EN
EN

הנתינה בקאנון הפאלי

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

לילה דה סילבה  (Lily de Silva)היא פרופסורית לפאלי וללימודים בודהיסטיים באוניברסיטת פרדניה בסרי לנקה. משתתפת קבועה בלימודי הבודהיזם ובכתבי עת פופולריים, היא גם העורכת של  פרשנויות המשנה של דיגהא ניקאייה שמתפרסמות על ידי בי.פי.אס של לונדון.

***

א. הקדמה

דאנא, הנתינה (שמתורגמת גם כ”נדיבות” או “רוחב לב”), מועלית על נס בקאנון הפאלי כמעלה גדולה. היא מהווה למעשה את תחילת הדרך לשחרור. כשהבודהא מציג את התורה לתלמיד חדש הוא מתחיל את הלימוד ההדרגתי, בהקדמה על מעלות הנתינה (דאנאקאטהא וינ.י. 15.18).

מבין “שלושת הבסיסים להופעת המעשים הראויים לשבח” )פאנייהקינייאוואטהו(,  הנתינה היא הראשונה, והשניים האחרים הם התנהגות מוסרית ופיתוח התודעה (א.יב. 241)

הנתינה היא גם הראשונה מתוך עשר ה”פאראמיטה” (“השלמויות”) שהבודהא הביא לשלמות. לכן, בצעידתו לקראת השחרור כאדם ער או כבודהא, על הצועד לתרגל דאנא.

ב. תפקיד הנתינה

לנתינה יש חשיבות ראשונית בתהליך הבודהיסטי של טיהור התודעה, משום שהיא כלי הנשק הטוב ביותר כנגד חמדנות )לובהא(, הראשונה מבין שלושת “השורשים המזיקים” (אקוסאלא מולא). חמדנות כרוכה באגואיזם ובאנוכיות, כיון שאנו אוחזים באישיות שלנו וברכושינו כ”אני” וכ”שלי”.

הנתינה עוזרת לרכך את האגואיזם: זוהי תרופת הנגד לריפוי מחלות האנוכיות והחמדנות. “התגברו על כתם החמדנות ותרגלו נתינה”, אומר הבודהא בדוואטאסאמיוטה (ס.י.18) . הדאהמאפאדה מתרה  בנו שנכבוש את הקמצנות באמצעות נדיבות.  (ד.ה.פ 223)

קשה לתרגל את מעלת הנתינה באופן פרופורציונאלי לרמת החמדנות והאנוכיות של המתרגל. הדוואטאסאמיוטה מדמה את הנתינה לקרב (ס.י.20). על האדם להלחם בכוחות הרשע של החמדנות לפני שהוא יכול להחליט לתת דבר יקר לו או שימושי לו. סוטת לאטוקיקופאמה מתארת כיצד אדם שחסר לו כוח רוחני מתקשה לוותר על דבר שהוא מורגל אליו (מ.י.449) 

ציפור קטנה (שלו) יכולה למצוא את מותה אפילו כאשר היא מסתבכת בשיח מטפס רקוב וחסר ערך. השיח המטפס הרקוב אמנם חלש אבל הוא מהווה קושי גדול לציפור הקטנה. אבל אפילו שרשרת ברזל אינה קושי גדול מדי עבור פיל חזק.

בדומה לכך, אדם מסכן ועלוב בעל אופי חלש יתקשה לחלוק את רכושו הדל והעלוב, בעוד שמלך חזק אופי יוותר אפילו על ממלכתו לאחר שישתכנע בסכנות החמדנות.

קמצנות אינה המחסום היחיד של הנתינה. אדישות ובערות ביחס לפעולת הקארמה ולחיים שאחרי המוות הן סיבות שוות בתקפותן (ס.י.18).

אם אדם יודע את היתרונות המוסריים של נתינה, הוא יחפש בדריכות הזדמנויות לתרגול מעלה גדולה זו. פעם אמר הבודהא שאם אנשים רק ידעו את ערך הנתינה כפי שהוא יודע אותו, הם לא יאכלו ולו ארוחה אחת בלי לחלוק את מזונם עם אחרים (יט.פ.18).

ג. איכויות האדם התורם

הסוטות (א.ג.  ד.י. 137) מביאות מספר מונחים לתיאור איכויותיו של אדם תורם. הוא בעל אמון (סאדהא), הוא מאמין במעלתם של חיים מוסריים יציבים, בחוק הקארמה ובחיים שלאחר המוות. הוא מאמין באפשרות שלאדם תהיה שלמות מוסרית ורוחנית. בקצרה, הוא אינו חומרני, והוא מאמין בבודהא, בדהרמה ובסנגהא. הוא לא רק “נותן” (דאייאקו), הוא “נותן נאצל” (דאנאפאטי). הפרשנות מסבירה את המושג של “נותן נאצל” במילים הבאות: “אדם שנהנה בעצמו ממעדנים אך נותן לאחרים דברים שאינם מעדנים הוא נותן אשר הוא עבד למתנות שהוא נותן. אדם שנותן מתנות שאיכותן שווה לאיכות הדברים שהוא נהנה מהם בעצמו הוא כמו ידיד למתנה. אדם שמסתפק במה שהוא יכול להשיג אבל נותן מעדנים לאחרים הוא תורם אציל, הוא אדון ושליט למתנות שהוא נותן.”

התורם גם מתואר כ”אדם שביתו פתוח לנזקקים” (אנאוואטאדווארו). הוא כמו “מקור לא אכזב” (אופאנאבהוטו)  למתבודדים, לבראהמינים,  לחסרי הכול, לעוברי האורח, לנוודים ולקבצנים. אדם כזה עושה מעשים ראויים לשבח. הוא “נדיב” (מוטואצ’אגו) ויש לו עניין “לחלוק עם אחרים את הדברים בהם התברך” (דאנאסאמוויבהאגאראטו). הוא “פילנטרופ (אוהב אדם) המבין את צרכיו של העני” (וואדאנו). ידו פתוחה והוא באמת “נכון לעמוד בבקשתו של האחר” (פאייטאפאני). הוא אדם ש”ראוי לבקש ממנו” (יאצ’איוגו). הוא “שמח לחלק מתנות לנזקקים” (ווסאגארטו) ו”ליבו כפוף לנתינה” (קאגאפאריבהאוויטאצ’יטו)- כול אלה הם הכינויים שמשמשים בסוטות לתיאור איכויותיו של זה שתודעתו משוחררת. נותן נאצל הוא אדם ששמח לפני הנתינה, במהלך הנתינה ואחריה (א.ייי. 336) לפניה – הוא שמח בציפייה להזדמנות לתרגל את נדיבותו. במהלך הנתינה – הוא שמח על כך שהוא משמח מישהו אחר על ידי מילוי צרכיו. אחריה – הוא מרוצה שעשה מעשה טוב.

נדיבות מוזכרת  בסוטות כאחת האיכויות החשובות שיוצרות ג’נטלמן (א.יב, 220)

הבודהא משווה אדם שהרוויח את עושרו ביושר ונותן ממנו לנזקקים לאדם בעל שתי עיניים, בעוד שאדם שהתעשר אך לא עושה מעשי צדקה הוא כמו אדם בעל עין אחת (א.י. 129-30)

על העשיר שנהנה מעושרו בעצמו בלי לחלוק, כתוב שהוא חופר לעצמו את קברו (ס.נ.102)

ד. התרומות

מעשית, כל דבר שימושי ניתן לתת במתנה. סוטת נידאסה (נד. 2, 523) מונה רשימה של ארבעה עשר אובייקטים שראויים להינתן לצדקה. אלה הם גלימות, מזון לצדקה, מקומות מגורים, תרופות ושאר עזרים לחולים, אוכל, משקה, ביגוד, רכב, זרים, בושם, משחות, מיטות, בתים ומנורות. כדי לתרגל נדיבות לא הכרחי שיהיה לאדם הרבה, כיון שאדם יכול לתת לפי אמצעיו. מתנות שאדם נותן מתוך אמצעיו הדלים נחשבות לבעלות ערך רב (ס.י.18, ד.ה.פ 224)

אם אדם חי חיים מוסריים והוגנים למרות שהוא מתקשה אפילו לחיות בצמצום, דואג למשפחתו בהתאם לאמצעיו אך חשוב לו לתת מתוך המלאי המוגבל שלו, נדיבותו שווה יותר מאשר אלף קורבנות (ס.י. 19-20)

הבודהא שיבח מאוד מזון לצדקה שניתן מתוך עושר שהורווח ביושר

(א.ייי, 354; יט.פ. 66 ; א.ייי 45-4)

נאמר על אדם בעל-בית שנותן כך, שהוא בעל מזל כאן ובעולם הבא. בסוטת מאגהא בסאמיוטא ניפאטאה (סנ.פ.87) הבודהא מבטא הערכה רבה למגהא  שאומר שהוא הרוויח ביושר ונותן מזה בחופשיות לנזקקים.

גם אדם שנותן כמות קטנה ולבו מלא אמונה, יכול לזכות באושר בתקופת החיים הבאה. הטקסטים של וימאנאוואטהא מספקים לכך דוגמאות רבות. לפי               

אקאמאדאיקאווימאנאוואטהו, מזונות-הצדקה שעשויים מקרום אורז בלבד אך ניתנו במסירות גדולה לאראהט (מי שהגיע להארה), גמולם היה לידה מחדש באחוזה שמימית נפלאה. סוטת דאקהאיינאוויבהנגא קובעת כי קורבן מטוהר בזכות הנותן – כאשר הנותן הוא מוסרי, בזכות המקבל – כאשר המקבל הוא מוסרי, בזכות שניהם – אם שניהם מוסריים, ולא מטוהר – אם קרה ושניהם אינם מוסריים .

נאמר על “הפצת ידע הדהרמה” (דהרמהדאנא), שהיא בעלת ערך רב  יותר מכל דרכי הנתינה האחרות (סאבאדאנאם דהאמהדאנאם ג’ינאטי ד.ה.פ 354).

אנגוטארא ניקאייאה מציינת חמש מתנות גדולות שאנשים נאצלי תודעה  בזמנים קדומים ראו אותן כרבות ערך (א.יב.246). לא היה ספק בערכן בזמנים הקדומים, אין בו ספק כיום, ולא יהיה בו ספק בעתיד. המתבודדים החכמים והבראהאמינים נתנו להן את הכבוד הרב ביותר. דרכי הנתינה הנפלאות הללו מהוות קיום קפדני של חמשת כללי המוסר. במימושן האדם נותן לכל היצורים חוסר-פחד, אהבה וחסד. אם אדם אחד יכול לתת ביטחון וחופש מפחד לאחרים באמצעות התנהגותו, זוהי הצורה הגבוהה ביותר של דאנא שאדם יכול לתת, לא רק לאנושות אלא לכל היצורים החיים.

ה. המקבלים

הסוטות גם מתארות את האדם שלו ראוי לתת את הצדקה (א.ייי 41) . יש לנהוג הכנסת אורחים והתחשבות באורחים, בנוסעים ובחולים. בתקופות רעב יש לכלכל את הנזקקים בנדיבות. את אנשי המוסר יש לכלכל ראשונים בפירות הראשונים של גידולים טריים. משפט החוזר ונשנה בסוטות (ד.י. 137; יי, 354; ייי, 76) מתאר את אלה שזקוקים במיוחד לנדיבות ציבורית. אלה הם המתבודדים (סאמאנא), הבראהאמינים (בראהאמנא), הנזקקים (קאפאנא),  עוברי האורח (אדהיקא), הנוודים (וואניבאקא) והקבצנים (וואצ’אקא). המתבודדים והבראהאמינים הם אנשי דת שאינם משתכרים כסף. הם נותנים הדרכה רוחנית להדיוטות,  ומצופה מההדיוטות לתמוך בהם. העניים זקוקים לעזרת העשירים כדי לשרוד והעשירים מקבלים עושר רוחני באמצעות עזרתם לעניים.

בזמנים בהם אמצעי התחבורה היו דלים והשירותים לנוסעים לא היו מאורגנים כהלכה, הציבור היה צריך להתערב לעזרת עוברי האורח. הבודהיזם רואה את נתינת הסיוע לכל סוגי האנשים הללו כמחויבות מוסרית של האדם. בטקסטים של אנגוטאארה ניקאייה מתאר הבודהא במושגי קורבנות שלושה סוגי אש שיש לטפל בהם בזהירות ובכבוד (א.יב, 44). אלה הם אהונייאגי, גאהאפאטנייאגי, דאקהינייאגי.                                                       

הבודהא מסביר שפירושו של אהונייאגי הוא הוריו של אדם ולהם יש לתת דאגה וכבוד.  פירושו של גאהאפאטנייאגי הם אישתו וילדיו  של האדם וכן עובדיו והאנשים התלויים בו. דאקהינייאגי מייצג אנשי דת שהשיגו דרגת ארהאט או נמצאים במסלול של הכשרה למיגורן של תכונות נפשיות שליליות. לכל אלה יש לדאוג ולטפל בהם כפי שאדם מטפל באש הקורבן. לפי סוטת מאהאמאנגאלה- הצעת אירוח לקרוביו של האדם היא אחד המעשים המשמחים שאדם חסר השכלה יכול לבצע. (סנ. 262-63)

המלך קוסאלה שאל פעם את הבודהא למי יש לתת צדקה (ס.י.98). הבודהא השיב כי יש לתת צדקה לאלה שאם האדם נותן להם זה משמח אותו (את הנותן). המלך שאל שאלה נוספת: למי יש לתת צדקה כדי להשיג פרי רב. הבודהא הפריד בין שתי השאלות וענה שצדקה שניתנת לאנשי מוסר נושאת פירות רבים. הוא הוסיף והבהיר כי שנתינה נושאת פירות רבים כאשר נותנים למתבודדים הנעלים אשר הכחידו את חמשת המכשולים (ניוואראנה)  ופיתחו מנהגים מוסריים, ריכוז, חכמה, שחרור ואת הידע והחזון של השחרור (סילה, סאמאדהי, פאנייה, וימוטי, וימוטינייאנאדאסאנא).

מסופר בסוטה  של סאקאסאמיוטא (ס.י.233)  כי סאקא שאל את הבודהא אותה שאלה: מתנות שנותנים למי משיגות את התוצאות הטובות ביותר? הבודהא ענה שמה שנותנים לסנגהא נושא תוצאות מצוינות. פה הבודהא הסביר שכוונתו ב”סנגהא” היא לקהילה של אותם אנשים ישרים ונאצלים שנכנסו לדרך וביססו את עצמם בפרי הקדושה,  ושניחנו במוסריות, ריכוז וחכמה.

חשוב להעיר כי המונח “סנגהא” בטקסטים של וינאייה מתייחס לקבוצת נזירים המספיקה כדי לייצג את מסדר הנזירים למטרות הקהילתיות השונות (וינ.י.319) אבל בסוטות פירושה של “סנגהא” הוא “ארבעת הזוגות של אנשים נאצלים” או “שמונת האנשים הנאצלים”, כלומר אלה שהגיעו לשלבים של “נכנס לזרם”(סאטופאנא), “חוזר פעם אחת” (סאקאדאגאמי), “לא חוזר”(אנאגאמי) ו”הראוי” (ארהאט) ואלה שהשיגו את הפירות מכך.

סוטת מאגהא מפרטת את מעלותיו של ארהאט כדי להראות למי אדם שרוצה לזכות מהנתינה צריך לתת צדקה. בראהאמאסמיוטה קובעת כי נתינה נושאת את התוצאות הטובות ביותר כאשר נותנים לאלה שיודעים על חייהם הקודמים, כאלו שראו את מישורי הקיום העליונים והתחתונים, ששמו קץ ללידה ומימשו ידע מושלם.                                                                                        

כך היא הסנגהא  הכוללת שלמות מוסרית, אנשים ראויים כפי שתוארו בסוטות המתארות את תחום ההצטיינות. כפי שמתוך זרעים שנזרעים בשדות מושקים היטב עולים יבולים בלתי נדלים, כך צדקה שניתנת לאנשים מוסריים המתבססים על הדרך הנאצלת בעלת שמונת הנתיבים  נושאת תוצאות גדולות. דהאמאפאדה אומרת כי לשדות יש עשבים שוטים שהם הפגמים שבהם. ואילו תאווה, שנאה, בלבול ותשוקה הם הפגמים של בני האדם, ולכן מה שניתן לאלו שהכחידו את הפגמים הללו נושא פירות מצוינים.                                    

התוצאות של נדיבות נמדדות יותר לפי האיכות של השדה הראוי, המיוצג על ידי המקבל, מאשר לפי הכמות והערך של המתנה שניתנה.

אנגוטארה ניקאייה מתעדת מתן צדקה נפלא שנעשה על ידי הבודיסטווא כאשר הוא נולד כבראהמן תחת השם וולמה. מתנות בזבזניות של כסף, זהב, פילים, פרות, מרכבות וכו’, שלא להזכיר מזון, משקאות וביגוד, הופצו בין כל אלה שצעדו קדימה כדי לקבל אותן.  אך לנדבנות רחבת היד הזו לא היה ערך רב בכל הנוגע למקבלים ראויים, כיון שלא היו שם כאלה. נאמר שראוי יותר לשבח להאכיל אדם אחד, שיש לו הגישה הנכונה, כזה ש”נכנס לזרם” (סטופאנא) , מאשר לתת צדקה רבה כפי שנתן וולמה. ראוי יותר לשבח להאכיל אדם אחד שהוא “חוזר פעם אחת” (סאקאדאגאמי), מאשר מאה אנשים ש”נכנסו לזרם”. הבאים בסדר זה הינם “לא חוזר” (אנאגאמי),”ראוי” (ארהאט), “בודהא שקט” (פצ’אקאבודהא) ו”בודהא מואר בשלמות” (סאמאסאמבודהא)  .                                                        

להאכיל את הבודהא ואת הסנגהא ראוי יותר לשבח מאשר להאכיל רק את הבודהא, ואפילו ראוי יותר לשבח הוא להקים מנזר לשימוש הרגיל של הסנגהא של ארבעת הכיוונים של כל הזמנים. למצוא מקלט אצל הבודהא, הדהרמה והסנגהא הוא אפילו טוב יותר. להישמר על ידי חמשת כללי המוסר זה אפילו בעל ערך רב יותר. אך טוב עוד יותר הוא טיפוח המטא, והטובה מכל היא תובנת הארעיות, המובילה לנירוואנה.

ו.המניעים לנתינה                                                                       

הסוטות מתעדות כמה מניעים למימוש הנדיבות. אנגוטארה ניקאייה מונה את שמונת המניעים הבאים:

(1) נתינה מתוך רוגז, או בדרך הפוגעת במקבל, או מתוך כוונה להעליב אותו.

(2) גם פחד יכול להניע אדם לנתינה.

(3) נתינה כתמורה לטובה שקבל האדם בעבר.

(4) נתינה מתוך תקווה לקבל בעתיד טובה דומה עבור עצמו.

(5) נתינה מפני שנתינה נחשבת לדבר טוב.

(6) “אני מבשל, הם לא מבשלים. אין זה נאה שאני, שמבשל, לא אתן לאלה שלא מבשלים.” יש שנותנים ממניעים אלטרואיסטיים כאלה.

(7) יש שנותנים צדקה כדי לקבל שם טוב.

(8) ואחרים נותנים כדי לייפות ולקשט את התודעה.

גם משוא פנים, טינה ואשליה נמצאות ברשימה כמניעים לנתינה. לפעמים הצדקה ניתנת במטרה להחזיק במסורת משפחתית וותיקה. התשוקה להיוולד בגן העדן לאחר המוות גם היא מניע בולט. נתינה גורמת שמחה לאנשים מסוימים והם נותנים מתוך כוונה לזכות במצב תודעתי של שמחה.

אך הסוטות קובעות שיש לתת צדקה ללא כל ציפיות. ואין לתת צדקה מתוך קשר אישי למקבל. אדם הנותן כדי לצבור דברים לשימוש מאוחר יותר מבצע פעולת נתינה נחותה יותר. אם אדם נותן מתוך תקווה ליהנות מהתוצאות לאחר מותו, גם זו פעולת נתינה נחותה. המניע התקף היחיד לנתינה צריך להיות “ייפוי התודעה”, כלומר- לפטור את התודעה מכיעורן של החמדנות ושל האנוכיות.

ז. אופן הנתינה

הסוטות מדגישות מאוד  את אופן הנתינה. הגישה של התורם בפעולת הנתינה יוצרת הבדל תהומי של הרצון הטוב בין הנותן למקבל, ללא התחשבות בגודל המתנה.                                                                                        צדקה יש לתת כך שהמקבל אינו מרגיש השפלה, זלזול או פגיעה. הנזקק מבקש משהו בתחושת מבוכה, וחובת הנותן היא לא לתת לו לחוש עוד יותר מובך ולא להכביד על המשא שלו, הכבד ממילא.                                   

צדקה יש לתת בהתחשבות ובכבוד. יש לתת למקבל הרגשה שהוא רצוי. כאשר מתנה ניתנת בחמימות כזו, עולה ידידותיות הדדית מעשירה ומלכדת בין הנותן לבין המקבל.

על הנותן לתת בידו שלו (באופן אישי ולא על ידי שליח) . למעורבות האישית בפעולת הנתינה יש תועלת רבה. כך היא מקדמת יחסי קרבה בין הנותן למקבל וזהו הערך החברתי של נתינה. טפול ודאגה הדדיים יוצרים היתוך חברתי מאחד כאשר הנדיבות ממומשת בתחושה חמימה של מעורבות אישית.         

אין לתת כצדקה רק את מה שמיותר ונועד להיזרק. יש להקפיד לתת רק דברים שימושיים וראויים. אין לתת באופן קשוח שיגרום למקבל לא לבוא שוב.

נתינה הכוללת אמון מועלית על נס בסוטות, בעיקר מתן צדקה לאנשי דת צריך להיעשות בכבוד הראוי, תוך הנאה מההזדמנות לשרת אותם. יש גם לתת בזמן המתאים להקלה על הזקוקים נואשות. למתנות כאלה שניתנות בזמנן  יש ערך רב כיון שהן מקלות על החרדה והלחץ של  המבקש.                                    

יש לתת מתוך דאגה אלטרואיסטית, מתוך הכוונה היחידה לעזור לאחר שקשה לו. בפעולת הנתינה יש להיזהר שלא לפגוע בעצמך או באחר.

הבודהא משבח נתינה מתוך הבנה ושיקול דעת. אם מתנה תורמת לרווחתו של המקבל, זה חכם לתת. אך האם המתנה מזיקה לרווחתו של המקבל, על הנותן להפעיל שיקול דעת. הנתינה המתוארת מעלה מהוללת כנתינה נעלה. אופן הנתינה הוא שהופך את הנתינה לבעלת ערך, יותר מאשר הדבר שניתן. האדם לא תמיד יכול להרשות לעצמו לתת מתנה יקרה, אך האדם תמיד יכול לתת למקבל הרגשה של אכפתיות באמצעות אופן הנתינה.

ח. ערך הנתינה

סוטות רבות מונות את היתרונות השונים של הנתינה. הנתינה מעלה את הלכידות החברתית ואת הסולידאריות.  זהו האמצעי הטוב ביותר לצמצום הפער הפסיכולוגי, הרבה יותר מאשר לצמצום הפער החומרי-כלכלי  הקיים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. סוטת מאגהאה קובעת שהשנאה מוכחדת כאשר האדם יציב בנדיבותו. אדם בעל לב נדיב זוכה באהבתם של אחרים ורבים מתחברים אליו. הנתינה גם מחזקת חברויות.

מקובל שאם אדם שואף להיוולד במקום מסוים בעקבות מתן צדקה, שאיפתו תתמלא רק אם הוא מוסרי, אך לא במקרים אחרים. לפי סוטה אחת, אם אדם מממש נתינה ומוסריות ברמה מאוד מוגבלת ואין לו מושג במדיטציה, הוא נדון ללידה לא מוצלחת בעולם האנושי.                                                      

אדם המבצע מעשים ראויים לשבח כמו נתינה ומוסריות ברמה סבירה, אך אין לו מושג במדיטציה, זוכה ללידה אנושית מוצלחת.                                      

אך אלה שמממשים נתינה ומוסריות ברמה גבוהה ללא כל ידע במדיטציה נולדים מחדש באחד ממישורי הקיום הגבוהים. כמו אלים אחרים, הם מצטיינים באורך החיים, יופי, הנאה, מוניטין ובחמשת סוגי ההנאות החושיות.

אנגוטארא ניקייה מונה מספר יתרונות של העולם הזה לנתינה. האדם הנדיב, ולא הקמצן, זוכה באהדתם של אחרים. ארהאטים מתקרבים אליו, מקבלים את הצדקה שנתן  ומטיפים לו ראשון. שמו הטוב מופץ. הוא יכול להצטרף לכל אסיפה בביטחון ובכבוד. הוא נולד מחדש במצב של שמחה אחרי מותו. סוטה אחרת מוסיפה שאדם נדיב זוכה בפופולאריות. אנשים בעלי אופי נעלה מתחברים אליו ויש לו הסיפוק שהוא מילא את חובותיו של  “בעל בית”.

נאמר שנותן צדקה מעניק לאחרים חיים, יופי, שמחה, כוח ואינטליגנציה. מתוך שהוא מעניק אותם לאחרים הוא מפיק מהם בעצמו. אותו רעיון מובע בפתגם האומר שאדם קוצר מה שהוא זרע.

תוצאותיה של נתינה תוך אמון הן השגת עושר ויופי בכל פעם שלמתנה יש פירות.                                                                                        בנתינת צדקה תוך כבוד, הנותן זוכה בנוסף לכך, בילדים, נשים, אנשים הכפופים לו ובמשרתים צייתניים, בעלי תחושת מחויבות והבנה.            

בנתינה בזמן הנכון אדם זוכה לא רק לעושר רב אלא גם במילוי צרכים המתרחש בזמן. בנתינה מתוך התשוקה האמיתית לעזור לאחרים, הנותן זוכה לעושר גדול ובנטייה ליהנות ממיטב הנאות החושים.                             

בנתינה שאינה פוגעת בעצמו או באחרים הנותן זוכה לביטחון מסכנות כגון שריפה, שיטפונות, גנבים, מלכים ויורשים לא אהובים.

צדקה הניתנת למתבודדים ולבראהמנים ההולכים בדרך הנאצלת בעלת שמונת העיקרים נושאת תוצאות נפלאות, כפי שזרעים שנזרעים בשדות פוריים, מוכנים היטב ומושקים היטב נושאים יבולים שופעים. צדקה הניתנת ללא כל ציפיות שהן יכולה להוביל ללידה במישור הקיום של בראהמנים, שבסופה ניתן להפוך ל”לא חוזר” (אנאגאמי).

סוטת דאקינא ויבהאנגה מונה רשימת אנשים שניתן לתת להם צדקה ואת הדברים הראויים לשבח הנובעים מכך, בסדר עולה.                                  

מתנה הניתנת לאדם פשוט עם הרגלי מוסר עלובים נושאת תגמול רב פי אלף. מתנה הניתנת לאדם מוסרי נושאת תגמול רב פי מאה אלף. מתנה הניתנת לאדם שאינו בתחום החלוקה של הבודהיזם ואינו אחוז בהנאות החושים, נושאת תגמול פי מאה אלף. כשמתנה ניתנת לאדם ההולך בדרך של “הנכנסים לזרם” (סטופאנא), היא נושאת תגמול ללא שיעור וללא גבולות.                         

אם כך, מה ניתן לומר על מתנה הניתנת ל”נכנס לזרם” (סטופאנא), “חוזר פעם אחת” (סאקאדאגאמי), “לא חוזר” (אנאגאמי), “ראוי” (ארהאט)”, “בודהא שקט” (פצ’אקאבודהא) ו”בודהא המואר בשלמות” (סאמאסאמבודהא)  .                                                         

אותה סוטה מדגישה שמתנה הניתנת לסנגהא כקבוצה הינה בעלת ערך רב יותר מאשר מתנה הניתנת לנזיר יחיד  בפני עצמו. נאמר שבעתיד הרחוק יהיו נזירים בודהיסטים שיענדו רק קולר צהוב, בתור סימן מבחין, שהינם בלתי מוסריים ואופיים רשע. מתנה שתינתן אפילו לנזירים כאלה בשם הסנגהא, תוליד הרבה יותר דברים ראויים לשבח מאשר מתנה שתינתן לנזיר יחיד בפני עצמו. אך יש לשים לב לכך שאמירה זו סותרת רעיונות שבוטאו במקומות אחרים, שמה שניתן לאנשים מוסריים מועיל מאוד, אך לא מה שניתן לאנשים לא מוסריים.  ניתן לראות כאן שלא ניתן לשלול לחלוטין שיבוץ של אמירה זו (הכוונה לשיבוץ שלה בטקסטים- שנעשה בתקופה מאוחרת יותר).

הבודהא הסביר פעם שזהו מעשה הראוי לשבח כאשר בעת שפיכת המים לאחר שטיפת הצלחת עושים זאת תוך המחשבה: “הלוואי וחלקיקי המזון שבמי השטיפה יזינו את היצורים שבאדמה”. אם זה כך, עד כמה ראוי לשבח הוא להאכיל אדם! אך הסוטה ממהרת להוסיף כי ראוי יותר לשבח להאכיל אדם מוסרי.

סוטה אחרת קובעת כי בלתי אפשרי  להעריך את כמות הדברים הראויים לשבח המתרחשים כאשר לנתינה יש ששה מאפיינים מסוימים. שלושה מהם שייכים לנותן ושלושה מהם – למקבל.                                                      

על הנותן להיות שמח במחשבה על הנתינה לפני שהוא מבצע אותה. עליו לחוש מרוצה בזמן שהוא מבצע את הנתינה, ולהיות מרוצה לאחר שבצע אותה. כך המחשבה הנאצלת – ללא כל מרכיב של חמדנות לפני, תוך ואחרי הנתינה – עושה את המתנה לנפלאה באמת.                                                          

על המקבלים להיות חופשיים מתאווה, שנאה או אשליה, או שעליהם להימצא במסלול של תרגול להכחדת השחיתויות המנטאליות הללו. כאשר יש למתן צדקה האיכויות הללו אצל הנותן ואצל המקבל, נאמר שהדברים הראויים לשבח הם מעל לכל שיעור, כמו המים באוקיאנוס.

פעם נתנה ויסאקהא הסבר מלומד על היתרונות שלהם היא מצפה בעקבות נדבנותה, כאשר הבודהא שאל אותה מה הם לפי ראייתה היתרונות הגדולים של נדיבותה.                                                                                       היא אמרה שכאשר היא שומעת שנזיר  או נזירה מסוימים  השיגו את הפירות של  התבודדות, ואם אותו נזיר או אותה נזירה ביקרו את סוואטהי, היא תהיה בטוחה שהנזיר או הנזירה הללו היו שותפים למתנות שהיא נותנת בקביעות. כאשר היא מהרהרת על כך שהיא תרמה במידה מסוימת להבחנה הרוחנית שלו או שלה, היא חשה תענוג רב. שמחה עולה בתודעה כאשר  יש בה תענוג. כשהתודעה שמחה, הגוף נרגע. כשהגוף נרגע, נחווית תחושת קלות שעוזרת לתודעה להיות מרוכזת. זה יסייע לפיתוח הלימוד הרוחני, הכוחות הרוחניים, ומרכיבי ההארה. אלו היתרונות שהיא מקווה להם עבור נדבנותה. הבודהא היה מרוצה מאוד מתשובתה המלומדת, וקרא בהסכמה: “סאדהו, סאדהו, סאדהו”.

זה ברור, שנתינה בלבד אינה מספיקה לאדם כדי לשים קץ לסבל. אנאטהאפינדיקה, שהוכרז על ידי הבודהא כמוביל בין נותני הצדקה, הגיע רק לדרגת “נכנס לזרם”. נאמר באופן ספציפי שנתינה (דאנא) יש לחזק באמצעות מוסריות (סילא), כדי שתשא תוצאות טובות.  למרות שאנאטהאפינדיקה מימש מוסריות ללא פגם, לא נאמר בשום מקום שהוא תירגל פיתוח מנטאלי או מדיטציה. לכן, למרות כל נדבנותו העצומה, היה עליו להישאר “נכנס לזרם”.

סוטת גהאטיקארה מתעדת מתן צדקה מיוחד במינו, בו אפילו הנותן לא היה נוכח. הקדר גהאטיקארה היה הנדבן העיקרי של הבודהא קאסאפה. הוא היה “זה שאינו חוזר” שלא רצה להפוך לנזיר ולהצטרף לסנגהא, כיון שהוא טיפל בהוריו הזקנים והעיוורים. הוא זכה באמונו של הבודהא בגלל הניהול והמסירות הנאצלים שלו.                                                                                   

יום אחד הבודהא קאסאפה  בא לביתו בסיבוב-הצדקה שלו, אך גהאטיקארה לא היה בבית. הוא שאל את ההורים העיוורים, לאן הלך הקדר. הם ענו כי הוא יצא, אך הזמינו את הבודהא לקחת בעצמו מהסירים ומהמחבתות ולהשתתף בארוחה. הבודהא עשה זאת. כאשר גהאטיקארה חזר הביתה ושאל מי לקח מהאוכל, ספרו לו הוריו, כי הבודהא הגיע וכי הם בקשו ממנו להתכבד בארוחה. גהאטיקארה שמח מאוד לשמוע זאת, כיון שהוא חש שלבודהא אין אימון רב בו. נאמר כי השמחה שהוא חש לא סרה ממנו במשך שבועיים, ושמחת הוריו לא סרה מהם במשך שבוע.

אותה סוטה מדווחת כי במקרה אחר החל גג המנזר של הבודהא קאסאפה  לדלוף. הוא שלח את הנזירים לביתו של גהאטיקארה להביא קש, אך גהאטיקארה לא היה בבית באותו זמן. הנזירים שבו וסיפרו כי לא נמצא שם קש מלבד מה שהיה על הגג.                                                                     הבודהא בקש מהנזירים להביא את הקש שנמצא על הגג שם. הנזירים התחילו לפרוק את הקש מהגג, והוריו הזקנים של גהאטיקארה שאלו מי לוקח את הקש.  הנזירים הסבירו את העניין וההורים אמרו: “בבקשה קחו את כל הקש”. כאשר גהאטיקארה שמע על כך הוא היה נרגש מאוד מהאימון שהבודהא נתן בו. השמחה שהתעוררה בו לא סרה ממנו במשך שבועיים, ושמחת הוריו לא שככה במשך שבוע.                                                                                    

ביתו של גהאטיקארה נשאר ללא גג במשך שלושה חודשים כשרק השמיים מעליו, אך נאמר שהגשם לא הרטיב את הבית. כאלה היו אדיקותו ונדיבותו הרבות של גהאטיקארה.

כפי שנזכר בתחילת מאמר זה, דאנא היא הראשונה בין המעשים הראויים לשבח. היא גם אחת מארבע הדרכים הנדיבות להתייחס לאחרים. אך ראוי לציון שברשימת המעלות הנחוצות לשחרור, כגון אלה הנכללות בין שלושים ושבעה התנאים הנדרשים להארה (בודהיפאקהייא דהאמה), דאנא אף פעם לא מופיעה כמעלה נדרשת. במקומה, “נדיבות” או “קאגא” נכללת בחלק מהרשימות, למשל בין “חמשת האיכויות” – מעלות האמון, הנדיבות, הלמידה, הנדיבות והחכמה.

אולי יש הבדל דק בין דאנא לקאגא כאשר מתבוננים בהן כמעלות החקוקות בתודעה. דאנא היא הפעולה המעשית מאוד של נתינה, קאגא היא הגישה הנדיבה הנחקקת בתודעה באמצעות התרגול המתמיד של הדאנא.     

המשמעות המילולית של המילה קאגא היא ויתור, נטישה, וזוהי ראייה לכך שהאחיזה האנוכית ההדוקה שיש לאדם ברכושו משתחררת על ידי קאגא. אפשרי לתת צדקה גם מתוך מניעים שליליים כגון  משוא פנים, שנאה, פחד, אשליה, תשוקה לשם טוב וכו’, אך קאגא היא המעלה החיובית של אופי נדיב.

הבודהיזם מלמד תהליך הדרגתי של ריקון העצמי. הוא מתחיל בנתינת הרכוש החיצוני של האדם. כאשר תכונת האופי הנדיב מתקבעת ומתחזקת על ידי ההעמקה של ההתבוננות לתוך טבעם האמיתי של דברים, האדם מאבד את ההיקסמות מהנאות החושים. בשלב זה האדם מוותר על משק הבית שלו ומחפש הסמכה (לנזירות). הדבר הבא הוא ריקון של  קליטת הרשמים החושיים על ידי שמירת שערי החושים. באמצעות מדיטציה האדם מרוקן את עצמו מהמזהמים הנטועים עמוק בתוכו וממלא את עצמו באיכויות חיוביות נאצלות. אך התהליך הזה כולו של הפחתת שליליות מתחיל בדאנא, תירגול הנתינה.

הנתינה בקאנון הפאלי

לילה דה סילבה  (Lily de Silva)היא פרופסורית לפאלי וללימודים בודהיסטיים באוניברסיטת פרדניה בסרי לנקה. משתתפת קבועה בלימודי הבודהיזם ובכתבי עת פופולריים, היא גם העורכת של  …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו