא תחושת כעס ורצון להתרחק מאותו אובייקט או אפילו לפגוע בו בחזרה. ותחושות כאלו אינן נוחות לנו, הן מציירות אותנו כ”אנשים נמוכים”, לא “רוחניים”, ואף עלולות לייצר בנו תחושת אשמה וחוסר ערך(במיוחד אם אנו מבינים  ברמת השכל שלנו- את ההיגיון שקיים בהתייחסות סבלנית כלפי אובייקטים כאלו, אבל לא מצליחים ליישם הבנה זאת ברמה הרגשית ובאופן שבו אנו מתנהגים בפועל).

 

על מנת לפתח סוג זה של סבלנות, עלינו  לפתח גישה המקבלת בשלוות נפש כל כאב או בעיות שמופיעות בחיינו. ויותר מכך, רואה כל כאב או בעיה כזו כבעלת ערך, כאוצר ממש.

הבודהא הצהיר כי אם אדם אינו מסוגל לקבל את הסבל שבחייו, הוא לא יוכל להתגבר על אותו סבל.

 

כאשר אנו חולים, נהייה מוכנים לקחת תרופה מרירה ובלתי נעימה, על מנת לרפא את המחלה שאנו סובלים ממנה. ורק הנכונות הזו לקחת את התרופה המרירה הזו –היא שמאפשרת לנו להבריא(כמובן, בתנאי שהתרופה הזו יש את הפוטנציאל לרפא אותנו מהמחלה).

וכאשר המחלה היא הסבל הקיים בחיינו , הרי שגם אם התרופה(לשהות בסבלנות- בקושי ובאי נעימות) נראית לנו כרגע מרירה- הרי שזאת היא הדרך היחידה להתגבר על אותה מחלה.

עלינו להבין שכול סבל המופיע בחיינו פירושו- שהיבט קארמאטי מסוים “נפתח” ועלינו לקחת אחריות על כך. ויותר מכך- עלינו לנצל הזדמנות זו כדי לפתח את שלמויות הסבלנות, הויתור/פרישות והכרת תודה.

כל סבל כזה שמופיע בחיינו  צריך ללמד אותנו צניעות ולהזכיר לנו שאנו ממשיכים לייצר “פעולות שליליות” (א- קוסאלא)  שבעתיד “יפתחו ” גם הם כסבל נוסף.

כך שכעס כלפי אותו מצב של סבל שכבר נמצא בחיינו- רק יגביר את הסבל שנחווה  בעתיד,

הגישה שעלינו לפתח כלפי הסבל צריכה להיות  דומה לגישתו של אדם שנידון למוות ולבסוף רק כורתים את ידו. למרות הכאב הכרוך בכך, הוא יהיה אסיר תודה על כך .

כדי למנוע אי הבנה- אני מבקש להדגיש שהכרת התודה על כך שהסבל הופיע בחיינו אין פירושה שאנו מזוכיסטים או מחפשים לעצמנו הזדמנויות לסבול. הנקודה היא שהסבל כבר הופיע למרות שלא רצינו בכך.

ועכשיו, הבחירה היא בידינו: האם  להפכו לסתמי- אם ננסה רק להתחמק ממנו ולכעוס (עליו, עלינו, על מר גורלנו כו’ וכו’) או לתת לו ערך אמיתי –על ידי השימוש הנכון בו, ככלי להתפתחות שלנו.

כך למשל , כאשר אדם קרוב לנו נוטה למות וסובל קשות תוך כדי התהליך- אנו עשויים לראות בעיקר את הצער הכאב והסבל  שהוא גורם לנו ואף לחוש כעס כלפיו על שגרם לנו לסבול (וכמובן גם לחוש אחר כך רגשי אשמה, על כך שאנו חשים כעס…).

התייחסות כזו הופכת את הסבל שאותו אדם קרוב  עובר, למשהו סתמי וחסר ערך מבחינתנו (ללא קשר לערך שיש  לסבל של אותו קרוב אהוב עבורו  , כחלק מהשיעור שלו – שאינו באחריותנו).

אבל אם אנו שוהים בתקופה זו בסבלנות , מביטים גם בסבל ובפחד  שנגרמים לנו(והנקודה היא בפירוש להתבונן גם במה שנגרם לנו –ולא רק בסבל  שנגרם לאותו אדם-מה שברור ומוכן שקיים ואין בשום אופן לשכוח אותו ולו לרגע!!!) ואנו מוכנים לקבל אותו בסבלנות, להתבונן במה שהוא מעלה בנו  וללמוד ממנו- הרי שנתנו ערך רב לסבל שעובר אותו אדם.

הנקודה שיש להבין היא שבין אם נרצה בכך או לא, השיעור  “משולם” עבורנו על ידי אותו קרוב אהוב. והתשלום נעשה  במטבע  בעל הערך הרב ביותר בעולם- מטבע הסבל שעובר אותו אדם עם סיום חייו- כי לולא היה אותו אדם נוטה למות וסובל מכך-לא היה עבורנו שום אפשרות ללמוד ולהתפתח.

לכן ,מנקודת המבט שלנו, אם “לא הגענו לשיעור הזה”- התשלום עבורו (הסבל שעובר אותו אדם) פשוט בוזבז.

 

הסוג השלישי- “סבלנות” כהפרדה בין מה שנכון לבין מה שלא נכון.

 

סוג זה של סבלנות כולל את הנכונות לקבל כל קושי שעולה במהלך תרגול הדהארמה.

מדוע הפרדה בין “נכון” ובין “לא נכון” דורשת סבלנות? הסיבה היא שההליכה בדרך היא  תהליך ארוך,  שתחילתו במצב של חוסר איזון.

לדוגמא- כאשר אנו נמצאים בריטריט או בסדנא, עלינו להבדיל בין המשמעות(הרגילה והיומיומית ) של המלים הנאמרות  ובין ההבנה האינטואיטיבית שהן מייצגות . ובאותו הזמן, לזהות את מערכת היחסים ביניהם.  יצירת הפרדה כזו דורשת סבלנות רבה ,

היות וההבנה האינטואיטיבית שלנו (החוכמה- של ראיית הדברים כפי שהם באמת,  והקבלה המלאה שלהם – פשוט כי זה כך)מתפתחת לאיטה ולוקחת זמן רב , ולעומתה, הקשיים קיימים כל הזמן, רוב הסיכויים הם שמצבנו השכיח יהיה מצב של קושי(הנובע מהיותנו במצב של “בורות”, נשלטים על ידי הנטיות והדפוסים שבנו) ,

הדרך היחידה לתת להבנה האינטואיטיבית את הזמן הנדרש לה לעלות ולהבשיל(למרות הקושי בשהייה בתוך הזמן הרב הנדרש לתהליך כזה לקרות)-היא על ידי פיתוח שלמות הסבלנות. בהקשר זה-סבלנות היא פיתוח היכולת לעשות את הדבר הנכון

ללא סבלנות, לא נמשיך בדרך . נישבר ונחפש קיצורי דרך. נהפוך למחפשי דרכים קלות יותר ונוקסם מכול מי או מה שיבטיח לנו “הארה אינסטנט” .

זוהי הסיבה שמסביב ישנם כל כך הרבה “אספני חוויות רוחניות סדרתיים”, אלו  שרצים מסדנא לסדנא ומהתנסות חווייתית אחת לשנייה . כאשר בעצם הם מחפשים משהו “שיעשה להם נעים- ומהר “,

זוהי עשייה של משהו לא נכון-  היא נובעת מכך שהם לא פיתחו את הסבלנות הנדרשת להליכה בדרך. ולכן, הם לא מוכנים להתמודד עם הקושי והאכזבה שצצים במהלך תהליך ההתבוננות פנימה.

 

הפאראמיטא השישית – “קהאנטי” (סובלנות)

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו