EN
EN

מודלים שונים של הארה, וההבדל השורשי בין הינדואיזם לבודהיזם

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. “אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי”, ענה המאסטר. הסמוראי שלף את חרבו וצווח: “ראוי שאהרוג אותך על חוצפתך!!!” המאסטר הביט בו בעיניים רחבות ואמר: “הנה נפתחים שעריו של הגיהנום”. הסמוראי, שכנראה לא היה טיפש כל כך, הבין את כוונתו, זרק את חרבו וכרע על ברכיו. “אני מתנצל, אנא סלח לי”, אמר הסמוראי. “הנה נפתחים שעריו של גן-עדן”, חייך אליו המאסטר.

תגובתו השקולה של המאסטר היא כמובן מופת של שוויון-נפש מואר. אלא שסיפור נוסף מספר על כך ששנים לאחר מכן נכבש אותו מנזר(1) על ידי כוח זר של סמוראים. כאשר הגיע מפקדם לחדרו וחרבו שלופה, הביט בו המאסטר בעיניים פעורות, ושניה לפני שחרבו של הסמוראי ערפה את ראשו הוא פלט צרחה איומה. הפעם, יאמר מי שיאמר, התנהג המאסטר בצורה בלתי-מוארת בעליל. יהיו גם שלא ימצאו סתירה בין הסיפורים.

כל זה לא בא אלא לומר שבקרבנו הרוחניקים מתרוצצים שני מודלים של “אדם אידיאלי”. האחד קר-רוח, שקול, שליו-תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני ספונטאני, עליז, זורם, אוהב, מגניב, צוחק וילדותי. האחרון מרחף בקלילות, נידף כעלה ברוח. באשר לראשון, במיטבו נדרש מאמץ כדי להבדיל בינו לבין פסל משיש.

בדיקה קצרה תגלה לנו ששני המוארים הללו הם בעצם אנשים לגמרי שונים, סותרים אפילו, ומכיוון ששני המודלים הללו הם לא המצאה חדשה (למעשה, הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים), ניסו רבים וטובים לאחד ביניהם – “זורבה הבודהה” של אושו הוא דוגמא לאחד הנסיונות האחרונים. אבל שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי. ובמזרח ההבדל העקרוני ביניהן משתלשל עוד מפיצול הנושן שבין הבודהיזם להינדואיזם. כי בסופו של דבר נקודת המחלוקת בין שני המוארים הללו היא אחת: האם יש, או אין, אני אמיתי, טהור ומושלם ונצחי.

אדוויטה ובודהיזם

נהוג לחשוב שהאדוויטה היא סוג של בודהיזם הינדואיסטי, כלומר שאותה אסכולה הינדואיסטית נון-דואליסטית בעצם קרובה מאוד לרעיונותיו של הבודהה. ונהוג לחשוב כך לא רק בזמננו, אלא גם כשהאדוויטה רק החלה לצבור כוח וחסידים: בזמנו של שאנקרה, הפילוסוף של האדוויטה, חשדו בו שהוא בעצם בודהיסט במסווה, המנסה להכניס את רעיונותיו הכופרניים של הבודהה אל תוככי ההינדואיזם.

יש בזה משהו, כי באמת רב הדמיון בין האדוויטה לבין אסכולות בודהיסטיות (במיוחד של המהאיאנה), בעיקר כי המשותף לתפיסות אלה היא המגמה לראות את המציאות כאחדותית במהותה. אבל יש גם הרבה שונה, ובודאי שדרכיהן נבדלות בנוגע לאותה כפירה איומה שהעלה הבודהה בזמנו. מה היתה הכפירה הגדולה של הבודהה? בין השאר, הוא כפר בקיומו של עצמי.

ולמרות שהאדוויטה בזמנו של שאנקרה (כלומר, המאה השמינית לספירה) כבר מתקרבת לרעיון הזה, ולמרות שמורי אדוויטה כיום כבר בעצם אומרים את זה מפורשות, בזמנו של הבודהה (כלומר במאה החמישית לפנה”ס) ההינדואיזם, עד כמה שהיה רב גוני, לא היה מסוגל לעכל אל תוכו תנועה שחרטה על דגלה רעיון מופרע שכזה.

כי הרעיון של הבודהה לא היה רק ההפך התיאולוגי הגמור ממה שחשבו רוב ההינדים. הרעיון של הבודהה גם חייב התייחסות שונה לגמרי כלפי העולם, החברה, והחיים. למעשה לדעתי אפשר לקשור את מרבים ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.

טהרה וטומאה

נתחיל בתפיסה העצמית: מי שמאמין שיש לו נשמה, כלומר ישות ששונה מהגוף ואוצרת את זהותו “האמיתית”, יגרר על פי רוב להאמין שהוא חייב לשמור על אותה ישות “טהורה”, כלומר לא לפגוע בתומתה על ידי ערבובה עם גופו שלו, או עם גופים אחרים, או עם כל מני חומרים בכלל. מתוך תפיסה כזאת יעלו חוקי טומאה וטהרה: יהיו מעשים, או אנשים, או מאכלים, שהם טמאים, ושצריך להימנע מהם או להתנקות אחרי מגע איתם. ואכן, כך זה בדיוק בתרבות ההינדית.

לעומת זאת, מי שלא מאמין באותו מוקד פנימי של טוהר, מי שמאמין שבתוך הגוף לא מסתתר שום דבר שונה ונשגב במיוחד, לא יחשוש להתערבב עם אחרים מכל הסוגים, או לאכול כל מה שמגישים לו. קטגוריות של טומאה וטהרה לא יהיו רלוונטיות בשבילו. כך אכן המצב אצל הבודהיסטים: בזמנו של הבודהה הנזירים אכלו בשר (כיום הם צמחונים לא מטעמי טוהר, אלא כדי לא לפגוע בישויות חיות), וכידוע הבודהה ביטל את החלוקה ההינדית לקאסטות.

ניתוק מול הכלה

מכאן נגזרת גם שיטת המדיטציה: מי שמאמין שהאמת נמצאת בפנים, באיזה מוקד מזוקק של זהות, יפנה את מבטו פנימה, וישתדל להתנתק מהעולם. המציאות הכללית תחשב בשבילו מכשול, והוא ינסה לדחות אותה, ולפתח יכולות של ריכוז פנימי והתנתקות מהחיצוני. זאת אכן צורת המדיטציה שהיתה נהוגה בין קבוצות הינדיות שונות בזמנו של הבודהה.

מצד שני, מי שלא חושב שחייבים לצלול פנימה כדי לגלות את האמת, אלא להפך, לגלות את חוסר הנבדלות ואת הקשר שלנו עם כל הקיים, ממילא יתרגל מדיטציה של פתיחות והקשבה, של התחברות והכלה של העולם. וכזאת אכן הויפאסנה, המדיטציה שפיתח הבודהה.(2)

יש או אין שיטה

גם עצם קיומה של שיטה נגזר מכך, כלומר עצם התפיסה שאנחנו זקוקים לשיטה כדי לגלות את האמת. אם אנחנו חושבים שהאמת היא משהו שטמון עמוק בפנים, הרי צריך להמציא פרוצדורה כדי לחפור עמוק ולגלות אותה, נכון? ואם, מנגד, אנחנו חושבים שאין שום פנינה שמסתתרת כסוד פנימי, אלא אדרבא: שהסוד הוא שאין שום פנינה פנימית, ממילא לא נחשוב שצריך להפעיל כוח כדי לגלות את זה, אלא להפך: להרפות.

טוב, אז כמובן שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה יש זרמים שחושבים שאין מה לעשות ויש כאלה שממציאים שיטות על גבי שיטות, אבל אני חושב שניתן לראות שההינדים הרבה יותר מרובי שיטות וחוקים ומתודות דקדקניות, ואילו הבודהיסטים הרבה פעמים מסתפקים בגדול בהנחיות ל”דיבור נכון” וכו’. והאם זה מקרה שאלופי השיטה בבודהיזם הם התרוואדים, שהם יחסית דואליסטים, ואלופי ה”אין שיטה” ההינדים הם הניאו-אדוויטים הנון-דואליסטים?

התבודדות או קהילתיות

ולא רק השיטה, אלא באיזה אופן לתרגל אותה. מי שמאמין שהוא יסוד נבדל ונפרד בעולם, שהוא, בפנים, משהו יחיד ומיוחד, יחשוב כמובן שהכי כדאי לו, כדי למצוא את עצמו, להתבודד. מי שמאמין שהוא אינו נבדל ונפרד, אלא מצוי בקשר בלתי-נתיק, בתלות מתמדת וביחסי גומלין הדדיים על סביבתו, יחשוב כמובן שמאוד חשוב בשבילו להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. מתוך כך ברור למה ההינדואיזם המציא את מוסד הנזיר הנודד, וברור מתוך כך למה הבודהה הדגיש כל כך את חשיבותה של הסנגהה, של קהילת המתרגלים.

התכנסות או מיסיונריות

מתוך כך גם התפיסה החברתית תהיה לגמרי שונה: כבר דיברנו על ענייני טהרה וטומאה, ומה שעוד נובע מתפיסה של איזושהי ישות טהורה ופנימית הוא גם נטייה להסתגרות, לאתנוצנטריזם. המחשבה שהפנים אמיתי וחשוב יותר מהחוץ מוליכה לתפיסה שמה שיותר חיצוני הוא פחות אמיתי, וממילא להסתגרות, להצבת גבולות, ולהימנעות ממגע עם “האחר”. כך אכן נהגו ההינדים, שעד המאה העשרים לא עסקו במיסיונריות, וגם לא נהגו לצאת מגבולות הודו.

הבודהיזם, לעומת זאת, היא דת מסיונרית, והיא אכן התפשטה, בהצלחה רבה (ויש לציין, ללא הפעלת אלימות) בכל מזרח אסיה. ברור: אין טעם להסתגר אם אין אוצר “פנימי” שעליו יש לשמור.

היררכיה או שוויון

גם מבחינת הארגון הפנימי, יהיה ההינדואיזם נוטה לסידור היררכי של החברה, על פי מי שקרוב יותר לעצמו, כלומר לאמת, ואילו הבודהיזם יוותר פעמים רבות על סידור היררכי ממשי, ויתהדר בכל מני קדושים שהם קבצנים, מורים שהם איכרים, ומוארים שהם בעלי-בתים. יוצא דופן בבודהיזם הוא הזרם הטיבטי, ולא בכדי: למרות שבכוח שומרים שם על השקפתו של הבודהה, בפועל התרבות הזאת רוויה באמונה של גלגול נשמות – ואם משהו פנימי, אמיתי וטהור יכול להתגלגל, ברור שמי שאותו המשהו אצלו הוא המוצלח ביותר (כל מני טולקו ורינפושה), יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה התרבותית.

טוב

אז מה כל זה אומר? זה אומר כמה דברים: ראשית, שיש הבדל גדול, עקרוני ובסיסי, בין הבודהיזם להינדואיזם, ולא סתם הראשון לא הצליח למצוא את מקומו בתוך המרק הדתי שמהווה את האחרון. ההינדואיזם יכול לעכל כמעט הכל, אבל את הבודהיזם הוא הקיא מתוכו, ואם מבינים את ההבדל הרעיוני העמוק ביניהם, העניין ברור.

אבל זה אומר עוד משהו, ומשהו חשוב, עלינו. זה אומר משהו בנוגע לאיך אמור להיראות אידיאל ההארה שלנו, או איך אמור לדעתנו לחיות המואר. כי אם אנחנו חושבים שהמואר הוא מישהו שהתנתק מהעולם, מישהו שהצליח להוציא על פני השטח את אותו יסוד פנימי של טוהר, כלומר שהוא כולו עכשיו טהור, ברור שנצפה ממנו להיות מושלם: אף פעם לא להרגיש רע, אף פעם לא לכעוס, אף פעם לא להיות עצוב, אף פעם לא לטעות. הוא צריך תמיד להיות רגוע, שליו, עמוק, סולח וכו’. יותר מכך: מואר שכזה, שנבדל ועליון לגמרי על סביבתו, הרי צריך להיות תמיד “אותו דבר”, בכל מצב ונסיבות.

מצד שני, אם ההארה שלך היא הגילוי שלמרות מה שחשבת בכלל אין שום מוקד קבוע של עצמיות, אלא משחק הדדי וזורם תמידית בין ההכרה, הגוף והסביבה, הרי שברור שבכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! הגילוי הוא שאנחנו לא גושים מוצקים של זהות עצמית, אלא נהרות זורמים של התרחשויות עולמיות – אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן.(3)

מנקודת המבט הראשונה, אותו זן מאסטר שהזכרנו בתחילה הפגין “התנהגות מוארת” רק בסיטואציה הראשונה. מנקודת המבט השנייה, ההארה לא באה עם מדריך למשתמש – האדם החופשי הוא בלתי צפוי וספונטאני לגמרי. בדיוק כמו הקיום עצמו.

נספח – כיוונים שונים

באופן פשטני ניתן לומר שהבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם בדומה לדרך בה הנצרות צמחה מתוך היהדות: אדם אחד, מבריק ומקורי, עמוק מאוד מבחינה רוחנית, פרץ דרך חדשה של התבוננות בעולם ולימד את חסידיו לחרוג מהמסגרת שהכירו עד אז. בשני המקרים המקום והתקופה התאפיינו בכאוס מדיני ובחוסר כל אורתודוקסיה דתית רשמית, והכתות הקטנות שהקימו שני המורים צמחו ונהיו לדתות עולם.

גם מבחינה רעיונית דומה המהפכה שערכו הבודהה וישו: שניהם הציגו תפיסה חדשה של האדם, או ליתר דיוק של חיי הנפש שלו. ביחס להינדואיזם, המהפכה של הבודהיזם היתה הקביעה שאין לאדם מרכז קבוע ונבדל, כלומר למעשה שאין לו נשמה אינדיבידואלית. ביחס ליהדות, המהפכה של הנצרות היתה הרעיון של גאולה פרטית (ולא לאומית), כלומר שהאדם הוא בראש ובראשונה אינדיבידואל (ולא חוליה בקולקטיב), ומוטל עליו לדאוג לגאולתו.

ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות.

מכאן עולה גם שבדגש על הקהילתיות ואפילו על הגאולה המשותפת (ע”ע בודהיסאטווה), קרובה היהדות יותר לבודהיזם, ואילו הנצרות, עם הדאגה הראשונית לנשמה הפרטית, קרובה יותר להינדואיזם. מבחינות אחרות, אלה של אוניברסליות מול אתנוצנטריות, קרובה היהדות דווקא להינדואיזם, והנצרות לבודהיזם. טוב, זה עניין מורכב.

——

(1) כנראה שלא אותו מנזר, וזו טעות.

(2) את זה למדתי מהספר The Embodied Mind מאת Francisco Varela, Evan T. Thompson and EleanorRosch

(3) זה בסדר: זה מפחיד רק מנקודת מבט מערבית – נוצרית, פרודיאנית – שעל פיה דרוש לגוף מפקח ומפקד, שאם לא כן יתפרצו מתוכו כוחות פראיים של תשוקות ויצרים. אבל חשבו: האם לא ייתכן שההנחה הזאת בטעות יסודה? האם לא ייתכן שדווקא הניסיון למשטר את הגוף הוא שמביא, פעמים רבות, להתפרציות של התנגדות? לא שאני חושב שלא צריך להשתדל להיות טובים. אבל אני חושב גם שצריך להשתדל לזהות שבבסיסנו אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה טובים.

[יש כאן הרבה הרבה הכללות. הכללות גוררות חוסר דיוקים. ככה זה שכותבים קצר ומקיף. הסליחה עם המדקדקים]

מודלים שונים של הארה, וההבדל השורשי בין הינדואיזם לבודהיזם

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. “אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי”, ענה המאסטר. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו