EN
EN

לעלות על סיפון הסירה לעבר השחרור

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), יליד אנגליה, מבכירי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1976 בתאילנד, ב-1978 חזר לאנגליה, והיה שותף לייסוד מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס, אנגליה) – המנזר המערבי הראשון במסורת הזו. בשנים 1992–2014 הוא כיהן כאב המנזר הזה. אג׳אהן סוצ׳יטו מנחה ריטריטים ברחבי העולם, והוא מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

***

אף-על-פי שהדרשה הראשונה של הבודהה הייתה על ארבע האמיתות הנאצלות, הוא נשא אותה בפני נזירים שקיבלו עליהם חיי ויתור והיו מחויבים זה שנים רבות לדרך רוחנית. לא תמיד הבודהה לימד כך. ככלל, הוא התאים את הלימוד לאורח החיים ולהבנתם של האנשים שפגש, ולעתים קרובות הוא החל בהצבעה על שלוש נטיות רבות-עוצמה וטרנסצנדנטיות של  התודעה: נדיבות (דאנה); סגולה, מוסריות או אתיקה (סילה); וּויתור, שהוא היכולת להשתחרר ממשיכה לאובייקט חושי (נֶקַהמָה). רק לאחר ששומעיו התחברו לנטיות האלה בתוכם והיו בטוחים בתקפותן, היה הבודהה מסביר את המשמעות של ארבע האמיתות הנאצלות – ההבנה מדוע אנחנו חווים מתח, כאב או אי-שביעות רצון (דוקהה), והדרך להשתחרר מהם. מכאן, שאת פיתוח הפארמיטות של נדיבות, מוסר וּויתור על-ידי התבוננות נבונה [wise reflection] יש לראות כיסוד הכרחי בַּלימוד כיצד להגיע לשחרור מלא.

הכנת התודעה לשחרור

נאמר על בודהה שהוא יכול “לאמן את מי שרוצים להתאמן”. אפילו הבודהה אינו יכול ללמד את מי שאינו מעוניין, מוכן ומסוגל ללמוד. במילים אחרות, אם התודעה אינה מוכנה, היא אינה יכולה להבין את תורתו של הבודהה (Dhamma). מה שמכין אותה אינו עניין של אמונה, אלא היכולת להתחבר ולהרגיש את תקפותן של נדיבות, אתיקה וּויתור. ואולם נראה שאצל רובנו הנטיות האלה אינן עומדות בראש רשימת האיכויות שהתודעה שלנו צריכה לעסוק בהן כל הזמן, אלא כשמצביעים עליהן. לדוגמה, אם נישאל אם נדיבות היא דבר טוב – קרוב לוודאי שנשיב שהיא אכן כזו. מוסריות, ההכרה שעליך לנהוג כלפי אחרים כפי שהיית רוצה שינהגו כלפיך – גם את זה כנראה היינו מאשרים, אם כי ייתכן שלא היינו מסכימים על הפרטים.

הנטייה של ויתור מתחילה להישמע הגיונית כשחושבים מדוע, על אף תקפותן של נדיבות ומוסריות, בני אדם לא תמיד משתפים זה את זה, אלא נוטים להילחם, לגנוב ולנצל. הסיבה לכל זה היא המשיכה החזקה של החושים להשיג עוד דברים, כל אדם לעצמו, דבר שגורם לאומללות ולמניפולטיביות, לקנאה ולתוקפנות, לאנוכיות ולחמדנות. מכאן הערך של ויתור. עם זאת, הנטייה לוותר, לפשט את משאלותינו כך שיהלמו את הצרכים שלנו, תלויה פעמים רבות במחשבה זהירה ובהתבוננות פנימה.

בכל מקרה, לבד מן הטוב ששלמויות אלה מביאות איתן, טיפוחן דורש התבוננות והבחנה. אלה הן איכויות של חוכמה. וכשאנו משתמשים בהן כדי לשים בצד רווחים שטחיים או קצרי טווח ולכוון עצמנו לתוצאות עמוקות לטווח הארוך, אנו עולים על הנתיב לשחרור.

הנטייה לחיות את החיים באופן עמוק ולא לחוות אותם רק באופן שטחי היא מהותית להתפתחות של הפארמיטות – פוטנציאל שנוכל לגבש לכלל כוונות מנחות. נדיבות, אתיקה וּויתור הן איכויות התומכות בנו באופן עמוק. הן מבהירות לנו את ערכינו ואת התבונה שטבועה בנו, וכשאנו מפתחים אותן, הן נעשות למעין מקדש, מקלט שבו אנו יכולים לעמוד, להסתכל סביב ולגבש דרך לאימון. על דרך האימון הזאת אמר פעם הבודהה שהיא “למען רווחתי, למען רווחתם של אחרים ומוליכה לניבאנה (שלום)”. יהיו מעשינו, השקפותינו או מטרותינו מה שיהיו, אם נבחן אותם על-פי הקריטריונים האלה, הפעולות שלנו יִצרו פארמיטות ויפיצו אותן כברָכות לאחרים.

מחוץ למקדש האימון הזה, איננו רואים איפה נלכדנו; או שאנחנו רואים וחושבים שאין לנו ברירה אלא להיות לכודים במצבי הרוח שלנו ובדחפינו. הנחה כזאת שוללת מאתנו כבוד והערכה עצמית. וכך, כשאיננו מכירים במקדש הפנימי שבתוכנו ולא מבקרים בו לעתים תכופות, אנחנו מאבדים אמון בעצמנו, ופוגמים באפשרות להגיע לשחרור מוחלט מדַחַק וסבל.

תשומת לב נבונה

לעתים, הביקור הפנימי הזה נתמך על-ידי נסיבות, למשל מקום מקודש ששם הפעילות התודעתית והרגשית שוככת ומתבהרת ואנו חשים רגיעה. במקומות כאלה, כשהתודעה בהירה, אנחנו יכולים לחוש קריאה ממעמקים, מין דחף לאמת ולטוב. אנו עשויים לחוות את החוויה הזאת כטרנסצנדנטית או כטרנס-פרסונלית [מעבר לאישי] – דבר מה לוקח אותנו אל מקום שאנו חשים בו משמעות עמוקה יותר. אז עשויה לצמוח בנו הבנה שלמה של דברי הבודהה על האימון שנעשה לרווחתנו, לרווחת אחרים, ומוליך לשלום. ערכים של שיתוף, של הימנעות מפגיעה ושל פשטות אינם זרים לליבנו, אך הוֹלדתם תלויה במיקומה של התודעה בסביבה המאפשרת לגבולותיה להתרחב.

זה כך, מפני שהתודעה מקבלת את תכונותיה מהעניין שהיא עסוקה בו, או מהמקום ששם אנחנו מציבים אותה. תשומת הלב שלכם תמיד ממוקמת באיזושהי מסגרת התייחסות: אם אתם יוצאים בערב, תשומת הלב שלכם תתמקד בכוונה להתלבש היטב ולהיראות אופנתיים, וכשזו הכוונה, תהיו ערים לבגדים, לטיפוח ולגינונים חברתיים; ולעומת זאת, אם תעסקו בגינון, תתרכזו בעשבים השוטים ובמזיקים ולא תודאגו מהתאמת הצבעים של בגדיכם או משׂערכם שנפרע ברוח. בזמן מדיטציה תודעתכם תהיה נתונה לתחושות של שלווה, חרדה או בהירות, והבגדים שאתם לובשים יהיו לא-רלוונטיים. מטרתכם או כוונתכם מציבים את גבולות תשומת הלב שלכם, ואלה משפיעים על חוויותיכם. ולהפך, מה שאתם עסוקים בו משפיע על אופי כוונותיכם. למשל, כשאתם נכנסים למקום קדוש או למקדש, תשומת ליבכם תהיה נתונה לאותו מרחב מסוים ותקבל כל מה שמצוי בו. מרכיבים בתוך אותם מרחבים יעוררו רשמים היכולים להיות מרוֹממים, רפלקטיביים או צלולים, כך שהתודעה תבטא את הפוטנציאל הטרנסצנדנטי הגלום בה. במצב הזה אתם עשויים לחשוב ולנהוג באופן שמבטא יותר את הפוטנציאל הזה – שמתגלה לא בגלל הסמלים, המוזיקה או המראות, אלא בשל האיכויות שהתודעה מבטאת כשהיא נרגעת ונפתחת דרכם. יש הבדל תהומי בין השפעה על-ידי אינדוקטרינציה או שטיפת מוח לבין גילוי הפוטנציאל שלכם שהעמקת התודעה יכולה לחולל!

בדרך כלל, גבולות תשומת הלב שלנו אינם חורגים מחיי היום-יום, והם גורמים לנו להפנים מסרים מבלבלים או מטעים. בסדרת הרפתקאות בטלוויזיה האלימות מרגשת והֶרואית; במהדורת החדשות היא אינה חוקית ויוצרת מתח. בפרסומות, צריכה וצבירה הן בילוי והנאה, הדרך האמיתית אל האושר; בתוכנית על אקולוגיה, צרכנות חסרת מעצורים ובזבוז משאבים הם המקור העיקרי להתחממות ולזיהום כדור הארץ. זה מבלבל מאוד. אלא שהטלוויזיה והמחשב הם המקדשים הפופולריים ביותר בימינו: כשהתודעה שלך בהם, זה מבלבל – אבל שום דבר לא נדרש ממך, ואינך נושא בשום אחריות. תשומת הלב שלך מושעית, מוסחת מהדאגות שלך – ויש בכך הקלה  –אבל התודעה אז פסיבית ואינה קוראת לדבר ממעמקיה. תשומת הלב נתונה במעין טרנס.

באימון הדהרמה, אחד הדברים שאנחנו עושים הוא להתייחס באופן ישיר יותר לבני אדם ממשיים. במנזר בודהיסטי, למשל, אנחנו מתכנסים יחד במסגרת האסֵפה המרובעת של תלמידי הבודהה: נזירים ונזירות שפרשו לחיים של ויתור, לצד גברים ונשים שחיים מחוץ למנזר. בהתכנסות הזאת יש תחושה של אמפתיה ושיתוף, אפילו ובמיוחד אם היא אינה אישית – כשהדיבור בה מועט והיא מתקיימת בשקט. אירועים כאלה יכולים לגעת במעמקים שלנו ולהוציא לאור נטיות טרנס-פרסונליות. לדוגמה, הם מעודדים אותנו להכיר במה שמאחד אותנו. אנו מתבוננים מבעד לנסיבות היומיומיות אל משהו שהוא מעבר לזמן ומכירים את מה שיש לנו במשותף.

גורם משותף אחד הוא שאיפה, הרצון לעשות או להיות טוב יותר, למצוא שלווה, משמעות או אושר. ומכיוון שאנו מוצאים את זה באחרים, או מתכווננים לגורם המאחד הזה, אנו זונחים את חוסר האמון, את ההשוואה, את הביקורתיות, הפחדים והקנָאות. וזה עוזר לנו, לכל אחד מאיתנו, לראות את עצמנו באור חדש. כך, נוכחותם של אחרים במצב של תשומת לב טרנס-פרסונלית עוזרת לכל אחד לראות את עצמו באופן מלא יותר. זו סיבה אחת לטפח את הפארמיטות: נטיות כסבלנות וכנות כלפי עצמנו וכלפי אחרים מחלצות אותנו מהמערבולת של בידוד, יתר מודעות עצמית והסבל שהם מחוללים. הבנה זו בלבד יכולה להביא אותנו לראות אמיתות פשוטות, למשל שכל אחד סובל, רוצה להיות מאושר וגם שוגה – ושהדבר שבאמת עוזר הוא להיות בקשר עם עקרונות משותפים ולפעול על פיהם.

השקפה נכונה דרך נדיבות

אחד הדברים ששלוש השלמויות הראשונות מצביעות עליו הוא, שכדי להשתחרר מהמתח שהתודעות שלנו מייצרות צריך לעשות צעד אל אופן קיום שאינו אנוכי, שהוא אגוצנטרי פחות. כשאנחנו מפתחים נדיבות ואתיקה, אנחנו ערים לרווחתם של אחרים; אנחנו נוטים לחוש אמפתיה וחמלה. ועדיין אין זה מרחיק אותנו מהדאגה לרווחתנו שלנו: לחיות עם לב רוחש טוב ומצפון מפותח זה טוב, וזה גם יקנה לנו חברים טובים. כך שזה לרווחתנו ולרווחתם של אחרים; אין זו התרכזות בעצמנו או התכחשות לעצמנו. קיום כזה יפחית את הניצול, החמדנות והאי-אמון – ומכאן שגם הסבל יפחת.

השלמות הראשונה, נדיבות, נגישה מאוד. רובנו קיבלנו מתנות, כך שאנו יודעים איזו שמחה מסבה לנו נדיבותם של אחרים. זה נוגע בנו. וכשאנחנו גומלים בנדיבות משלנו, אנחנו מרגישים כמה טוב לתת משהו למישהו אחר. ברגע המסוים הזה של נתינה נבנה קשר נדיב. זוהי גישה מהותית ופשוטה למערכות יחסים. כבודהיסטים, אחד הדברים העיקריים שאנחנו עושים בביקור אצל מורה, למשל, הוא להגיש מנָחות. המנחה יכולה להיות רק נר, קטורת או פרחים – אנו עושים זאת כמחווה להיותנו קשורים, להיותנו בקשר בדרך שיש בה נדיבות. קרוב לוודאי שאנחנו כבר מכירים את הדרך הזאת להתייחס לאחרים ואת ההרגשה הטובה שהיא מעוררת בנו, אך אנחנו פועלים כך רק מדי פעם, בימי הולדת או בחג המולד. הבודהה מעודד אותנו לפתח אותה יום-יום. היא תחלץ את תודעתנו מבידוד ותבסס בנו רצון טוב. 

בנדיבות, מה שניתן אינו חשוב כל כך; ערכה הוא במעשה הנתינה עצמו. הנתינה מרחיבה את הלב, פותחת אותו לנדיבות, ומשפיעה כך גם על האחר. זו תנועה אל עבר מציאות של שיתוף. ולא רק זאת, כשאנו מטפחים דאנה [נדיבות] חשוב להבין שנתינה אינה מתחילה ומסתיימת רק בדברים חומריים; מחווה ידידותית, יד מושטת לעזרה, שירות או תשומת לב – במצבים מסוימים, כל ה”מנחות” האלה עשויות להיות חשובות יותר ממתנות חומריות.

אחד היתרונות של נדיבות לטווח הארוך הוא שדרכה אנו מתחילים לבסס רגש של שמחה רבה יותר במערכות יחסים. מערכות יחסים הן בבסיס חיינו: יש לנו אימהות, אבות, ילדים, חברים. אנחנו נולדים לתוך מערכות יחסים. אלא שלעיתים קרובות הקשרים שלנו מוכתמים בפחדים, אשמה, שנָאות, ונדמה לנו שנרגיש נוח יותר אם נחיה לבד. מובן שהבודהה עצמו עודד התבודדות, אך הוא חי בהודו, בחברה שבה כולם קשורים באופן הדוק כל כך לכפר, לשבט, למשפחה ולקַסטה, עד שאדם יכול לאבד בה את התחושה של עצמיותו כפרט. במערב, ההפך הוא הנכון. הרגשת ההשתייכות מסתיימת בעור שלנו, וזו אחת הסיבות שבני אדם במדינות “מפותחות” חשים מנוכרים וחרדים כל כך. פיתחנו השקפה עצמית האומרת: אתה לבדך, הִתחרֵה ושמור לעצמך [את רווחיך והישגיך]. איבדנו את ההרגשה שאנחנו חלק ממשהו משמעותי וקדוש.

מכאן, ש”השקפה נכונה” – שהיא הבסיס של הדרך להשתחרר מסבל – היא לייחס חשיבות וערך רב למערכות יחסים. זה כולל הכרת טובה והודיה לאימא, לאבא ולאחרים שתומכים בנו, וגם הבנה שיש בני אדם חכמים רבים שאנו יכולים ללמוד מהם. כך אנו לומדים להתייחס לעצמנו בדרך נבונה ואדיבה, להכיר בטוֹב שנולדנו לתוכו, בטוב שעשינו ובטעויות שמהן עלינו ללמוד. השקפה נכונה מזכירה לנו שאיננו נקודה מבודדת רלוונטית רק ברגע זה. אנחנו נמצאים בשדה של נוכחות מודעת הסופגת ונושאת את השלכות מעשינו בחיינו והאירועים שאירעו לנו. באופן כלשהו, ​​ספגנו ואנחנו עדיין מחוברים לכל האירועים, לכל המעשים ולכל הנסיבות בחיינו. לכן, כל זה צריך להיטהר.

עם זאת, אין זה אומר שעלינו לעבור על כל אירוע בחיינו ולשפוט מי צדק ולמי לסלוח. במקום זאת אנחנו חשים את התוצאות הכוללות שנטבעו בנו: חרטה, ספק, דאגה, סלידה וכן הלאה. אנחנו חוקרים, נפתחים ומרפאים אותן. זהו אחד התהליכים של טיפוח התודעה ומדיטציה – ניקוי וריפוי תוצאות העבר על-ידי מודעות לכאב באופן רחב ואוהב. כשאנחנו מתרכזים בזה, אנחנו אפילו לא מנסים לתקן או להבין את העבר; אנחנו פשוט מנסים להיות עם הדבר כפי שהוא עכשיו, עם אותה כוונה יחידה אוהבת. וגם כשאנחנו לבד, אנו שרויים בשדה המודעות המסוים הזה, המרומם ומכוּון לטוהר הכוונה. זוהי מודעות טרנס-פרסונלית שבה התודעה מותירה את צלליה ומשאותיה מאחור. כל השלמויות מוליכות לכך.

במודעות מסוג זה חוויית היחסים ברורה. אין בליבך קהות או הגנתיות, ואינך מנסה למצוא מקום נפרד ביקום שבו תוכל להסתתר ולא להיאלץ להיות מישהו אחר. עם מודעות טרנס-פרסונלית, גם כשאתה לבד אתה עדיין יכול להיות באותו מקדש משותף של הפארמיטות. אינך נפרד מהמעשים הטובים שעשית ואינך נפרד גם מאם ומאב ומהתחושה שהעולם הוא ביתך ואתה רצוי בו. אף על פי שלעולם אינך באמת שרוי “בשקט ובשלווה” כל עוד יש לך גישות והלכי רוח לא פתורים, הם אינם מבלבלים אותך או מכריעים אותך אם יש בך אותה שלמות טרנס-פרסונלית.

חיבור על-ידי נדיבות

פיתוח דאנה הוא כוונה חיונית העומדת בניגוד לגישה “השג למען עצמך” [“עשה לביתך”] או לתלונה “יש לו יותר ממה שיש לי, זה לא הוגן” של העולם החומרני התחרותי. המודל הזה, שהקפיטליזם המערבי מעודד, מעולם לא היה הדרך היחידה שבה חברות פועלות. למעשה, קראתי לא מזמן על מודל חברתי שמיישמים בכמה מהאיים בארכיפלג האינדונזי, שמטרתו “להרוויח” חובות רבים ככל האפשר. מה שקורה שם הוא זה: אתה עולה לקאנו עם החזיר שלך וחותר לאי אחר. שם אתה נותן את החזיר לאדם אחר, והוא נותן לך קוקוס בתמורה. כעת הוא חייב לך, מכיוון שהחזיר שלך שווה יותר מהקוקוס שלו. עכשיו יש לו קשר אתך, מפני שהוא חייב לך. אחר כך האדם הזה לוקח את החזיר שלו ומחליף אותו באננס של מישהו אחר, ועכשיו אותו אדם חייב לו. בדרך זו הם יוצרים בהדרגה רשת שלמה של תחושת חיבור, של השתייכות ושל חוב לכל אחד מהאחרים. תנועה זו של אנרגיה המתקיימת בין בני אדם, ולעתים קרובות בין אדם לארץ, היא שמבססת הרגשה איתנה של קיום בעולם – ולא המאמץ למצוא את מקומנו בעולם (שתמיד יוצר מועקה וסבל] .

באותם איים, אדם חשוב באמת הוא מי שיש לו חובות רבים כל כך עד שאין דרך לחשב אותם, ולכן הוא לעולם לא יוכל לפרוע אותם. הוא חייב לכפר או לאי שלם, וברור שלא יוכל לשלם את חובותיו. אדם כזה נחשב כמי שיצר קשרים רבים מאוד, וזו הצלחתו. בחברה קפיטליסטית, בני אדם רבים, ולמעשה רוב המדינות, גם הם שרויים בחובות, אך הם נתונים בפחד ובאשמה. הסיבה לכך היא שאין הרגשה של קשר ישיר, ומכאן שאין תחושה של השתייכות. כסף הוא מקור לכוח על אחרים, לא סמל להשתייכות. הנושֶה, לעתים קרובות מוסד רחוק, יכול לדרוש להשיב את החוב ולקחת ממך את ביתך, דבר שלעולם לא יוכל לקרות במודל השבטי שתיארתי. בתחושה של חיבור יש כדי להעמיק את הרגישות המוסרית. לא הייתי רוצה לקחת ממך את ביתך, את המחסה שלך; זה יהיה רע לך, זה יהיה ביזיון לי, וזה יהרוס את הידידות בינינו. מי רוצה לחיות כך?

התחושה המתפתחת של היותנו מחוברים דרך ערכים מביאה להיפתחות של הלב. במצב הזה, דברים אינם צריכים להיות הוגנים ושווים, מפני שאנחנו מחוברים ותומכים זה בזה. שמתי לב לכך בסבבי קיבוץ הנדבות. חומרית, אני, כמקבץ נדבות, איני שווה לאחרים. למה הם צריכים לתת לי משהו כשאיני עובד וכנראה “הרווחתי” את מצבי? ומי אני בכלל שאצפה מאחרים להאכיל אותי? זוהי צורת חשיבה שיכולה לעלות בתודעתי המערבית. כשאתה מקבץ נדבות באנגליה, רבים מהחולפים על פניך אינם יודעים מהו בודהיזם; הם יודעים שאתה כנראה איזה סוג של אדם דתי. זה הכול. ובכל זאת, יש מהם שנמשכים אינסטינקטיבית לתרום לך כשראשך מגולח, התנהלותך צנועה ושלווה ויש בידיך קערה, והם אפילו מודים לך על שנקריתָ בדרכם וניתנה להם ההזדמנות לסייע לך. אולי יש בכך כדי להעיד על משיכה אינטואיטיבית ליופי שיש בנתינה מתוך רצון חופשי, ללא מניפולציות ומזימות, ובלי לרצות לקבל משהו בתמורה. התודעה השיפוטית, החושבת במונחים של “שוויון”, “הוגנות” ו”מגיע לו”, לא תבין זאת. אבל, האמת הפשוטה היא שבני אדם נרגשים ומלאי השראה כשניתנת להם הזדמנות להיות נדיבים, והם אוהבים את ההרגשה הזאת.

נאמר שהסוג הנעלה ביותר של דאנה הוא כשאדם ראוי נותן לאדם ראוי. כמובן, השאלה היא למה הכוונה ב”ראוי”. העניים והעשוקים, חסרי הבית והנואשים ראויים לחמלה שלנו. גם נתינה לאדם חכם היא דבר שיש לטפח, כי בנתינתך אתה תומך במי שיכול לתמוך ברבים אחרים (ולכן זו השקעה טובה), ומפני שבדרך זו אתה בונה קשר עם אדם מהסוג הזה. האדם החכם נעשה לחלק ממקדש תשומת הלב שלך ותומך במודעותך. המשמעות היא שאתה יכול לתרום 1,000 דולר למקלט לחסרי בית, אך אם אתה מבקר במקדש, באשרם או במנזר, אתה יכול להציע במקום זאת את שירותיך. האחד זקוק אולי יותר לתרומה כספית, אך השני עשוי לצאת נשכר יותר ממעשים נדיבים.

נדיבות בצורת שירות היא הנורמה שמקובלת יותר בחיי פרישות שבהם לנזירים יש מעט אמצעים חומריים לחלוק בהם עם אחרים. במקום זאת הם חולקים את הדהאמה. זו המתנה הגדולה מכולן, מכיוון שהלימוד מעודד את כולנו להיות נדיבים, מוסריים וחכמים. נזירים ונזירות ישרתו את מוריהם בדרכים רבות יומיומיות, מעשיות, גם כשהמורה חולק איתם את תשומת ליבו המיומנת. ביסודו של דבר, השירות שומר את בני האדם מחוברים להשקפה הנכונה וזה לזה; אין זה עניין של “עבודה שצריך לעשות”.

כמדיטציה [כאימון], טיפוח נדיבות עיקרו תשומת לב לאחרים ושיתופם בטוב שבחיינו. משמעות הדבר היא שעלינו לפתח כוונה של שיתוף, ודרכה ללמוד לראות את חיינו כחלק ממערכת שלמה ולא כיחידים שהושלכו לעולם עם אחרים באופן אקראי. ההשקפה הרואה בכול מערכת אחת שלמה בהחלט עוזרת לקבל מעט פרספקטיבה על טבענו, והיא מאפשרת ללב להרגיש מלא ובשלום עם אחרים. עם השקפה נכונה אנחנו על הסירה שיכולה לחצות את השיטפונות של חוסר ביטחון ובדידות.

מוסריות: כבוד והתחושה של “אנחנו”

סירה זו נשמרת בנתיבה על-ידי סילה, מוסריות או מידות טובות. מוסריות, כמו דאנה, מבוססת על רגש של אמפתיה; אלא שכאן השאלה אינה של נתינה כאירוע חד פעמי, אלא איך לעשות את הכלל של אי-שימוש לרעה [למשל בכוח] לדרך חיים. כך שזהו סוג של אימון מתמשך יותר. העיקרון הבסיסי הוא: לא אעשה לאחרים מה שלא הייתי רוצה שייעשה לי. לא אגנוב ממך ולא אשקר לך, כי אני יודע שלא הייתי רוצה שדברים אלה יקרו לי. ואני לא מתעלל מינית ולא פוגע באחרים, וכן הלאה. אני רוחש כבוד לברואים אחרים. כך שזה לרווחתי, לרווחתם של אחרים ומביא שלום.

הבודהיזם מונה חמישה כללי מוסר: מחויבות אישית להימנע מהרג מכוּון, מגניבה, מניצול מיני, מדיבור מזיק ומשימוש בחומרים משכרים. כללים אלה עשויים להישמע בסיסיים ואולי אף משעממים, לא ממש חזון נשגב של טרנסצנדנטיות. הם לא מרשימים או מפוארים, אבל העניין הטרנסצנדנטי הוא לא איך הם נראים – אלא לְמה הם קוראים, מה נדרש כדי לקיים אותם ומהן ההשפעות שיש להם על חייכם. אמירת אמת והימנעות מרכילות מסירות מהתודעה רבים מהרגליה הרעים ומעודדת אתכם להתיידד עם בני אדם אמינים. הימנעות מאלכוהול שומרת את תודעתכם צלולה ומְפנה זמן רב יותר בחייכם: אינכם מחללים את תודעתכם.

ההכרה בהשפעותיהם לטווח הארוך הופכת את הכללים האלה למיוחדים ולרבי-ערך. אם רוב בני האדם היו מקיימים את רוב הכללים רוב הזמן, סבל רב היה נמנע בעולם. יש להתאמן בהם מתוך הערכה אמיתית לתודעתכם, לגופכם, ולכל מי שאתם חיים במחיצתם. כשאנחנו מקיימים את הכללים האלה, אנחנו מרחיבים את היכולת שלנו להתייחס בכבוד ובאכפתיות לכל היצורים, כך שאנו מקנים ערך למרחב המשותף הזה שאנו חולקים עם אחרים.

סילה [אתיקה] קשורה גם בחוכמה. רגישות אתית מבקשת מאיתנו לשקול ביתר זהירות מה גורם נזק, ולתרגל הבחנה. כך נוכל להבחין באנרגיות ובדחפים שלרוב אנו משאירים מחוץ לגבולות שהצבנו לעצמנו – נטיות שאנו עשויים להכיר בנוגע לטבע שלנו אך לא משתיתים עליהן את חיינו. כשמתבוננים בתודעה באופן רחב יותר פוגשים את השיטפונות. כל מיני נטיות לא-מוסריות ו”תת-אישיות” יוצאות לאור. אינסטינקטים רצחניים, קנאות וטינות. רגשות אפלים למדי עשויים לרחוש שם. ואם אין לנו ביטחון ואמון במקדש המודעות אנו יכולים להרגיש מבולבלים ומדוכאים. כאן, הרעיון לפתח טוב לב ונדיבות כבסיס משתלם, כך שיסודות התודעה יכולים להיבנות על כוונות כמו אלה שהאדם מממש במעשיו [המוסריים]. כשזה כך, אפשר להכיר בנטיות ובאנרגיות השליליות העולות בתודעתנו, וכשאיננו מעודדים אותן או בונים עליהן, הן מאבדות משהו מכוחן.  

איננו מתכחשים לאנרגיות השליליות. הדרמה מתרחשת, אך בעוצמה פחותה. אנחנו פשוט לא מתעניינים בה. איננו אחוזים בה. אותה התמתנות, אותה הרפיה מהסערה הרגשית, היא לבדה יש בה כדי להרגיע את האנרגיות בתודעתנו ולאפשר להעבירן לערוצים יעילים יותר. זו רק ההתחלה – עלינו לפגוש ולהמיר את האנרגיות האלה במדיטציה – אך הנטייה אל עבר הבהיר והנסיגה מאפלה הן ההתחלה ההכרחית.

גישה זו מתחילה לפתח את האיכות של הבחנה חכמה. אנו יכולים לשים לב לדחפים מלאי תשוקה קצרי טווח ולשקול את השפעותיהם לטווח הארוך. אנו יכולים לשאול את עצמנו מה מועיל יותר – השמחה שנפיק מנקמה על-ידי עלבונות או רכילות, או התחושה שאנחנו אדוני הלב שלנו וחיים חיים של אמת? ובטווח הארוך, מהן תוצאותיה של נקמה? התקפות-נגד, נקמת דם, סכסוכים העשויים להימשך דורות. האם עדיף להשיג יתרון על אחר בעורמה, או לחיות עם תודעה חפה ממניפולטיביות ואי-אמון? כוסית משקה אחת קטנה אולי זה בסדר, אבל מתי היא גוררת אחריה עוד אחת, ומהי התוצאה של אובדן הצלילות? דיבור לא זהיר הוא התוצאה הראשונה, וגם ניצול לרעה של חומרים מערפלי תודעה כדרך של בילוי. כשאנו שומעים על תאונות, ניצול מיני ופשעים שהתרחשו בהשפעת אלכוהול וסמים, ברור שננהג בתבונה אם נדע להתרחק מהם.

ויתור: מבט על השתוקקות

זה מביא אותנו לשלמות השלישית – נקהַמָה – המתורגמת בדרך כלל כ”ויתור”. העניין באימון הזה הוא הבחנה חכמה, ולאו דווקא סגפנות או פוריטניות. במילים פשוטות, ויתור פירושו לראות בכל רגע נתון מה הדבר שאנחנו באמת זקוקים לו בתוך שלל הרצונות וההשתוקקויות, וממנו להמשיך. אפשר לקרוא לזה פישוט. זהו תרגול חשוב שיש לטפח, מכיוון שהתודעה יכולה להגות בדברים רבים שאנו חושקים בהם, וכל אותם רצונות ומחשבות יכולים לתפוח ולהתעצם עד כדי סערת נפש. כך אנו עשויים לאבד את שיווי המשקל, ליפול מעבר לסיפון [הסירה] ולצלול אל תוך השיטפון של הנאות החושים. הכוחות הגדולים של תעשיית הצרכנות מבינים כמובן היטב עד כמה נוחה התודעה להתרשם, הולכת שבי אחר נוחות, ריגושים, פיתויים, פופולריות, וכל שאר הדברים שקניית גלידה, גאדג’טים או פריטי לבוש מבטיחה לכם. לכן, ההבחנה מה באמת אתם צריכים מתוך שלל הדברים שהיה בכוונתכם לקנות היא פרקטיקה רלוונטית מאוד של ויתור!

וכשאתם עוברים באחד מהקניונים האלה – כיום נראה שכל שדה תעופה מאלץ את הנוסעים לעבור דרך שער של מוצרי מותרות ואלכוהול – אתם יכולים להרגיש כמה “דביקים” ותובעניים, וכמה שטחיים הם כל הדברים האלה באמת. אתם יכולים להיווכח בכך, ולראות שאתם יכולים לשלוט בצורכיכם. הבודהה סיכם אותם כמזון, לבוש, מחסה ותרופות. ההבנה הזאת תחזיר לכם גם תחושה של כבוד וערך כבני אנוש. עודף דברים חומריים לעולם לא יעלה את ערככם.

בחיי המנזר, כמה מההיבטים האלה קלים למדי. אין לנו באמת ברירה, מכיוון שכללי המשמעת שלנו מחייבים אותנו לוותר על כסף ובעלות על מזון ומחסה, ואנו משתמשים בגלימות סטנדרטיות ופשוטות כלבוש. אנו בוחרים לקבל עלינו את הוויתור הזה ולחיות יותר בפשטות כי כך יש לנו פחות עניינים לדאוג בגינם, פחות דברים להתקנא בהם, פחות אפשרויות לבחור מהן. אינך יכול לעצב את שְערך כשאין לך שיער. אינך יכול להחליט מה תאכל היום אם אתה ניזון ממה שאחרים מציעים לך. וכדי לפצות על מה שעשוי להישמע כהימנעות אומללה, אתה זוכה בשמחה שבחיים חופשיים מדאגות חומריות, ובחום שאתה חש כשאתה מקבל את המנחות הנדיבות שאחרים בחרו מרצונם לתת כדי לתמוך בך. זה די מדהים.

אחד האתגרים הגדולים הוא הימנעות מפעילות מינית. פגשתי אנשים שהתקשו להאמין שזה אפשרי במשך שבוע, וכל שכן במשך העשורים שבהם אני מתאמן בפרישות. שום פעילות מינית – לא עם בני המין השני, לא עם בני אותו המין, לא עם עצמך–  חוקי הנזירות מותחים קו ברור מאוד. ומאחר שמיניות היא עניין מורכב מאוד, רגשית וחושנית, אדם צריך לפתח את החום ואת העונג הפנימי שהמדיטציה מעוררת בו כדי לתמוך בהתנזרות  –וָלא, אני חושב שזה אכן עשוי להיות מוזר מאוד.

ויתור, בייחוד בתחום המיניות, גם מדגים כמה עצומה יכולה להיות המשיכה לדברים אסורים. לאנשים שפעילים מינית, הפעילות המינית היא לא עניין גדול. לפני שהייתי לנזיר אפילו איבדתי בה עניין – ולא רק בה, אלא גם בכל כללי המשחק והתחרותיות, הקנָאות, הבגידות, הפרֵדות ושברונות הלב. אחרי שוויתרתי עליה, התודעה שלי יכלה לחזור ולראות את העניין כולו באור ורוד ומסולף מאוד – הייתי צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב מדוע ויתרתי על פעילות מינית, וגם את העובדה שרוב הזמן, על אף הפעילות המינית, רבים כל כך אינם נראים כמי ששרויים באושר עילאי. העדשה המעוותת שדרכה ראתה ההשתוקקות את המיניות הוכיחה לי עד כמה אווילית יכולה התודעה להיעשות. האם אני באמת צריך לראות בני אדם מבעד לעדשת ההשתוקקות?

למעשה, ההשתוקקות שלנו היא תמיד אל משהו שאין לנו. איננו יכולים להשתוקק לדבר שכבר יש לנו. ולכן העובדה שאין לנו נעשית, היא עצמה, מטרת התשוקה הלא-פתורה שלנו. לא האובייקט מעורר בנו את ההשתוקקות, אלא התחושה ש”אין לי”. אין שום דבר רע במראה ובצליל, בטעם, בריח ובמגע; העולם המדומה שההשתוקקות יוצרת [מאובייקטים חושיים] – בו הסכנה. השיטפון של הנאות החושים הוא שיגרור אתכם מטה. ראייה נכוחה של השיטפון ממוטטת את כל העניין. אתם מבינים שהשקטת ההשתוקקות לא נעשית, למשל, רק על-ידי סילוקם של אובייקטים חושיים, אלא היא עניין של חקירת התודעה ופירוק התשוקה. מיניות ואוכל אינם באמת המקור להשתוקקות. המקור הוא ה”אין”, החֶסֶר. אם אינך יכול לשתות תה, ה”אין” תה ייעשה למקור ההשתוקקות שלך. אם אינך יכול לקבל בננות, ה”אין” בננות יהיה למקור ההשתוקקות שלך.

אם הוויתור על דבר כלשהו מעודד השתוקקות, למה לוותר? ובכן, מלבד ההנאה שבפשטות, תשובה טובה תהיה: כדי להבין את ההשתוקקות ועל-ידי כך להתיר אותה. מה שאנו מוותרים עליו בעיקר הוא התחושה של היעדר [האין] – על ההרגשה “אני צריך, אני רוצה, אני לא שלם בלי”. על זה אנחנו מוותרים. איך ההיעדר נעשה לנוכחות מוצקה ודוחקת כל כך? העניין הוא שכשאתם בוחנים את ההשתוקקות, מתבוננים פנימה, אתם מבינים שהחור אינו חור; הוא מערבולת של אנרגיה סבוכה ומעוררת יתר על המידה. זו תשוקה לא-מסופקת היוצרת חסימה באנרגיה ובמודעות שלכם. והיא מוזנת על-ידי השתוקקות, על-ידי סחרורה באלף ואחת ההשלכות שהתודעה מייצרת. האנרגיה הזאת צריכה, ויכולה, להיות מנותבת מחדש. לכן צריך לא רק לרסן ולהדחיק אותה, אלא להתבונן בהשתוקקות ולראות על מה היא מבוססת. כל הגוש הסבוך והצבעוני הזה, הנראה איתן ומוצק, מבוסס על פנטזיה ארעית של סיפוק. במילים אחרות, על בוּרוּת, ועל חוסר הבנה, למשל, שאם מסע הקניות שעשיתם בשבוע שעבר לא סיפק אתכם אלא לזמן קצר בלבד, עוד מאותו דבר גם לא יעשה את זה.

כך שההשתוקקות מבוססת על בוּרוּת: אנחנו מדמיינים שסיפוק בא דרך תשוקה (בני אדם ימשיכו לנסות את הדרך הזאת עד שיותשו). ואפילו כשאנו מבינים שזה לא עובד, איננו מצליחים לראות שיש דרך אחרת למצוא סיפוק, ומעדיפים לחוות כמה סיפוקים קצרים על פני לא כלום. כדי באמת לפתח ויתור עלינו להעמיק אל תוך התודעה והלב; אנחנו צריכים לעשות מדיטציה. שם נוכל למצוא את השמחה המְספקת שמעוררות בנו אנרגיות משוחררות; שם זמינה לנו חמימות שקטה היכולה להתפשט בגוף ולהרחיב את הלב. כן, כשאנו יכולים להסיט את התודעה מחלומותיה בחזרה למקורה, אנחנו יכולים לשחרר את המחסום ולהרגיש מלאים וחיוניים יותר מתמיד. מרגע שעשיתם זאת, אתם מבינים את המשמעות העמוקה יותר של ויתור.

הפארמיטה של ויתור מאפשרת לכם לראות את ההשתוקקות כמות שהיא, ואם מפתחים אותה – את החוכמה שלא לנסות למלא את הַבור ללא תחתית שביסודה. ויתור מעודד אתכם לפתח מקורות אחרים לסיפוק. אך הדבר היקר ערך ביותר שמקנה ההתבוננות בהשתוקקות מהמקום של ויתור הוא ההבנה שזניחת ההשתוקקות היא בדיוק מה שהבודהה כיוון אליו בהתעוררות. רק על ה”היעדר” אנחנו מוותרים. זו התמצית של ארבע האמיתות הנאצלות, ולזה הכוונה ב”ניבַאנָה”–  הסוף לצער, להיעדר, לבלבול ולייאוש. וכדי להיווכח בכך, כדאי לוותר, והרבה!

אבל, כדי לחצות את השיטפון אל הגדה האחרת, עלינו לבנות סירה, להתחיל להשיט אותה ולהכיר את הזרמים שעלינו לחצות. שלוש הפארמיטות האלה הן ראשית הדרך ומאפשרות לנו טעימה מהשלווה, החוכמה והחמלה שהמסע יביא אלינו. ובכן, בנה את סירתך בזהירות ועשה אותה למקדש. בנה אותה איתנה ומרווחת, וכך יוכלו לעלות על סיפונה בני לוויה נדיבים ואמינים. הכלי הזה הוא עצמו נעשה ביטוי למטרה של ניבאנה.

לעלות על סיפון הסירה לעבר השחרור

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), יליד אנגליה, מבכירי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1976 בתאילנד, ב-1978 חזר לאנגליה, והיה שותף לייסוד מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס, אנגליה) – המנזר …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו