EN
EN

השלמות של הסבלנות: קהנטי פארמיטה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אלכסנדר ברזין (Alexander Berzin), יליד ניו ג’רזי, ארה”ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד”ר לשפות מזרח אסיה ולימודי הודו. הוא שימש כמזכיר ומתרגם של המאסטר הטיבטי סרקונג רינפוצ’ה, וגם של הדלאי לאמה. ברזין הקים את הארכיון האינטרנטי Archives  The Berzin

http://www.berzinarchives.com/web/en/index.html)) – מאגר מידע רחב היקף של כתבים, תרגומים ולימוד של כל מסורות הבודהיזם הטיבטי. משנת 1983, הוא מרצה ומלמד בודהיזם טיבטי בכל רחבי העולם, ופעיל בקידום פרויקטים בינלאומיים להפצת התרבות הטיבטית. כיום הוא מתגורר בברלין ומשקיע את רוב זמנו בתיעוד והשלמה של חומרים שטרם פורסמו לארכיון האינטרנטי שלו.

* * *

“סבלנות היא מעלה”, כך אומרים. אם כך, האם עלינו רק לחייך ולקבל כל דבר? סבלנות בבודהיזם היא אימון רב-עוצמה שפירושו אינו שאנחנו פשוט מסכימים לכל דבר, אלא שאנו מאמנים את תודעתנו, באופן אקטיבי, כדי להבטיח שלא תהיה קורבן של רגשות מעכירים. סבלנות מעניקה לנו את הכוח לפעול למען רווחתנו שלנו ורווחתם של אחרים, והיא אחד הגורמים שמניעים אותנו קדימה אל עבר שחרור והתעוררות. 

הקדמה

השלישית בשש הגישות שהשפעתן רבה (שלמויות) היא סבלנות (Kshanti Paramita) – מצב תודעה שבו איננו מרגישים כעס, אלא יכולים לעמוד בפני קשיים שונים ולשאת סבל. אנו עשויים לחוות כל מיני פגיעות מאחרים, אבל לא נוטרד מהן. אין זה אומר שמעתה לא יהיו לנו עוד אויבים או מי שינסו לפגוע בנו, אבל זה אומר שאיננו מתרגזים, לא חשים תסכול, לא מתייאשים, ולא נמנעים מלעזור להם. אם תמיד נתרגז, איך נוכל באמת לעזור לאחרים?

 יש שלושה סוגים של סבלנות בגישה הזאת:

 

הימנעות מכעס על מי שפוגעים בנו

הסוג הראשון של סבלנות הוא לא להתעצבן או לכעוס על מי שפוגעים בנו. לא מדובר רק באנשים שפועלים באופן שלילי, אלא גם במי שמתנהגים כלפינו בנבזות, מתייחסים אלינו ברשעות וממש פוגעים בנו, פיזית ונפשית. נמנים איתם אפילו מי שאינם מודים לנו או מעריכים אותנו. כשאנחנו עוזרים לאחרים, בעיקר חשוב לא לכעוס עליהם אם הם אינם שועים לעצתנו או כשהדברים אינם עובדים. יש רבים שמתקשים מאוד לקבל עזרה. לכן, במקום לאבד את הסבלנות, עלינו לעמוד בכל הקשיים שהמצב הזה מציב בפנינו.

אם אנחנו עוסקים בהוראה, לעולם אל לנו לאבד את הסבלנות כלפי תלמידינו, יהיו איטיים או קשי תפיסה ככל שיהיו. חובה עלינו כמורים, אם אנחנו מלמדים את הדהרמה ואם אנחנו מלמדים כל נושא אחר, להיות סבלניים ולא להיכנע לתסכול. זה כמו ללמד תינוק: עלינו להיות מיומנים; אנחנו לא יכולים לצפות מתינוק ללמוד מהר כמו אדם מבוגר.

 

עמידה בסבל

הסוג השני של סבלנות הוא לקבל את הסבל שלנו ולעמוד בו, נושא ששנטידֶווה מרבה לדבר עליו. הוא אומר שאם יש לנו איזו בעיה שאפשר לפתור, אין סיבה להתרגז, להתעצבן או לדאוג, ורק לעשות את כל מה שצריך כדי לפתור אותה. אבל, אם אין שום דבר שאנו יכולים לעשות במצב הזה, למה להתרגז? זה לא יועיל. ובאופן דומה, אם קר ואנחנו לבושים בבגדים חמים, מדוע להתרגז ולהתלונן שקר כשכל מה שעלינו לעשות הוא ללבוש בגד נוסף? אם אין לנו בגדים חמים, הכעס או הרוגז לא יעזרו לנו להתחמם.

אנו יכולים לראות בסבל שאנו חווים גם סילוק מכשולים, ולשמוח על שקרמה שלילית מבשילה עכשיו ולא בעתיד, שאז הסבל יכול להיות קשה אפילו יותר. במובן מסוים זה קל בהרבה. למשל, נניח שכף הרגל שלנו נתקלת בשולחן והכאב באמת נורא – ובכן, זה נהדר, מפני שלא שברנו את הרגל! חשיבה כזאת יכולה לעזור לנו לא להתרגז. גם אם ננתר באוויר ונעשה עניין גדול מהכאב לא יהיה בכך כדי להועיל. גם אם אימא תבוא ותנשק את כף רגלנו, גם זה לא יקל את המצב.

וכך גם כשאנחנו מנסים לעשות משהו חיובי מאוד ומועיל, כמו להתחיל ריטריט ארוך, או להתמיד במשימה שנועדה לעזור לאחרים, או לעבוד על איזשהו פרויקט דהרמה: אם יש מכשולים וקשיים רבים בהתחלה – בעצם זה מצוין. כך מוסָרים כל המכשולים והמשימה שקיבלתם עליכם יכולה להימשך ללא קושי. אנחנו צריכים לשמוח שהקושי מוּסר כבר עכשיו ולא ייהפך לבעיה גדולה בהרבה בהמשך .

שנטידווה אמר שלסבל ולקשיים יש גם מעלות. לא שאנחנו אמורים לצאת ולחפש בעיות באופן פעיל כדי לְענות את עצמנו, אבל כשאנחנו סובלים – במצב הזה טמונות גם איכויות שאנחנו יכולים להעריך. סבל גורם לנו להיות יהירים פחות וצנועים יותר. הוא גם מאפשר לנו לפתח חמלה כלפי אחרים שסובלים מבעיות דומות לשלנו. למשל, אם חלינו במחלה מסוימת, יש בנו הערכה וחמלה טבעית כלפי מי ששותפים לסבל שלנו. כשאנחנו מזדקנים, אנו יכולים סוף סוף להבין את הכאב שיש בזִקנה. כשאנו בני שש עשרה, לרוב אין בנו חמלה כלפי בני אדם זקנים, מפני שלא באמת אנו יכולים לתפוס איך זה להיות בן 70. אבל כשאנו מגיעים לגיל זקנה וחווים כל מה שכרוך בה, יש בנו הרבה חמלה והבנה לבני אדם זקנים.

אם יש בנו הבנה כלשהי בחוק של סיבה ותוצאה – קרמה – הרי שכשאנו סובלים, הסבל גם מזכיר לנו להימנע מפעולות הרסניות. למה? פשוט כי פעולה שלילית היא הסיבה לסבל. הסבל יעודד אותנו להרבות בפעולות מועילות, שהן הגורם לשמחה.

 

עמידה בקשיים למען הדהרמה

הסוג השלישי של סבלנות הוא עמידה בקשיים שכרוכים בלימוד ובתרגול של הדהרמה. כדי להגיע להתעוררות יידרשו מאיתנו עבודה ומאמץ רבים מאוד. אנו צריכים להיות נכונים לכך כדי שלא לאבד את המוטיבציה: אנו צריכים להיות סבלניים כלפי עצמנו. חשוב להבין ולקבל שטבעה של הסמסארה הוא להופיע ולדעוך לא רק במושגים של לידות מחדש, אלא באופן כללי, כל העת. לפעמים נרצה לתרגל ולפעמים לא. לפעמים התרגול שלנו יצליח ולפעמים לא. לְמה עוד אנו יכולים לצפות? זו סמסארה אחרי ככלות הכל. זה לא ישתפר יותר ויותר מדי יום, ולכן עלינו להיות סבלניים ולא להרים ידיים כשיום אחד הדברים לא קורים כפי שתכננו. ייתכן שחשבנו שכבר הצלחנו להתגבר על הכעס ושלעולם לא נכעס עוד, אבל פתאום משהו קורה ואנו מאבדים את הסבלנות. ובכן, זה קורה. אנחנו לא נפטרים מכעס לחלוטין עד שאנו משתחררים כארהט. לכן, סבלנות היא המפתח.

 

שנטידווה על פיתוח סבלנות

בחיבורו “המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה” מציע שנטידווה כמה דרכים לפיתוח סבלנות. נראה כמה דוגמאות:

אם נכווינו ביד מאש או מתנור, איננו יכולים לכעוס על האש על שהיא חמה. זה טבעה של האש. באופן דומה, מה אנו יכולים לצפות מהסמסארה? ברור שבני אדם יאכזבו אותנו, יפגעו בנו, יהיו דברים שנתקשה בהם. אם אנו מבקשים מאחרים לעשות משהו למעננו, עלנו להניח שיעשו את זה לא כפי שרצינו. אם הם לא עושים זאת בדרך שרצינו, של מי האשמה? זו אשמתנו מפני שהיינו עצלים מדי לעשות את זה בעצמנו. אם יש משהו שאנחנו צריכים לכעוס עליו, הרי זו העצלות שלנו! 

“מה אנחנו יכולים לצפות מהסמסארה” הוא ביטוי מועיל שכדאי לזכור בכל סוגי הסבלנות שעלינו לפתח. האם אנחנו חושבים שהחיים עומדים להיות קלים וכל דבר יתנהל בלי תקלות, תמיד ולעולם? טבעו של כל רגע בחיינו הוא סמסארה – וזה אומר סבל ובעיות חוזרים ונשנים באופן שאינו בשליטתנו. לכן, כשדברים קורים לא כפי שאנו רוצים, או שבני אדם מאכזבים אותנו או פוגעים בנו, אל לנו להיות מופתעים. לְמה עוד אנו יכולים לצפות? זו בדיוק הסיבה מדוע אנחנו רוצים להשתחרר.

זה כמו להתלונן על שהחורף קר כל כך וחשוך. ובכן, למה אנחנו מצפים מהחורף? שיהיה נעים וחמים ושנוכל להשתזף בשמש?! בדיוק כמו שטבעה של האש הוא חום וידנו תיכָּווה אם נושיט אותה אל הלהבות, כך גם החורף יהיה חשוך וקר. אין טעם להתרגז.

דרך אחרת ששנטידווה מציע היא לראות בני אדם אחרים כאילו היו משוגעים או תינוקות. אם אדם משוגע או שתוי צועק עלינו, אנחנו נהיה משוגעים יותר ממנו אם נצעק עליו בחזרה, לא כך? אם התינוק שלנו בן השנתיים צועק “אני שונא אותך!” כשאתה מכבה את הטלוויזיה ושולח אותו למיטה, האם אנחנו מתייחסים לזה ברצינות, כועסים עליו ונעלבים מפני שהתינוק שלנו שונא אותנו? לא, כי מדובר בתינוק. אם נוכל לראות בני אדם שמתנהגים באופן נורא כאילו היו תינוקות רגזנים או לוקים בנפשם, יהיה לנו קל יותר לא להתרגז עליהם. 

ואם מישהו באמת מקשה עלינו, יעזור לנו מאוד אם נראה בו מורה. לכולנו יש בחיינו אותו אדם שמרגיז אותנו במיוחד ושאיננו יכולים להתעלם ממנו, נכון? ובכן, כשאנחנו נמצאים בקרבתו, עלינו לחשוב, “האדם הזה הוא המורה שלי לסבלנות”. למעשה, אם לא היו בני אדם שמרגיזים אותנו או מקשים עלינו, לעולם לא היינו יכולים לפתח סבלנות. לעולם לא היינו מאותגרים. כך אנחנו יכולים לראות אותם כמי שמספקים לנו בנדיבותם הזדמנויות ללמוד סבלנות. הוד קדושתו הדלאי לאמה תמיד אומר שהסינים הם המורים שלו, ושמאו דזה דונג היה המורה הטוב ביותר שלו לסבלנות. 

סיכום 

כשאנו לכודים בסמסארה, בכל יום ויום ניתקל בבעיות ונחווה תסכולים. לפעמים דברים יקרו בדיוק כפי שאנו רוצים ולפעמים החיים ייראו כיוצאים משליטתנו. בכל דבר שאנו עושים יש הפוטנציאל להשתבש, בכל ידיד יש הפוטנציאל להיהפך לאויב. לא משנה עד כמה עזרנו לחבר הטוב ביותר שלנו, סופנו שייאמרו עלינו דברים נוראים מאחורי גבֵּנו.

במצבים האלה נראה לנו אך טבעי להתרגז – מה שמניע אותנו להאמין שאם נשמיד את האויב שלנו, נמצא את שלוות הנפש שאנו משתוקקים לה. לרוע המזל, גם אם נשמיד את האויב הכי נורא שלנו היום, מחר ומחרתיים יצוצו חדשים. שנטידווה מייעץ לנו פשוט לכסות את כפות רגלינו בעור במקום לנסות לכסות את העולם כולו בעור. במילים אחרות, אין תועלת בניסיון לגבור על כל האויבים שבחוץ כשכל מה שעלינו לעשות הוא להשמיד את האויב שבתוכנו – הכעס. העור כאן מסמן סבלנות, השער שדרכו נלמד לשאת את הקשיים שאחרים מערימים על הדרך המוליכה אותנו לשחרור.

השלמות של הסבלנות: קהנטי פארמיטה

אלכסנדר ברזין (Alexander Berzin), יליד ניו ג’רזי, ארה”ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד”ר לשפות מזרח אסיה ולימודי הודו. הוא שימש כמזכיר ומתרגם של המאסטר …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו