EN
EN

חוק הקארמה –כמוביל ל”ארבעת האמיתות הנאצלות”

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

***

1. תהליך ההתעוררות של הבודהא

בלילה שבו הגיע הבודהא להתעוררות מלאה, כך הוא מעיד על עצמו, לפי הקאנון הבודהיסטי- הוא הגיע לשלוש תובנות:

התובנה הראשונה (באשמורת הראשונה של אותו לילה)-זיכרון מלא  של כל תקופות חייו הקודמות

התובנה השנייה (באשמורת השנייה של אותו לילה)- ראיית המוות והלידה מחדש של כול היצורים בעלי התודעה , בקוסמוס כולו.

התובנה השלישית (באשמורת השלישית  של אותו לילה)- תובנה לגבי הסיום וההכחדה של אותם “מזהמים” או “מתסיסים” שבתודעתו(אסאווא).

שתי התובנות הראשונות אינן ייחודיות לבודהיזם. מסורות רוחניות ושאמניות  שונות דווחו כי מחפשים בעלי רמה רוחנית גבוהה ,הגיעו לתובנות דומות.

התובנה השלישית, לעומת זאת , היא תובנה ייחודית ההולכת מעבר לשאמאניזם- אל הפנומנולוגיה של התודעה- כלומר, בחינה סיסטמאטית של התופעות (הפיזיקאליות והפסיכולוגיות), כפי שהן נחוות ישירות.

תובנה זו ייחודית לבודהיזם, למרות שהיא מתבססת על שתי הקודמות.

מאמר זה מציג מבט כללי על האופן שבו העיקרון של קארמה יעילה נמצא בבסיסן של התובנה הזו (השלישית).

2. קארמה כתהליך של התודעה

במהלך התובנה השנייה של הבודהיסאטא (הכוונה לבודהא , בשלב שלפני הגיעו להתעוררות מלאה והפיכתו ל”בודהא-זה שהתעורר לחלוטין”, מה שאירע לאחר התובנה השלישית שאותה הגשים), הוא הבחין בשני עקרונות:

הראשון-  כי “עיקרון הקארמה” (העיקרון/ החוק של הפעולה והאפקט/ התוצאה של אותה פעולה) הוא זה שקובע כיצד האדם  מגיע לכל התנסות במהלך התהליך הבלתי פוסק של לידות מחדש (כלומר: שיש קשר סיבתי –  בין הפעולה שנעשתה ובין האפקט שהיא מייצרת).

והשני- שיש שני סוגי השקפות (“השקפות יעילות/ נכונות/ חיוביות”-קוסאלא,  ו”השקפות לא יעילות/ שגויות/ שליליות”- א קוסאלא ), אשר קובעות את “איכות הקארמה” של אותו אדם(מה יהיו  התוצאות -של אותן הפעולות שנעשו על ידי האדם).

הוא התבונן באפשרות ש”קארמה היא תהליך של התודעה (תהליך מנטאלי)”, ולא תהליך פיזיקאלי בלבד(כמו חילופי העונות, מחזור היום והלילה וכדומה), כפי שחשבו  הוודיסטים (אלו שהתבססו על הוודות-הכתבים המקודשים העתיקים של הודו ) והג’איינים (המאמינים בדת דת הג’איינית).

כתוצאה מכך, הוא התמקד על הקארמה המנטאלית שארעה בתודעתו, ברגע הנוכחי, כדאי להבין את התהליך ביתר בהירות ופירוט.

באופן ספציפי, הוא רצה לראות באם קיים סוג של השקפה נכונה, אשר במקום להמשיך את המעגל של הלידות מחדש- יביא לשחרור מהן.

כדי לעשות זאת, הוא הבין כי פירוש הדבר (של פיתוח השקפה נכונה כזו) הוא לפתח את יכולת האבחנה שלו,   ו”פיתוח יכולת אבחנה יעילה”  חייב להיות “הקארמה שבה התבונן”.

במלים אחרות, כאשר “הפעולה היעילה”  שנעשית בתודעתנו  הינה (רק) “התבוננות בקארמה שאנו מבצעים” , היא (פעולת ההתבוננות הזו) הופכת להיות הקארמה עצמה (הקארמה הזו- שבה אנו מתבוננים).  

3. שתי הנחות יסוד-בבסיס חוק הקארמה

תהליך פיתוח המיומנות הזו (שתביא להכחדת מעגל הלידות מחדש), מחייב אותנו לקבל שתי הנחות יסוד:

הראשונה- שקיים קשר סיבתי בין הפעולות שנעשות (קארמה) ובין התוצאות שלהן (ויפאקה).

אחרת, אין משמעות לחוק של הסיבה והתוצאה וקיומנו הוא אקראי לחלוטין, ללא אחריות שלנו לגורלנו וללא אפשרות להשפיע עליו.

השנייה- ש”תוצאות חיוביות/ טובות” (קוסאלא) עדיפות על “תוצאות שליליות/ רעות” (א-קוסאלא)

אחרת, אין טעם להתאמץ לכיוון של “תוצאות חיוביות/ טובות”.

ואם שתי הנחות אלו לא תקפות- אין טעם לפתח “מיומנות” (שתביא לשחרור ממעגל הלידות מחדש (מעגל הסאמסארה).

4. ארבעת הקטגוריות (ארבעת האמיתות הנאצלות)

הנחות היסוד הללו, מייצרות שני סוגי משתנים:

משתנים מסוג ראשון- “סיבות” מול “תוצאות”

משתנים מסוג שני   – “יעיל/חיובי” מול “לא יעיל/ שלילי”

משתנים אלו מחלקים כל חוויה או התנסות- לארבע קטגוריות, כפי שהמטריצה שלפנינו מראה:

 תוצאותסיבות
לא יעיל/ שלילי12
 יעיל/ חיובי34

מאוחר יותר, ארבעת הקטגוריות האלו יוצגו כ”ארבעת האמיתות הנאצלות” (ארייא סאצ’א):

 תוצאותסיבות
לא יעיל/ שלילי1.האמת הנאצלת הראשונה-“סבל” (דוקהא)2.האמת הנאצלת השנייה- “מקור הסבל” (סאמודייה)
 יעיל/ חיובי3. האמת הנאצלת השלישית- “סיום הסבל” (נירודהא)4. האמת הנאצלת הרביעית- “הדרך להכחדת הסבל” (מאגא)

אבל בכך לא נסתיים תהליך ההתבוננות, היות וכל אחת מ”ארבעת האמיתות הנאצלות”- דורשת גם מטלה שעלינו לעשות:

 תוצאותסיבות
לא יעיל/ שלילי1. האמת הנאצלת הראשונה-סבל (דוקהא) => “הבנה מלאה”2. האמת הנאצלת השנייה- מקור הסבל(סאמודייה) => “הכחדה”
 יעיל/ חיובי3. האמת הנאצלת השלישית- סיום הסבל (נירודהא) => “הגשמה”4. האמת הנאצלת הרביעית- הדרך להכחדת הסבל(מאגא) => “פיתוח”

5. הקשר בין סבל ובין קארמה

בהמשך ההתבוננות של הבודהיסאטא, הוא גילה כי (בניגוד להשקפה שרווחה בתקופתו, על ידי הג’איינים) קארמה אינה אלמנט בלתי נפרד מ”מעגל הלידה מחדש ” (מעגל הסאמסארה), אשר קושר את האדם לאותו מעגל (השקפה שאם הייתה נכונה, משמעותה היא שאין אפשרות לסיים אותו ולהגיע לשחרור ממנו). בניגוד לכך, המסקנות שהגיע עליהם היו:

האחת- המעגל הרגיל של “קארמה(פעולה), תוצאה , ותגובה”- הוא “מעגל הלידה מחדש “(סאמסארה) בעצמו.

במלים אחרות, אין מדובר על “מעגל לידה מחדש” שהוא נפרד מהתהליך של “פעולה, תוצאה ותגובה”  אלא מדובר בשני מושגים שמתארים את אותה תופעה.

השנייה- הגורם “המדביק” במעגל זה (כלומר מה שגורם לו להמשיך ולחזור על עצמו שוב ושוב), אינו קארמה(הפעולה ) עצמה, אלא גורם אופציונאלי אחר- והוא: התגובה לתוצאה של הקארמה (של הפעולה שבוצעה).

במלים אחרות, אין הכרחיות לכך שהמעגל הזה(של לידה מחדש/ סאמסארה) ימשיך להתגלגל שוב ושוב, בגלל שאנו “מייצרים” כל הזמן קארמה חדשה(כלומר-בגלל שאנו עושים פעולות חדשות ללא הפסק). מה שמייצר את המעגל הזה- הוא האופן שבו אנו מגיבים לתוצאות של פעולותינו. הבודהיסאטא ניתח לעומק את המעגל של “קארמה- תוצאה- תגובה” , לפי המונחים הבאים:

(1) “קארמה”-הינה : רצון (או כוונה/ בחירה).

היות ובבסיסה של כל פעולה (מודעת או לא מודעת) עומד רצון או כוונה (שבגללו התבצעה דווקא פעולה זו (ולא אחרת), או שלא התבצעה כלל

(2) “התוצאה” שלה(של הפעולה)-  הינה:תחושה/ רגש (ודאנא),

שיכולה להיות משלושה סוגים: תחושה/ רגש נעים או תחושה/ רגש לא נעים או תחושה/ רגש ניטראלי.

וכאשר יש לזכור שתמיד תהיה עלייה של תחושה/ רגש בעקבות הפעולה וכי זהו תהליך טבעי –שאין עימו שום בעייה.

(3) “התגובה” (לתחושה / לרגש שעלה)- הינה: תשומת לב(או מודעות) ותפישה (סאנייא)

במלים אחרות: 

נוצרת בנו תשומת לב – כלפי תחושה/רגש שעלה כתוצאה מפעילות/פעולה כלשהי (פיזית או מנטאלית)

ומיד אחריה, נוצרת בנו תפישה (“פרשנות” מנטלית)- לאותה תחושה/ רגש.

שיחד, בתהליך הזמן ומתוך הופעה חוזרת ונישנית שלהם, אותן תפישות – מייצרות “השקפות” אשר “צובעות” כל תשומת לב נוספת שתעלה  בעתיד- בצבעים מאד מסויימים..

כך לדוגמה, פעולה פשוטה כמו התבוננות על קבצן שניגש אלינו בצומת עם כוס לבקש נדבה,  גורמת להרגשה לא נעימה, והתפישה שעולה היא:  “זהו אדם דוחה ומפחיד- ולכן יש להתרחק ממנו במהירות האפשרית, או לפחות להתעלם ממנו”.

תגובה זו “תצבע” את התפישה העתידית שלנו- כלפי כל אדם אחר שייראה כך ויתקרב אלינו בעתיד בצומת כלשהי.(ובהחלט ניתן להתייחס למושג הצומת –לא רק כצומת של רחובות, אלא לכול צומת שבהאנו נפגשים עם אנשים ועם נסיבות בחיינו…)

כולם נקראים עכשיו “קבצנים, שיכורים, מסוממים” והדבר מכתיב את התחושה הבאה שתעלה בנו כשתשומת הלב שלנו תופנה לאדם כזה בצומת- שוב תעלה תחושה לא נעימה והתגובה תהיה שוב של  פחד, מיאוס וגועל (כי למעשה הוא מפסיק להיות מבחינתנו – פשוט  “אדם” , והופך להיות משהו אחר- “קבצן, שיכור, מסומם ” ).

הנקודה כאן היא שבמידה והתפישות ותשומת הלב שלנו מוסתרות ונשלטות על ידי  השתוקקות, היאחזות ובורות  (בורות- לדברים כפי שהם באמת- ללא ה”צביעה” שאנו מייצרים כלפי כל סיטואציה שאנו חווים, השתוקקות והיאחזות- בין אם לקבל יותר מאותה סיטואציה או להתרחק ממנה מהר ככל שאפשר)- הן מובילות לסבל ובורות נוספים. מה שיוצר את הבסיס לרצונות (הבאים) שממשיכים להניע את המעגל (של הלידות מחדש/ הסאמסארה/ הסבל).

בלימודים המאוחרים יותר שנתן הבודהא, הוא זיהה את אותם “גורמים מסתירים” (מהאמת) של היאחזות, ביחד עם “המצבים הנוצרים מהם”, של “רצון להתקיים/ להיות”= בהאווא,  ושל “בורות”= אוויג’א- בתור “אסאווא” (#).

אסאווא ( “שטפים” או “קלקולים”) אלו- פועלים בתור “הגורמים המדביקים” אותנו למעגל (הלידות מחדש/ סאמסארא).

חשוב לזכור כי מדובר על “גורם אופציונאלי”- כלומר:

יש כאן גם זיהוי של הגורם- שבגללו אנו ממשיכים (בעצמנו) אלת מעגל הלידות מחדש והסבל הנוצר בעקבותיו.

וגם זיהוי של העובדה- שניתן לסיים את אותו מעגל ,על ידי הפסקת היצירה של  אותם “גורמים מדביקים ” למעגל זה.

באופן זה , הבודהא לקח מושג ג’אייני ונתן לו משמעות חדשה-בהקשר מנטאלי ולא פיזיקאלי.

(#) בקצרה, הבודהא דיבר על ארבעה אסאווא:

(1) הראשונה- “קאמא סאווא”- הקלקול של תשוקות חושיות :

הכוונה לצורך שלנו- לקבל עוד ועוד סיפוקים שנחווים דרך אברי החישה השונים,

זוהי שביעות הרצון שאנו מפיקים (וכמובן ההשתוקקות –כאשר אנו לא מצליחים לספק) מכל מה שקשור לחמשת החושים שלנו.

(2) השנייה-  “בהאווא אסאווא”- הקלקול של הרצון להיות :

הכוונה לדחף שלנו- להמשיך ולחיות,

תוך הזדהות עם הקונצפט- ש”אני” רוצה לחיות,

התשוקה למצבי קיום שונים-והרצון והשאיפה להשיג מצבי קיום כאלו ולשמר אותם.

(3) השלישית-  “דיטהי אסאווא”- הקלקול של השקפה מוטעית :

הכוונה להשקפה המוטעית שלנו-על המציאות והתופעות שעולות בה,

– ההשתוקקות לדעות ולאמונות-למשל שהגוף הוא “אני” או שהוא שייך “לי”.

(4) והרביעית-  “אוויג’א אסאווא”- הקלקול של הבורות:

הכוונה לחוסר יכולתנו להפנים את ארבעת האמיתות הנאצלות,

הבורות כלפי המציאות כפי שהיא באמת.

6. פיתוח מיומנות- כבסיס לסיום הסבל

העובדה שניתן לפתח מיומנות, הביאה את הבודהיסאטא להבנה, בזמן שהוא פיתח את התובנה השלישית שלו-שהשתוקקות והיאחזות, אשר מסתירים ומעוותים את התפישות ותשומת הלב של האדם-אינם חייבים לבוא בהכרח אחרי ההרגשה שנוצרת בעקבות הקארמה.

כלומר, כאשר אנו מתבוננים על שניים עשר החוליות של “ההתהוות המותנית” (פאטיצ’אסמופאדא), אשר מצביעה על הקשרים המורכבים המתקיימים בין “בורות” (אוויג’א- החוליה הראשונה) ועד לכל המסה של “הזדקנות, דעיכה  ומוות” = סבל (ג’ארא מאראנא- החוליה השניים עשר והאחרונה) אנו רואים שהסדר הוא כך  (מוצגות כאן חוליות 4- 8 הרלבנטיות לדיוננו):

(4) “גוף-נפש” (נאמא רופא – חולייה רביעית)הוא תנאי לעליית  “אברי החישה”(אלאייאטאנא- חולייה חמישית)

(5) “אברי החישה” (אלאייאטאנא – חולייה חמישית) הם תנאי לעליית  “מגע” (פהאסא- חוליה שישית)

(6) “מגע” (פהאסא- חוליה שישית) הם תנאי לעליית “רגשות” (ודאנא-חוליה שביעית) 

(7) “רגשות” (ודאנא- חוליה שביעית) הם תנאי לעליית  “השתוקקות” (טאנהא –

חוליה שמינית)

(8) “השתוקקות” (טאנהא -חוליה שמינית) היא תנאי לעליית  “היאחזות” (אופאדאנא- חוליה תשיעית)

אמנם “ההתהוות המותנית” מצביעה על כך שבמהלך קיומו של  אותו   “גוף – נפש” , תמיד יהיו  “אברי חישה”, שיהיו במגע עם אובייקטים חושיים (תמונות, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות גופניות/מישוש, מחשבות), ושאותו מגע  (שנוצר בלי הרף  בין אברי החישה ובין אובייקטים אלו)- תמיד יעלה בנו רגשות (בין אם נעימים או לא נעימים או ניטראליים).

אבל, וזוהי הנקודה המשמעותית  שהבודהא מצביע אליה- אין הכרח שאותן רגשות ייעלו בנו השתוקקות והיאחזות.

אחרת לא ניתן היה לפתח רצון יעיל, ולכן (היות וניתן לפתח מיומנות)- השתוקקות והיאחזות ניתנים להכחדה .

במלים אחרות, ההבנה שניתן להכחיד את ההשתוקקות וההיאחזות- הפכה להיות “האמת הנאצלת השלישית”- האמת של הכחדת הסבל: “ישנו סוף לסבל”, הדבר אפשרי, סבל ומעגל הלידות מחדש  אינם משהו שאנו חייבים להמשיך ולשהות בו.

הדבר (פיתוח “מיומנות”)  דורש פעולות יציבות  ומעודנות  של תשומת לב ושל רצון , אשר מביאות למצב של ריכוז ושל אבחנה- שהן שתי התכונות המרכזיות שנדרשות בהליכה בדרך להכחדת הסבל:

התכונה של “ריכוז”- שנותן לאבחנה את המיקוד הנדרש לראות באופן ברור(את התהליכים המנטאליים)

התכונה של “אבחנה”- שמייצרת את  הבסיס לכל סוג של מיומנות וחייבת להכיל בתוכה שני סוגים של רגישות:

הראשון: רגישות להקשר של הפעולה- שמקורה  בגורמים   שמקורם בעבר (כלומר, מה שכבר קיים  בתוכנו ומקורו  בעבר) .

והשני: רגישות  לפעולה עצמה- שמעוצבת על ידי הרצונות הנוכחיים.

במלים אחרות, אבחנה דורשת  מאיתנו להתבונן ב”תוצאות הפעולה”- כנובעות משילוב של תנאים  מן ההווה ומן העבר.

ככל שהבודהיסאטא הכחיד יותר ויותר אף את הגורמים העדינים ביותר של השתוקקות , היאחזות ובורות, בעזרת עידון הריכוז והאבחנה , הגיעה הנקודה שבה הפעולות היחידות של רצון ושל תשומת לב אשר נותרו לבדיקה היו אותם פעולות ריכוז  ואבחנה עצמן.

כלומר- היות וההשתוקקות, ההיאחזות והבורות נעלמו למעשה- מה שנותר להתבונן בו,  בעזרת הרצון ותשומת הלב , היה רק בנוכחותם ופעולתם של אותו רצון ואותה תשומת לב- שרק הם נשארו.

מעגל המשוב שתהליך זה יצר, עם ריכוז ואבחנה  אשר מעצבים  זה את זה ברגע הנוכחי- הביא את החקירה לכאלו מקומות, עד שהבדיקה נצטמצמה למלים  הבסיסיות  ביותר שמצביעות על ההתנסות הנוכחית: “זה” ו “ההוא”.

כלומר, ברגע שכל ההפרעות נעלמו, ונותרה תודעה עירומה שבה נוכחים רק ריכוז ואבחנה-ניתן היה להבין את המכניזם הבסיסי ביותר אשר מעצב כל התנסות.

המיקוד הכפול  של האבחנה, במונחי השפעות  ההווה והעבר- צומצם לתנאים  הבסיסיים ביותר אשר יוצרים את ההתנסות של “ההווה” (ובהרחבה שלו- את ה”חלל”) מצד אחד , ואת ה”זמן” מצד שני:

(1) “ההווה”: מצד אחד,  תשומת לב אל מה שמשתתף כרגע  בסיבות שבונות את התהליך הנוכחי  ומעצבות אותו – צומצמה לתנאי הבסיסי ביותר של “ההווה”- כלומר: מה שמביא  ל”הבשלת” התהליך

 (“אם זה ישנו- ההוא ישנו”, “אם זה איננו- ההוא איננו”).

(2) “הזמן”: מצד שני, תשומת לב להשפעות מן העבר(על ההתנסות הנוכחית) צומצמה לתנאי הבסיסי של ה”זמן”- כלומר:התלות של אירוע אחד  באירוע אחר

 (” מהעלייה של זה-באה/ נגרמת העלייה של ההוא “, ” מהסיום של זה –בא/נגרם הסיום של ההוא” ) 

ביטויים אלו עיצבו אחר כך את הפורמולה של הבודהא לגבי סיבתיות, שכונתה “הסיבתיות של זה/ ההוא” (אידא פאצ’אייאטא)- כדי להדגיש שהפורמולה מתארת מערכים של מאורעות שנצפים במצב תפישה ריק מכל הנחות יסוד קודמות  ודעות קודמות, מעבר למה שניתן לבחון כרגע.

במלים אחרות, מה שנותר הינו: ההכרות עם העקרונות /התנאים הבסיסים -המעצבים כל אירוע/התנסות /חוויה.והתבוננות בהם-  בזמן שאותה התנסות  מתקיימת. כאשר היא כרגע, בהווה, עכשיו.

לאחר מכן, לא נותר לעשות דבר מעבר לריכוז ואבחנה-שהם בעצמם מותנים על ידי זמן ועל ידי ההווה.

כאשר נעלמו כל השאריות  לאותן השתוקקויות, אפילו לאותן הבנות מעודנות-היה מצב שמכונה “ללא היקשרות”, שבו התודעה אינה מייצרת יותר שום קלט (INPUT)  פנימי לחוויה המתרחשת, וישנה רק מודעות לעצם קיומה של ההתנסות.

ללא שום קלט (INPUT) פנימי לתחזק את ההתנסות של הזמן ושל ההווה, המעגל של “התופעות המותנות”  נעצר.

זה עיצב פתיחות ל”לא מותנה”, ל”אושר שאינו מסתיים”  שהבודהיסאטא, עכשיו הבודהא (“זה שהתעורר לחלוטין”), הגשים.

זה היה “הידע של הלא מותנה”, או “השחרור הסופי”.

7. כיצד ניתן להיעזר בחוק הקארמה בחיי היומיום שלנו

אותה הבנה שגויה (קילאסא “הזיהומים”) אשר נותנת “ערך” קבוע ל”כיוון” של החוויות והנסיבות שאנו נתקלים בהם- מכתיבה את ההתייחסות שלנו לכל העולה בחיינו, היא ש”צובעת” כול התנסות כזו בצבעים של “אושר” או “סבל”:

התנסות/ חוויה הנתפשת כ”לא נעימה”- מתפרשת ככזו שיש לדחות אותה, לנסות ולהקטין  אותה, ואם אפשר אפילו להכחיד  אותה. זהו המקרה שבו אנו אומרים לעצמנו: “אני סובל עכשיו”. התנסות כזו מלווה בכעס, על עצם העובדה שאנו מרגישים כך (גם אם לעתים איננו מודעים לקיומו של כעס זה, או שאנו מיומנים בהדחקתו ובהכחשת קיומו)

לעומת זאת, התנסות/ חוויה הנתפשת כ”נעימה”- מתפרשת ככזו שיש להיאחז בה, לנסות ולשמר אותה, ואם אפשר אפילו להגדיל אותה. זהו המקרה שבו אנו אומרים לעצמנו:”אני מאושר עכשיו”.

אבל, ניסיון העבר מלמד אותנו שאף “אושר” כזה אינו ממשיך לאורך זמן. סופו לדעוך ולהסתיים ואין כול ערובה לכך שההתנסות הבאה תהיה “נעימה” גם היא.

לכן, למרות שאנו אומרים לעצמנו: “אני מאושר עכשיו”, במקרים רבים התנסות כזו מלווה בפחד, ממה שיקרה כאשר היא תדעך ותיעלם (ובכך, יש אלמנט של סבל- גם “במצבים המאושרים” שבחיינו).

למרות חוסר ההיגיון  הטמון בהתנהגות זו, למרות שדיון  הגיוני מצביע על חוסר יעילותה ועל היותה הגורם לסבל בחיינו- היא עדיין קיימת ושולטת באופן שבו מתנהלים חיינו.

ואז, מה שהוגדר מקודם כרצון או בחירה- ואשר מניע את הפעולות שלנו, מבטא תגובה אוטומטית וקבועה-של “השתוקקות”  (גם אם תגובה זו הינה לא מודעת לחלוטין במרבית המקרים ואצל מרבית האנשים…):

להשיג כמה שיותר “נעים”+ להימנע כמה שיותר מ”לא נעים”

יתרה מכך, העובדה שאנו חוזרים שוב ושוב על תבניות התגובה האלו כלפי הנסיבות שבחיינו, מייצרת נטיות שמחזקות את עצמן, עד  שבסופו של דבר הן  נכנסות תחת ההגדרה “דפוסים” או “מבנה אישיות”.

וכך אנו חיים את כול חיינו

וכך אנו סובלים במהלך כול חיינו.

8. הערך האמיתי של הנסיבות שבחיינו

למה זה כך? למה יש סבל כתוצאה מדפוסים אלו?את זה מסביר חוק הקארמה-חוק הסיבה והאפקט/התוצאה:

יש להבין כי לנסיבות עצמן, גם  יש ערך בפני עצמן וגם אין ערך בפני עצמן, כאשר אנו בוחנים אותן בהקשר הקארמטי ובמשמעות שלהן עבורנו- ומה הכוונה?

(1) ” אין לנסיבות ערך”:

במובן שהעובדה שעולה בנו תחושה נעימה או לא נעימה, בעקבות נסיבות אלו או אחרות -היא דבר טבעי, שאין עימו כול בעיה.

הבעייה היא בשיפוטיות/ בערך שאנו מדביקים לאותן נסיבות. הערך שאנו “מדביקים ” לנסיבות אלו או אחרות – הוא ערך סובייקטיבי שמקורו בתפישות שבנו, תפישות שבמרבית המקרים כבר  הפכו ל”אקסיומות ” או ל”דפוסים” קבועים. ומכיוון שלמעשה רק אנו קובעים את “הערך” של אותן נסיבות עבורנו- הדבר מסביר מדוע אין להם ערך בפני עצמן.

(2)  “יש לנסיבות ערך”:

במובן שהן מהוות פוטנציאל- לבחירה מועילה, ליצירת אבחנה ושינוי פנימי. האנרגיה הקארמטית שהביאה לחיינו נסיבות כאלו או אחרות- יש בה פוטנציאל כפול:

מצד אחד-  פוטנציאל ליצירת שינוי- אשר מגיע מהיכולת להתבונן בתשומת לב על מה שהגיע לחיינו, מהיכולת לקחת עליו אחריות ומהיכולת להפוך אותו לשיעור (ולא לעונש או לסיבה לוותר)

כלומר, במקום  שתעלה תחושת אשמה על כך שעשינו משהו איום ונורא בעבר וקיבלנו עונש על כך, אלא להיפך-  עולה תחושה של הכרת תודה על כך שטמונה הזדמנות במה שהגיע לחיינו כדי שנלמד ממנו.

מצד שני-  פוטנציאל לשחרר את המחיר הקארמטי- כאשר נסיבות לא נעימות מגיעות לחיינו, זהו סימן שהתנאים המתאימים התקיימו- וקיימת מה שקרוי “פתיחה של הקארמה”. זהו “תשלום של חוב קארמטי” כלשהו, גם אם אין ביכולתנו להבין מהו.

כאשר תהיה בנו התנגדות כלפי מה שעלה, כאשר התגובה תהיה של כעס – יתכן מאד שהדבר יביא לכך שניצור אנרגיה קארמטית חדשה, שתגרום אולי לכך שיעלו בעתיד בחיינו נסיבות דומות ואף קשות יותר.

וככול שהנסיבות החדשות תהיינה קשות יותר- כך  הן תצבנה  בפנינו מראה מלוטשת יותר ויותר, עד שלא ניתן יהיה להתחמק ממנה.

לעומת זאת- כאשר נהיה מוכנים לקחת אחריות על התגובה שלנו כלפי הנסיבות שעלו החיינו  ולעבוד על התגובה הזו, נוצר שחרור. רק אז, לא ייווצר צורך קארמטי לעלייה של נסיבות קשות יותר –כי למדנו את השיעור הנדרש מאיתנו.

הגשמת הפוטנציאל הכפול הקיים בכל רגע ורגע – היא בחירה אישית שלנו.

איש לא יכול לעשות זאת במקומנו, והאמת היא שאיש גם לא יכול לשכנע אותנו שהתייחסות כזו או אחרת היא הנכונה והמועילה עבורנו.

במובן זה, הבנת חוק הסיבה והתוצאה- היא נקודת ההתחלה להכחדת הסבל.

חיים המתנהלים  בהתאם לחוק זה, בזכות הפנמתו- הם הדרך המובילה לאותה הכחדת הסבל.

חוק הקארמה –כמוביל ל”ארבעת האמיתות הנאצלות”

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו