EN
EN

הפאראמיטא השביעית – אמת = סאצ’ה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

 

 

  1. “אמת”- כשלמות של דיבור ושל מעשה

הפירוש המילולי של המונח” סאצ’ה” בפאלי הוא “אמיתי” או “אמת”. בהקשר הבודהיסטי המונח מופיע רבות בסוטות בהקשר של “ארבעת אמיתות הנאצלות”, שמציגות את תמצית תורתו של הבודהא.

בנוסף, סאצ’ה היא אחת מעשר הפאראמיטא שהבודהיסטא(ההולך בדרך להתעוררות) חייב לפתח, כדי להגיע להתעורות מלאה.

 

האסוציאציות הראשוניות שלנו, כאשר אנו חושבים על תכונות אלו- מופיעות בהקשר של דיבור:

האם מה שאני אומר הוא אמת?

האם ניתן לסמוך על מה שאמרתי?

 

אבל גם בהקשר של קיום הבטחות או הביטוי המעשי (בעולם המעשה) של הדיבור שלי:

האם ניתן לומר עלי שאני עומד מאחורי מה שאמרתי?

שאני עומד מאחורי מה שהבטחתי?

האם ניתן לומר עלי שאני אמין?

שאני מקיים את  מה שהבטחתי?

 

לא פשוט להגיע לשלמות זו של “אמת”, היות והיא מקפלת בתוכה הן את הדיבור שלנו והן את המעשה המחויב כתוצאה מאותו דיבור.

 

הביטוי העמוק ביותר של שלמות זו- הינו הבודהיסאטווא.

נאמר כי בודהיסאטא יעשה כל שביכולתו על מנת לקיים את מה שהבטיח  לעשות או לתת. ויותר מכך, הוא יהיה מוכן לשלם אפילו בחייו כדי להוציא אל הפועל את  מה שהבטיח.

זוהי האמינות המוחלטת שמבטא הבודהיסטווא לא רק כהולך בדרך, אלא גם כמבטא את הדרך(הדהרמה):

הידיעה מה נכון לומר (ידיעת האמת המוחלטת)

הידיעה שמה שנאמר- מחייב(לקיחת אחריות)

והנכונות לקיים – את מה שהובטח ( לבטא את האמת  בתוך החיים האלו ).

 

  1. חשיבותה של סאצ’ה- לא רק אלמנט מוסרי.

ישנם חמישה עקרונות מוסריים  בסיסיים (פריספטים), שכל מי שמגדיר את עצמו כהולך בדרך הבודהיסטית(כבעל בית-לא כנזיר, שעבורו ישנם עשרה עקרונות ) לוקח על עצמו:

הראשון- להימנע מנטילת חיים.

השני- להימנע מנטילת מה שלא ניתן לך.

השלישי- להימנע מקיום יחסי מין לא הולמים

הרביעי- להימנע מדיבור לא נכון.

החמישי- להימנע מנטילת מערפלי תודעה(משקאות משכרים , סמים)

 

על חשיבותה של האמת מעיד המשפט האומר כי בודהיסאטא, במהלך הדרך הארוכה שהוא הולך בה עד להגיעו להתעוררות מלאה, יכול לשבור את כל העקרונות המוסריים  הללו (המגדירים בודהיסט שאינו נזיר), מלבד העיקרון הרביעי-אמירת אמת (סאצ’ה).

 

הסיבה לכך היא שאמירת אמת אינה רק מעשה מוסרי /אתי-היא נמצאת מעבר לתחום האתיקה והמוסר:

כשם שבהסתכלות “לתחום שבין האדם לבין עצמו” (בהתבוננות פנימה)- הדבר המשמעותי ביותר הוא פיתוח של חוכמה.

כך, בהסתכלות “לתחום שבין האדם לסביבתו” (בהתבוננות החוצה)- הדבר המשמעותי ביותר הוא אמירת אמת, היות ואמירת אמת היא היא הביטוי של חוכמה , של ראיית הדברים כפי שהם .

 

אנו לא יכולים לומר אמת, סתם כך, בזכות הידע שצברנו.

אדם הופך להיות מסוגל לומר אמת –  רק אם יש בתוכו חוכמה, רק אם הגשים התעוררות, רק אם הוא רואה את הדברים כפי שהם.

 

לכן, לומר על מישהו  “שהוא/היא בודהיסאטא”,  פירושו לומר (במלים אחרות)  כי “הוא/ היא דובר/ת אמת”.

 

  1. אמת מוחלטת ואמת יחסית

לכן, עוד לפני שאנו מגיעים לדיון בנושא “קיום ההבטחות” (אמינות), ועד כמה אנו מוכנים להשקיע בקיומן של הבטחות אלו-אנו ניצבים בפני שאלה קשה לא פחות:

האם אני יודע שמה שאמרתי הוא אמת?

 

כלומר, גם כאשר אני מקפיד על שלמות הדיבור שלי, עלי לקחת בחשבון אפשרות מטרידה: שיתכן שאני באמת מאמין כי מה שאמרתי הוא אמת, אבל למרות זאת- דיבוריי עשויים להכיל בתוכם מידה זו או אחרת של אי אמת, של הטעיה.

זאת אפילו שהדבר נאמר בתום לב ומתוך שכנוע עצמי עמוק.

 

נקודה זו מביאה אותנו להבנה שגם שלמות זו של “אמת”-  קשורה למצב התודעה שלנו:

רק אם תודעתנו נקייה וטהורה, אזי מה שנבטא בדיבור יהיה אמת מוחלטת.

אבל אם תודעתנו  מזוהמת(קילאסא) בהשתוקקות, בכעס  ובבורות – הדבר יביא בהכרח לדיבור שאולי תואם את מה שמקובל בסביבתנו, אבל מייצג רק אמת יחסית, מוסכמות קונבנציונאליות ותו לא.

 

השלמות של סאצ’ה היא-אמת במובנה הגבוה והעמוק ביותר- זוהי “אמת מוחלטת” , בניגוד ל”אמת קונבנציונאלית” (וובארא סאצ’ה) שמכונה גם “אמת שמקובלת בדרך כלל” (סאמויטי סאצ’ה).

 

הבודהא, כאשר הסביר את הדרך(דהרמה) השתמש לעתים בשפה קונבנציונאלית ויומיומית ולעתים במונחים פילוסופיים עמוקים- בהתאם לרמתו ולידיעותיו של מי שעמד מולו, ומתוך כוונה להביא את אותו אדם לתוספת הבנה המקסימאלית שאפשרית עבורו.

 

במובן העמוק ביותר, (האמת המוחלטת), הקיום אינו אלא “תהליך של תופעות פיזיקליות ומנטליות, שמשתנות ללא הרף”-  ולא ניתן למצוא בהן או מאחוריהן איזה שהוא אלמנט קבוע ולא משתנה.

לכן, כשאנו קוראים את הסוטות (השיחות שהבודהא קיים עם אנשים שונים )והבודהא מדבר

שם מדי פעם על גבר, אישה, או לידה מחדש של ישויות, אסור לנו לקחת את דבריו כתיאור תקף באופן המוחלט, אלא רק כתיאור קונבנציונאלי של דיבור (ווהארא ואצ’אנא).

 

אבל אחד המאפיינים הבולטים של ה”אבהי דהמא”, בניגוד לרוב הסוטות, היא העובדה ששם אין שימוש בשפה הקונבנציונאלית והדיון הוא רק במשמעות המוחלטת ובמציאות והתופעות במובן הגבוה ביותר שלהן(פאראמאטא דהמא ),

כך למשל ,כאשר הטקסטים עוסקים במיצרפים (קהנדהא), באלמנטים (דהאטו) או בבסיסי החושים (אייאטאנא) ומרכיביהם וכן כאשר שלושת מרכיבי המציאות (טי לאקהאנא) מוזכרים.

 

ועם זאת, תמיד הסבריו של הבודהא שנאמרו בשפה קונבנציונאלית, נקראים “אמת” (ווהארא סאצ’ה) בהיותם נכונים ברמה זו , שלא סותרת את העובדה שהסברים אלו מתייחסים לתהליכים ארעיים ולא אישיים.

בכך, הם  נמצאים בהלימה עם הראייה הלא אשלייתית של המציאות וגם מי שנמצאים עמוק בדרך (אנשים שהגשימו התעוררות) יכולים לראות את האמת שבדבריו.

 

  1. ידיעת האמת(סאצ’ה נייאנא)

כפי שכבר הזכרנו, אמירת אמת, תחילתה בידיעת האמת. שהרי אם לא נדע את האמת (והכוונה  לידיעה מהי אמת ומהי אינה אמת או אשליה)- לא נוכל לבטא אותה בדיבורנו.

 

ידיעת האמת היא משני סוגים:

הסוג הראשון- “אמת המבוססת על הבנה או ידע שנרכש” ( אנובודהא נייאנא)

הסוג השני- “אמת המבוססת על חדירה לעומק” (פאטיוודא נייאנא)

 

הסוג הראשון- “אמת המבוססת על הבנה או ידע שנרכש” ( אנובודהא נייאנא):

זוהי אמת יחסית, או אמת ארצית(לוקייא), אשר נוצרת כתוצאה משמיעת דברים מאנשים אחרים (בין אם שמיעת דבריהם ובין אם מקריאת דבריהם).

כלומר, עלייתה של אמת מסוג זה לגבי הכחדת הסבל והדרך המובילה להכחדת הסבל – לא נובעת מהגשמתה של “הדרך הנאצלת”(ארייא פוגאלא), אלא על “מידע על” או “שמיעה של”.

 

הסוג השני- “אמת המבוססת על חדירה לעומק” (פאטיוודא נייאנא):

זוהי אמת מוחלטת או “מעבר לארצי” (לוקוטארא).

עם הכחדת הסבל (כלומר הגשמת מצב של ניבאנא) כאוביקט שלה (של אותה אמת)- היא חודרת לתוך כול ארבעת האמיתות הנאצלות(ברגע אחד ובבת אחת).

 

וכפי שאמר הבודהא:

” כול מי ,נזירים, אשר מבין את הסבל(דוקהא)

הוא גם מבין את מקור הסבל, את הכחדת הסבל ואת הדרך המובילה להכחדת הסבל”,

 

וכן, כפי שכתוב ב”ויסודהי מאגא”:

“מכול הסוגים של הידע הרגיל(הארצי), הידע על הסבל שממנו מתאפשרת התגברות על דעות קדומות שונות, הוא זה שמפזר את “האמונה בעצמי”(סאקאייא דיטהי).

הידע על מקור הסבל, מפזר את האמונה  ב”אי קיום”(אוצ’אדא דיטהי).

הידע על הכחדת הסבל , מפזר את האמונה  ב”נצחיות” ( סאסאטא דיטהי).

הידע על הדרך המובילה להכחדת הסבל, מפזר את ההשקפה של “חוסר היעילות של הפעולה”( אקירייא דיטהי).

 

מדוע זה כך? היות וארבע האמיתות הנאצלות הן  האמת המוחלטת- היות ורק הגשמתן מפזרת את הזיהומים שמסתירים מאיתנו את המציאות כפי שהיא, שגורמים לנו לדבוק בהשקפות בסיסיות מוטעות על עצמנו ועל התופעות כולן.

 

מדוע “הידע על הסבל”- מפזר את ההשקפה של “אמונה בקיום העצמי”?

כאשר אנו מפנימים את מושג הסבל, אנו מפנימים את העובדה שאין ביכולתנו לשלוט במציאות בזכות רצוננו.

אנו מבינים לעומק כי  התופעות כולן, הן הפיזיקאליות והן המנטאליות-עולות מלא כלום(כלומר-לא היו קיימות לפני כן), קיימות פרק זמן כלשהו(תוך כדי שינוי בלתי פוסק) ואז דועכות ללא שארית.

לפיכך אין עוד זכות קיום לביטחון שיש לנו כי קיים בתוכנו  “משהו קבוע” שיכול לעמוד מאחורי כול מה שאנו עושים(שאנו מכנים אותו בשם “אני” או “עצמי”)-זוהי רק אשליה, שמנסה לקיים את עצמה על ידי חיפוש תכנים שיצדיקו את האמונה הזו .

אשליה שמונעת על ידי פחד מפני כל שינוי . כי השינוי המתמיד שאנו חווים הוא זה שמאיים שמאיים על הקיום הרופף הזה, השינוי והארעיות שאנו חווים-הם ההוכחה לכך שאין בנו “אני” אמיתי ומתמשך.

מה שאנו מכנים “ישות” או “אינדיבידואל”- כפוף לאותו תהליך בלתי פוסק של לידה, שינוי ודעיכה.

בכל רגע ורגע מחדש אנו נולדים,  משתנים ומתים. אנו רק “שטף בלתי פוסק של אנרגיות פיזיקאליות ומנטאליות” ,איננו יותר מאשר “תהליך של כוחות ונסיבות שמשתנה כל הזמן”.

 

מדוע “הידע על מקור הסבל”- מפזר את ההשקפה של “אי קיום”?

הידע של “מקור הסבל”  או הידע ש”הצמא” (ההשתוקקות)- מאפשר לנו לראות שכול מה שאנו חווים היום, הוא פועל יוצא של ההשתוקקות שלנו, השתוקקות  שהחלה בעבר,  ללא יכולת לאתר נקודת התחלה שלה(שלפניה לא הייתה השתוקקות). ברגע שאנו מבינים  זאת, אין אפשרות שעם מותנו אנו מפסיקים להתקיים  ו”נעלמים”.  ישנה לידה חוזרת, לתקופת חיים נוספת, והדבר ממשיך שוב ושוב, ללא הפסקה(זוהי הסאמסארא).

 

מדוע “הידע על הכחדת הסבל”- מפזר את ההשקפה של “נצחיות”?

הידע של “הכחדת הסבל” או הידע של “הפסקת ההשתוקקות”-  מאפשר לנו לראות שישנה אפשרות להפסקת התהליך  של לידה מחדש(שבעקבותיו, זיקנה, מחלה ומוות- כל המסה של הסבל, וחוזר חלילה).ברגע שאנו מבינים זאת, אין אפשרות שיש משהו ניצחי ולא משתנה, שהוא תמצית של הווייתנו, שלעולם יישאר כפי שהוא.

 

מדוע “הידע של הדרך המובילה להכחדת הסבל”- מפזר את ההשקפה של “חוסר היעילות של הפעולה “?

הידע של “הדרך המובילה להכחדת הסבל” או” הדרך כפולת השמונה”- מאפשר לנו לראות את הקשר בין התהליך של טיהור התודעה (שהיא התנאי לשינוי- הפעולה שטמונה ב”דרך כפולת השמונה”) ובין הכחדת הסבל ( שהיא התוצאה – מאותה עבודה עצמית שנעשתה).

ברגע שאנו מבינים קשר זה, אנו יודעים שקיימת אפשרות לבצע פעולה יעילה(קוסאלא), שתביא לתוצאות טובות ורצויות- ואפילו להגשמה הגבוהה מכולם, ניבאנא, הכחדת הסבל וראיית הדברים כפי שאת. הגשמת האמת המוחלטת- סאצ’ה.

הפאראמיטא השביעית – אמת = סאצ’ה

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו