EN
EN

נדיבות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהנשים המערביות הראשונות שקיבלו עליהן את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה בהודו את המורה שלה, קמטרול רינפוצ’ה השמיני. לאחר שש שנות לימוד בקהילה שלו ובהדרכתו, פרשה למערה מבודדת שבה תרגלה במשך 12 שנים, מהן שלוש שנים בבידוד מוחלט. סיפורה הנודע “מערה בשלג” תורגם לעברית. טנזיו פאלמו ייסדה מנזר לנשים, Dongyu Gatsal Ling Nunnery, בהימאצ’ל פראדש שבהודו במטרה לסייע להתפתחות הרוחנית של נזירות צעירות, והיא מקדישה את רוב זמנה לקידום מטרה זו.

* * *

אני חושבת שהבודהה מיקם את הדאנה – שפירושה נתינה או נדיבות – ממש בתחילת הדרך הרוחנית מפני שנדיבות היא איכות שכולנו יכולים להתאמן בה יותר בקלות מאשר בכמה מהשלמויות האחרות.

מאוכזבים ככל שנהיה, כועסים, מקנאים או חמדניים, כולנו עדיין מסוגלים לתת. זוהי תכונה  בסיסית מאוד. איננו זקוקים להגיע לרמה רוחנית גבוהה כדי ללמוד כיצד לתת. מעשה הנתינה פירושו לפתוח את ידינו ואת ליבנו. זוהי דרך יפה מאוד להיענות לאחרים.

באסיה, אנשים מבינים היטב את האיכות הזאת של נדיבות ונתינה בלב פתוח. היא מבוססת על ההבנה שאם אנחנו רוצים לשגשג ולהצליח לא רק עכשיו אלא גם בחיינו העתידיים, עלינו לזרוע זרע; לא נזכה ליבול אם לא נזרע את הזרעים. זרעי השגשוג הם נדיבות ונתינה. לכן, אם אדם רוצה להצליח ומקווה שדברים יתרחשו כפי שהוא מייחל להם, הוא צריך ליצור את הסיבות לכך.

מקובל לחשוב שאם אנחנו מתקשים להרוויח ולצבור כסף, אם אנחנו תמיד נותרים עניים, הרי זה מפני שלא יצרנו בעבר די סיבות על ידי לב פתוח ונדיבות. הבודהה אמר פעם שאם בני אדם יבינו את היתרונות העתידיים האמיתיים של נתינה, הם לא ישמרו אף לא ארוחה אחת לעצמם, אלא ינסו לחלוק אותה עם אחרים.

אבל, מאחר שאיננו רואים תוצאות עתידיות, אנחנו ממשיכים לחשוב, “אם אני אוותר על משהו, מה יהיה לי? מה יישאר לי?” חשיבה כזאת לא רק בולמת את הדחף שלנו לנהוג בנדיבות אלא גם יוצרת את הסיבות שימנעו מאיתנו שגשוג בעתיד. עלינו להרהר בכל הרעיון הזה של שיתוף ופתיחות לצורכיהם של אחרים, וגם לאלה שלנו.

יש שמחה בנתינה. היא מיטיבה לא רק עם מי שמקבל אלא מועילה גם לנו. היא מועילה לנו יותר מכפי שהיא מועילה למקבל, כי החשיבה הצרה “זה שלי ולא אתן את זה לאף אחד אחר” היא שגורמת לנו סבל רב, ומונעת מאיתנו גם כשבורכנו בשפע להעריך אותו באמת, מפני שאנחנו פוחדים לחלוק אותו בלב פתוח עם אחרים.

אנחנו תמיד פוחדים שאחרים ינסו לקחת מאיתנו דברים. אך לא הדברים שבבעלותנו הם הבעיה; ההיצמדות שלנו אליהם, ההיאחזות, היא הבעיה. ואם כך, האם יש לדברים בעלות עלינו, או שיש לנו בעלות עליהם? האם אנחנו יכולים להחזיק דברים בקלות, כך שכשנראה מישהו שנזקק, או רק מתוך הערכה, נוכל לתת בשמחה?

אני לא אומרת שאתם צריכים ללכת הביתה ולרוקן אותו מכל חפציכם – לא זה העניין. העניין הוא השאלה של פתיחת הלב, של היכולת להיות מסוגל באמת לשמוח בנתינה לאחרים – ולא מדובר רק בדברים חומריים. דברים חומריים הם התחלה טובה, אבל אנחנו יכולים לתת גם דברים אחרים, כמו הזמן שלנו, האהדה שלנו, להיות לצד אחרים כשהם זקוקים לנו, נתינה שאין בה פחד.

בבודהיזם מדברים על שלושה סוגים של נתינה. הסוג הראשון הוא הענקת מתנות חומריות. השני הוא המתנה של הדהרמה. משמעותה היא לתמוך באחרים, להקשיב לאחרים, לנסות לעזור, לייעץ, פשוט לנסות לסייע לאחרים לראות את הדברים מעט יותר בבהירות.

אך יש גם המתנה של חוסר פחד, של הגנה, של עזרה לאחרים לגלות את האומץ שיש בתוכם – מתנה כזאת נחשבת יקרת ערך. אנחנו יכולים להתחיל בדברים פשוטים. למשל, על ידי פיתוח האיכות של מודעות לאחרים ולצורכיהם והסבת שמחה והנאה לאחרים. אנו נותנים מתוך כוונה לגרום שמחה ולהושיט עזרה אם צריך. לא רק בחג המולד או בימי הולדת, או כשאנו באים לביקור, אלא באופן ספונטני. אנחנו רואים משהו שאנחנו אוהבים ומעניקים אותו, אולי אפילו למישהו שאיננו מחבבים.

נחמד לתת למי שאנחנו אוהבים, אבל גם נחמד לתת למי שאנחנו לא אוהבים, כי זו דרך יפה להתייחס לאחרים. זו השלמות הראשונה. זה הצעד הראשון בדרך הרוחנית, ולכן הוא חשוב ביותר.

נדיבות

ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהנשים המערביות הראשונות שקיבלו עליהן את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו