השלמות של הסבלנות (קהנטי פארמיטה)

בהיקהו בודהי, הוא נזיר ומלומד בודהיסטי יליד ניו יורק, ארה״ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד״ר לפילוסופיה. הוא הוסמך לנזירות מלאה בשנת 1973 בסרי לנקה, שם הוא שהה במשך 24 שנים, וכעת הוא חי במנזר צ׳וואנג ין במדינת ניו יורק.בהיקהו בודהי אחראי לפרסומים רבים של הכתבים הבודהיסטיים, כמחבר, מתרגם ועורך, ביניהם התרגום המלא של אוסף הדרשות הבינוניות (מג׳הימה ניקאיה) ואוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה(.

***

כאשר אדם מתרגל את עשר השלמויות, שתי האיכויות שיש לאזן ביניהן הן זו של החיוניות והמאמץ וזו של הסבלנות. אם אדם מתרגל חיוניות ללא סבלנות, סביר להניח כי יתאמץ מדי, ישחק את משאביו ויכולותיו ויתיש עצמו, אפילו עד כדי פגיעה בשלמותו ו/או במחויבויות המוסריות שלקח על עצמו. על מנת לאזן חיוניות ומאמץ נדרשת סבלנות. אבל אם אדם סבלני מדי הוא אינו מבצע מאמץ כלשהו ומניח לדברים להתנהל מעצמם. הוא שוקע ברישול, בטלה ועצלות ואינו יכול להשיג דבר בעל ערך. מה שנדרש הוא איזון עדין בין מאמץ, חתירה ונחישות לבין סבלנות, התמדה ואורך רוח.

בחיבור ״ויסודהימגה״ [‘נתיב הטיהור’ חיבורו של בודהגהוסה, מלומד תהרוואדי מהמאה החמישית לספירה] ישנו סיפור המשמש להדגמת האופן בו יש לאזן בין שתי האיכויות. וכך מסופר שם: בהודו דאז, תלמידים שהוכשרו ברפואה למדו גם לנתח. באחד המבחנים שניתנו לתלמידים על מנת לבחון את כישוריהם הונח עלה לוטוס על מים. התלמידים קיבלו סכין חדה איתה התבקשו ליצור חתך חד ונקי בעלה הלוטוס מבלי לשקעו מתחת למים. אם התלמיד השקיע אנרגיה רבה מדי, ולא הייתה בו סבלנות, הוא התאמץ מדי, דחף את העלה מתחת לפני המים ונכשל בבחינה. אם התלמיד היה סבלני ועדין מדי ופחד לדחוף את העלה מתחת למים, הוא שרט את פני העלה ולא הצליח לבצע חתך חד ונקי. גם הוא נכשל בבחינה. התלמיד שהצליח בבחינה היה זה שהיו בו מספיק כוח על מנת לחתוך את העלה ומספיק סבלנות על מנת לשמור על קור רוח במהלך החיתוך, כך שלא ידחוף את העלה מתחת למים. מה שנדרש על מנת לחזק ולהשלים את המאמץ והחיוניות הוא סבלנות.

ביטוי לתרגול השלמות של הסבלנות ניתן בנוסח הבאה: 

השלמות של הסבלנות (khantī-pāramī): “מי ייתן ואהיה סבלני.ת תמיד ובכל הנסיבות האפשריות, לא משנה עד כמה קשות ומאתגרות הן תהיינה, ושלא אכנע לכעס, דכדוך ואי שביעות רצון. מי ייתן ואהיה סבלני.ת וסלחני.ת כלפי כל היצורים, גם כלפי אלו המגדפים, מנצלים אותי ומתנכלים לי”.  

ישנם שני ממדים לתרגול הזה: הראשון הוא להיות סבלני תחת נסיבות חיצוניות [מאתגרות] הקשורות למצבים או לאובייקטים; וישנה גם סבלנות כלפי אנשים אחרים. חלק מהאנשים מוצאים את הסבלנות מהסוג הראשון קלה יותר להגשמה ואת האחרת קשה יותר. אחרים עשויים למצוא כי סבלנות כלפי אנשים אחרים היא קלה יותר להגשמה, והם מתקשים להישאר סבלניים בתנאים חיצוניים [מאתגרים]. על מנת להגשים את השלמות של הסבלנות עלינו להצליח בשני הממדים. ישנו גם ממד שלישי, אותו נזכיר מאוחר יותר.

סבלנות נדרשת בכל ממדי החיים שלנו כי היא מגינה על כל האיכויות המיטיבות והטובות בחיינו. נאמר שאין פגם חמור יותר מכעס. כאשר אדם מאפשר לכעס לבוא בקלות, הכעס יהרוס את האיכויות המיטיבות או המוסריות שבו. אפילו לכעס קטן יכול להיות אפקט חזק מאד ומתמשך. ישנו דימוי בודהיסטי המשווה כעס ללהבה קטנה [היכולה להצית אחוזה שלמה]. בהודו אחוזה מסורתית גדולה בנויה על פי רוב משבע קומות, כולן מרוהטות היטב. אם אדם יצית להבה קטנה וישליך אותה על וילון, או שגיצים מחיווט אלקטרוני יציתו אש בווילון, האחוזה בעלת שבע הקומות תיהרס. [באופן דומה] כאשר אנחנו מאפשרים לכעס לגאות בתודעתנו ולשלוט בה, הכעס מתלקח, מתפשט, הולך וגדל, עד שהוא הופך לחזק כל כך שהמעלות הרבות אותן הגשמנו בהיותנו נדיבים, קפדנים, אדוקים ומסורים לתרגול, חזקים במדיטציה – עלולות להיהרס. אם איננו יכולים לזהות כעס, זה עלול להוביל להרס איכויות התודעה היציבה והשלווה [תודעת הסמאדהי]. [לכן] עלינו לעבוד בקפידה ובחריצות על מנת לשלוט בכעס ולגבור עליו.

תחילה בנוגע לנסיבות חיצוניות – אותם מצבים המביאים אותנו לכדי אובדן סבלנות. אדם עשוי לקחת על עצמו פרויקט שליבו נמשך אליו והפרויקט יכשל. אדם יכול לעבוד בחברה כלשהי ולקבל הודעת פיטורין בשל צמצום בכוח אדם; או שהיא עלולה שלא לקבל את הקידום בו רצתה ולהרגיש אכזבה ודכדוך. לפעמים מערכות יחסים אישיות עלולות להיות מלחיצות מאד – כאשר המבנה בבסיס מערכת היחסים יוצר תסכול וייאוש רב, אדם יכול להיעשות עצבני, כועס ומדוכא. במקרים מסוימים מחלות כרוניות שאינן מגיבות לטיפול ותנאים מתישים עשויים להביא אנשים לעצבנות, כעס וייאוש.

אלו הן כמה מהדרכים הלא בריאות בהן ניתן לאבד סבלנות. [1] אדם נעשה כועס בחושבו ‘אני קורבן של הנסיבות’, ‘למה זה קורה לי?’. [אמנם] לפעמים מעט כעס (לא במובן של זעם) יכול לעורר אותנו להתגבר על תנאים מכשילים ולהיות שימושי כהשראה והנעה למאמץ נחוש יותר. [אלא ש]כעס עיוור ומתפרץ בשל הנסיבות הוא הרסני ואינו מביא לפתרון הבעיה. על אדם להשתמש בתנאים המכשילים ולהופכם לתמריץ שיחזק את תרגול הדהרמה ויניע אותו להשקיע מאמץ על מנת לעורר בו נחישות גדולה, ולא לכעוס או להאשים אחרים או את הנסיבות, [למשל] בחושבו שבדרך כלשהי הגורל מכתיב את כשלונו.

התפרצויות כעס חוזרות ונשנות אינן מצליחות על פי רוב להביא לשינוי. [2] האדם נופל אז לייאוש או לרחמים עצמיים, הוא נעשה עצבני ואומלל. דומה הדבר לכך שאדם מלביש על עצמו כתונת משוגעים: הוא מתחיל להפחית בערכו, לאבד כל תקווה ואומץ ולהכפיף עצמו בהכנעה למה שהוא תופס כגורל.

התגובה השלישית שאדם מפתח, בתגובה לייאוש ורחמים עצמיים, היא [3] חוסר שביעות רצון מעצמו, הפחתת בערכו (בטחון עצמי נמוך) והאדרת אחרים, וגינוי עצמי; או שאדם מפתח ענווה כוזבת בחושבו שאין לו כישרון או מעלה כלשהי. במקום להיכנע לכעס, ייאוש או חוסר שביעות רצון, על אדם להתרומם ולפגוש באתגר שמציבים התנאים הקשים. זו הדרך בה אנחנו מתרגלים תגובה נכונה לתנאים קשים. ראשית, כאשר את פוגשת בקושי עליך לשאול את עצמך האם הקושי באמת נובע מתנאים חיצוניים או שהוא נוצר על ידך. אם במהלך חקירה, את נוכחת שהבעיות הן אכן בשל נסיבות חיצוניות, ולאחר שמאמציך החוזרים והטובים ביותר לגבור על הקשיים נכשלו, ונראה שאין כל דרך להצליח להתגבר עליהם – עליך לקבל את הנסיבות והתנאים בהשתוות נפש, ללא רחמים עצמיים, ייאוש או התמרדות כועסת. כאשר את מקבלת כך את הנסיבות הקשות, את מכירה בכך שאותן נסיבות מוחתמות בחותמת האוניברסלית של אי-קביעות. על אף שהקושי עשוי להחזיק מעמד זמן רב, עליך תמיד לקחת בחשבון ולהרהר בכך ש’גם זה יחלוף מתישהו’.

ישנו סיפור מפורסם על מלך ששמע על טבעת יקרת-ערך המוסתרת אי שם בממלכתו. הוא שלח את אחד מיועציו החכמים לחפש אחריה. היועץ מצא את הטבעת – טבעת פשוטה שעליה הכיתוב ‘גם זה יחלוף מתישהו’. היועץ אמר למלך שלטבעת יש מוניטין גדול וכי מי שמצא אותה חייב לענוד אותה כל העת. המלך ענד את הטבעת על אצבעו. כמה חודשים לאחר מכן, החל מרד בממלכה. המורדים השתלטו על הממלכה, הדיחו את המלך והכניסוהו לכלא. בתא הכלא שלו התבונן המלך בטבעת: ‘גם זה יחלוף מתישהו’. יום אחד ביקרוהו כמה מבני בריתו שעבדו בממשל החדש והראו לו מעבר סודי דרכו יוכל לברוח מהכלא. יחד עם כמה מחבריו הוא ברח וחי בעוני ובזהות בדויה באזור מרוחק של הממלכה. בכל פעם שחש ייאוש הוא הביט בטבעת: ‘גם זה יחלוף מתישהו’ והתעודד. כמה חודשים לאחר מכן, נתיניו לשעבר באו לעזרתו, השתלטו על הממלכה והחזירו את המלך לכיסאו. במקום לחוש שחצנות ויהירות מהכוח שהושב לו, הוא הביט בטבעת ‘גם זה יחלוף מתישהו’. הוא ידע שהכול חולף. אין הכרח להתייאש בזמנים קשים, כשם שאין סיבה להתרוממות רוח כאשר המאוויים שלנו מסופקים. על אדם לשמור על השתוות נפש בשני המקרים. כשנתקלים בתנאים חיצוניים מאתגרים וקשים, ולא ניתן לתקנם במאמץ מתאים, עלינו לקבלם ולהכיר בכך שגם הם יחלפו, שהם ארעיים.

כפי שנאמר קודם לכן, ישנן שתי חלופות – קשיים בשל תנאים או קשיים בגללך. אם הקשיים הם בשל התנאים ואינם ניתנים לשינוי, עליך לקבלם. אם ניסית כמיטב יכולתך, אין טעם להתאכזב או להתייאש; את יכולה לנחם עצמך כי עשית את מירב המאמצים וכי את נחושה להמשיך ולנסות מתוך אמון ובטחון, וכי עם מספיק מאמץ  בסופו של דבר תצליחי. במילים אחרות, את מקבלת את המגבלות הקיימות במצב הנוכחי, אך אינך מאבדת את האומץ, התקווה והבטחון העצמי. אם מצאת כי לא השקעת את מירב המאמצים האפשריים, את מחליטה להשתפר בעתיד ולהשקיע מאמץ איתן, נחוש ומרוכז יותר להבא. בכל מקרה, אין מקום לכעס, חוסר שביעות רצון וייאוש, המביאים כולם לאומללות ומונעים מאמץ אפקטיבי על מנת להתגבר על המכשולים והאתגרים שבנסיבות החיצוניות.

למעשה, כשאנחנו הולכים בדרך הבודהה, מה שאנחנו עושים הוא התמרה של קשיים חיצונים להזדמנות הגשמה של פארמיטה – שלמות רוחנית. ללא  תנאים קשים ומאתגרים אין הזדמנות אמיתית להגשים פארמיטה. מה שהופך איכות כגון סבלנות לפארמיטה, לשלמות רוחנית, הוא העובדה שפיתחת את האיכות הזו בתנאים הפועלים נגדה. אם מעולם לא התנסית בנסיבות קשות, אם כל מה שקורה תואם את מאווייך, אם כל מאמץ שאת עושה מצליח מידית, כיצד את יכולה להגשים את השלמות של הסבלנות? מה שעליך לעשות הוא לרתום את התנאים הקשים לתרגול של הדרך. במובן מסוים, זו המשמעות של יוגה,yoga  = yoke = הצטרף לדרך הרוחנית ולתנאים הקשים שהם מנת חלקה, והפוך את אותם תנאים קשים לאמצעי התקדמות והגשמה של הדהמה. במובן זה, סבלנות מקושרת לשתי שלמויות אחרות, שלמות של חיוניות ומאמץ   [Viriya pāramī] ו-Adhiṭṭhāna pāramī, ושלמות של נחישות (בזרם הדרומי [התהרוואדי]) או של החלטה או נדר (בזרם הצפוני [המהאיאני] [Praṇidhāna pāramit]).

עד כה דיברתי על סבלנות בהקשרן של נסיבות חיצוניות. רוב האנשים אינן מוטרדים מנסיבות חיצוניות כפי שהם מוטרדים מאתגרים וקשיים העולים ממפגש עם אנשים אחרים. חשבי על המצב הבא: את נמצאת על המדרכה, מתבוננת על אדם מעבר לרחוב שכל הזמן צועק לעברך ‘טיפשה’, ‘טיפשה’. את מתבוננת מעבר לרחוב, את רואה אותו ואת שומעת מה הוא אומר. את מסתכלת סביב ורואה שאין אף אחד אחר ברחוב ואת מבינה שהוא מסתכל ישירות אליך ומדבר אליך. את חושבת לעצמך, מעולם לא ראיתי את האדם הזה בעבר – למה הוא צועק לעברי ‘טיפשה, ‘טיפשה’. את מתחילה להתרגז וצועדת לעברו כדי ללמד אותו לקח. את מגיעה אליו, מוכנה לתת לו אגרוף, ואז את מגלה שזו בובה/רובוט, מכונה העומדת ליד חנות צעצועים. היא מתוכנתת לומר ‘טיפשה’, ‘טיפשה’. עיניה עדיין ממוקדות מעבר לרוחב למרות שאת עומדת מולה. את מתחילה לצחוק והכעס שבך מתפוגג, את מבינה שזה לא בן אדם ו’זה’ לא באמת מדבר אליך. אם היינו מכירים היטב את כל האנשים המאתגרים בחיינו והיינו מגלים שהם רק בובות מתוכנתות שעוצבו כך שיראו כבני אדם, לא היינו מוטרדים. זה רק בגלל שאנחנו תופסים אותם כבני אדם אמיתיים, בעלי עצמיות אמיתית, שאנחנו מטפחים כלפיהם איבה. זה מה שגורם לנו לכל כך הרבה קשיים.

מה שעלינו לעשות כאשר אנחנו מתמודדים עם אנשים הוא להתגבר על הכעס ולהתמירו להתכוונות אוהבת  (mettā or maitri), אחת מאותן איכויות בודהיסטיות מצוינות. [אלא ש]היכולת להתכוונות אוהבת נפגעת ומוגבלת על ידי הנטייה שלנו לכעס. דרך בסיסית אחת [להתגבר על נטייה זו] היא להרהר בסבל ובפגיעה המאוגדים בתודעה הכועסת. כעס הוא מזהם עוצמתי של התודעה (ולאנשים בעלי תודעה לא מיומנת קשה להיפטר ממנו) המביא בראש וראשונה כאב גדול וסבל לעצמנו, עוד לפני שהוא מתבטא בפעולה כלפי אחרים. כאשר התודעה שלנו מוצפת  בכעס ואחוזה בו, אנחנו חשים אומללים, מבקשים להיפטר מהכעס אך איננו יכולים. הכעס ממשיך לבעבע, ממשיך לבעור, ואין לנו שלווה, אין שקט. כאשר איננו שולטים בכעס, סביר להניח שנבטא אותו כלפי חוץ ונביא סבל וכאב גם לאחרים, כמו אלו הקרובים לנו. אפילו זרים יכולים לחוש את הכעס באדם הכועס – המבט הזועף בפניו, ההבעה הקשה בעיניו, היעדרן של מילים ידידותיות, היעדר החיוך. נרצה להימנע מאדם שכזה. מי שמחייך ונראה ידידותי או בעל התכוונות אוהבת זוכה בחברויות, ואילו כעס הורס חברויות ומערכות יחסים.

כאשר אדם חוזר הביתה כעוס, הכעס יוצר לחץ ומתח רב במשפחה. אדם חוזר הביתה כועס על הבוס שלו או על עמית שלו לעבודה ומוציא את כעסו על בני משפחתו או על חיות המחמד שלו. זה גורם להם [לבני המשפחה] להיות טרודים ומרוגזים והם חייבים להוציא את זה על מישהו אחר. כל האווירה  המשפחתית נגועה באיבה ובחוסר שביעות רצון. אנשים נמנעים מהאדם הכועס והוא הופך לבודד ומבודד. כאשר הכעס מצטבר, הוא הורס את כל המעלות והאיכויות הטובות. כעס יכול להניע אנשים לבצע מעשים הרסניים כלפי עצמם וכלפי אחרים. לפעמים זה יכול להוביל להרגלים ממכרים והרסניים כלפי עצמם (תלות באלכוהול ובסמים) ולפעולות הרסניות הפוגעות ברווחתם של אחרים (עד לרצח). כעס יכול לְאַכֵּל את כל איכויותיך הטובות.

על מנת לשכלל את האיכויות הטובות לכדי שלמות, מה שנדרש הוא סבלנות. סבלנות היא היכולת להתמודד עם אחרים, בין אם הם קרובים אליך, זרים או אויבים. האתגר הגדול הוא כיצד מתמודדים עם כעס במפגש עם אנשים אחרים? בגלל שכעס הוא נטייה כה מושרשת, שכיחה וחזקה של התודעה, הצעד הראשון, לפני שעושים משהו אחר, הוא להכיר בכעס ככעס כאשר הוא עולה לראשונה. זהו תרגול ה- satisampajañña [תשומת לב קשובה בשילוב ראייה בהירה וחוכמה] (sati = מיינדפולנס, תשומת לב למה שנוכח בתודעתך; יחד עם הבנה מלאה ובהירה = sampajañña, אתה יודע מהו המצב העולה בתודעתך, אתה יכול לזהות אותו, לתייג ולפרוט אותו). כאשר אתה מתייג את המצב התודעתי וממשיך להתבונן בו, אתה מונע ממנו לצבור תאוצה. כאשר התודעה מתחילה לסעור, התבונן בה, תייג את המצב: ‘הכעס מתחיל, הכעס מתחיל’, התבונן בו עד שהוא שוכך או חולף והתודעה נרגעת. אם הכעס מתחזק, הסט את התודעה מהאדם או המצב הגורם לכעס, התמקד בנשימה, אפילו לחמש נשימות בלבד, ‘נשום פנימה, נשום החוצה’, בתשומת לב קשובה – ‘נשום פנימה, נשום החוצה’. הדבר דומה ללחיצה על ברקס ולבלימת הכעס, במידה מסוימת – זה מכפיף את התודעה לשליטתך ומונע מהכעס להתחזק ולהתפרץ. בדרך זו אנו עוזרים לתודעה להירגע. אם זה לא עובד באופן מידי, ניתן להפעיל גם מעט כוח על מנת להרחיק את הכעס, לפעמים זה יעזור ולפעמים –  על ידי הפניית התודעה אל עבר בכעס על מנת להרחיקו: ‘הכעס הזה הגיע, הוא הרסני, מי ותן ויפוג’. אם זה לא עוזר, השתמש בסדרת רפלקציות על מנת להתגבר על הכעס. דרך אחת היא להרהר בסכנות הרבות הטמונות בכעס. ‘אם אכנע לכעס אצור אויבים רבים בקרב אחרים ובקרבי’. ‘סבלנות היא מעלה כל כך יקרת ערך’, מי ייתן ואשמור על תודעתי שקטה’. ואם האדם [שמולי] מטריד ומרגיז [אותי] בעקביות, אחת הדרכים להתגבר על הטינה המתמשכת כלפיו היא לטפח התכוונות אוהבת. אם אנו מתרגלים מדיטציית התכוונות אוהבת, אנחנו יודעים כיצד לעורר התכוונות אוהבת כלפי אדם שיש לנו קושי אתו, וכיצד לאחל לו – ‘מי ייתן ואדם זה יהיה בריא; מי ייתן ואדם זה יהיה מאושר; מי ייתן ואדם זה יהיה חופשי מפגיעה וסבל’.

נניח ולאדם יש אויב עקשן, אחת הדרכים לגבור על מערכת יחסים עוינת, היא להתייחס לאותו אדם בדרך חברית, באמצעות פעולות אדיבות ודיבור עדין. בדרך זו, אנו משנים את האדם ואת מערכת היחסים. אנו משנים את מערכת היחסים ממערכת המבוססת על איבה ועימותים למערכת המבוססת על שיתוף פעולה ידידותי. אפשרות זו מודגמת באחת מדרשות הבודהה. ב’רקיע השלושים ושלושה’ [או ‘הרקיע השייך לשלושים ושלוש הדוות’, הנשלט על ידי מלך הדוות סאקה. אחד מששת העולמות השמימיים בקוסמולוגיה הבודהיסטית, המשתייכים למישור הרצון. אחד המישורים אליו יכולים להיוולד מחדש יצורים הנודדים במעגל הסמסארה], סאקה – מלך האלים יושב על כס המלכות ועומד בראש אספת האלים. באחת הפעמים, בהן סאקה נסע, שד [Demon](yakkha or yaksha) המכונה ‘השד אוכל הכעס’ התיישב על כסאו של סאקה. כאשר ראו זאת האלים הם זעמו וצעקו על השד שירד משם תכף מיד. ככל שהם צעקו עליו יותר, כך הפך השד לגדול, חזק ומכוער יותר, והאלים נעשו לגמדים קטנטנים. האלים נאלצו לוותר בעוד השד יושב שם, נהנה מעצמו, ומורה כי יביאו לו מהאוכל של המלך סאקה. לבסוף, סאקה הגיע למקום ואמר לשד: ‘מה שלומך חבר? האם נוח לך שם? האם יש לך את כל מה שאתה צריך? יש משהו שאני יכול להביא לך? תרצה לקבל ארוחה נוספת?’. כאשר סאקה דיבר כך, באופן חברי ואוהב, השד החל להיחלש והפך קטן יותר ויותר, עד שהיה לנמלה קטנה, אז הוא קפץ לאוויר ונעלם. הדרך להתגבר על אויבים ושונאים היא לשנות אותם מאויבים לחברים. כך אדם יכול להיות בעל תודעה שלווה ושמחה, וגם לאדם האחר יש תודעה שלווה ושמחה. מערכת היחסים הופכת למועילה ומיטיבה, במקום להיות מערכת יחסים מלחיצה ומזיקה.