EN
EN

החיים כסרט קולנוע

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

דזונגסאר קיינטסה רינפוצ’ה על סרט קולנוע כמטאפורה ללימוד של הבודהה על סמסארה, נירוונה והחיים עצמם.

***

בואו נניח שנולדנו באולם קולנוע. אנחנו לא יודעים שמה שקורה לפנינו הוא רק הקרנה. אנחנו לא יודעים שזה רק סרט, שהאירועים בסרט אינם אמיתיים – שאין להם קיום אמיתי. כל מה שאנחנו רואים על המסך הזה – אהבה, שנאה, אלימות, מתח, ריגושים – הוא למעשה רק התוצר של האור המוקרן דרך הצלולואיד. אבל אף אחד מעולם לא אמר לנו את זה, אז אנחנו פשוט יושבים שם וצופים, ממוקדים בסרט. אם מישהו מנסה למשוך את תשומת ליבנו, אנו אומרים “שתוק!”. גם אם יש לנו משהו חשוב לעשות, אנחנו לא רוצים לעשות את זה. אנחנו שקועים לחלוטין ועיוורים לעובדה שההקרנה הזו חסרת תוחלת לחלוטין.

עכשיו נניח שיש מישהו במושב לידנו שאומר: “תראה, זה רק סרט. זה לא אמיתי. זה לא באמת קורה. זו בעצם רק הקרנה”. יש סיכוי שגם אנחנו נבין שמה שאנחנו רואים הוא למעשה סרט, שהוא לא אמיתי וחסר-מהות.

זה לא אומר שבאופן אוטומטי נקום ונעזוב את אולם הקולנוע. אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו יכולים פשוט להשען לאחור ורק לצפות בסיפור האהבה, במותחן הפשע או בכל דבר אחר. אנו יכולים לחוות את עוצמתו. ואם יש לנו ביטחון שזו רק הקרנה, אז נוכל להריץ אחורה, להריץ קדימה או להקרין את הסרט שוב ​​באופן שבו אנחנו רוצים. ויש לנו אפשרות לעזוב מתי שנרצה, ולחזור במועד אחר כדי לצפות שוב. ברגע שאנחנו בטוחים שנוכל לעזוב בכל עת שנרצה, אולי לא נרגיש מוכרחים לעשות זאת. אנחנו יכולים לבחור לשבת בנוחות ולצפות.

לפעמים חלק מהסרט יכול להציף אותנו רגשית. רגע טרגי עשוי לפגוע בנקודה רגישה שלנו ולגרום לנו להסחף. אבל עכשיו, משהו בלבנן מזכיר לנו שאנחנו יודעים שזה לא אמיתי, שזה לא כזה עניין גדול.

זה מה שמתרגל הדהרמה צריך/ה להבין – שכל הסמסרה, או הנירוונה, היא חסרת מהות או לא אמיתית כמו הסרט ההוא. עד שנראה זאת, יהיה קשה מאוד לדהרמה לשקוע אל תוך תודעתנו. תמיד ניסחף, נתפתה על ידי הזוהר והיופי של העולם הזה, מכל מה שנראה כהצלחה וכישלון. עם זאת, ברגע שנראה, ולו רק לשנייה, כי מופעים אלה אינם אמיתיים, נזכה במידה של ביטחון. זה לא אומר שאנחנו צריכים לנסוע מהר לנפאל או להודו ולהפוך לנזיר או נזירה. אנחנו עדיין יכולים לשמור על עבודתנו, ללבוש חליפה ועניבה וללכת עם התיק שלנו למשרד בכל יום. אנחנו עדיין יכולים להתאהב, להציע לאהובנו פרחים, להחליף טבעות. אבל איפשהו בפנים יש משהו שאומר לנו שכל זה חסר כל מהות.

חשוב מאוד לקבל הצצה כזו. אם יש לנו אפילו הצצה אחת בכל חיינו, אנו יכולים להיות מאושרים במשך שאר הזמן רק על בסיס הזיכרון של אותה הצצה.

אבל, ייתכן שכשמישהו לוחש לנו, “היי! זה רק סרט, ” לא נשמע אותם כי דעתנו מוסחת. אולי בדיוק באותו רגע יש בסרט תאונת דרכים גדולה, או מוזיקה רועשת, אז אנחנו פשוט לא קולטים את המסר. או אולי אנו כן שומעים את ההודעה, אך האגו שלנו מפרש מידע זה באופן שגוי. אנחנו נשארים בתעתוע ומאמינים שיש בכל זאת בסרט משהו מציאותי ואמיתי. מדוע זה קורה? זה קורה בגלל שחסרה לנו זכות (merit, מעלה הנובעת מקארמה טובה). הזכות חשובה מאוד. כמובן שאינטליגנציה, או פראג’נה (Prajna), חשובה. חמלה (Karuna), חשובה. אבל הזכות היא החשובה ביותר. ללא הזכות, אנו כמו קבצן בור ואנאלפבית הזוכה במיליוני דולרים בלוטו אך אינו יודע מה לעשות עם הכסף ומאבד אותם מיד.

אבל נניח שיש לנו קצת זכות ואנחנו באמת קולטים את המסר מהאדם שלוחש לנו. אז, כבודהיסטים, יש לנו אפשרויות שונות. מנקודת מבטו של הבודהיזם של תרוואדה, אנו קמים ועוזבים את אולם הקולנוע, או שאנו עוצמים עיניים, כך שאיננו נסחפים בסרט. שמנו קץ לסבל בצורה כזו. בנקודת המבט של המהאיאנה, אנו מצמצמים את סבלנו באמצעות הבנה שהסרט אינו אמיתי, כי כולו הקרנה המתאפיינת בריקות. אנחנו לא מפסיקים לצפות בסרט, אבל רואים שאין לו קיום מהותי. יתר על כן, אנו מודאגים ממצבם של האחרים בקולנוע. לבסוף, בווג’רייאנה, אנחנו יודעים שזה רק סרט, אנחנו לא הולכים שולל, ואנחנו פשוט נהנים מההצגה. ככל שהסרט מעורר בנו יותר רגש, אנו מעריכים את הכשרון של ההפקה. אנו חולקים את התובנות שלנו עם עמיתינו הצופים, שאנו סומכים עליהם שגם הם מסוגלים להעריך את מה שאנחנו רואים.

אך כדי ליישם זאת בחיים האמיתיים, אנו זקוקים לזכות. בבודהיזם של תרוואדה צוברים זכות באמצעות ויתור. אנו רואים שהסרט גורם לנו לסבול ויש לנו את ההבנה שכדאי להפסיק לצפות בו. במהאיאנה אנו צוברים זכות על ידי חמלה. יש לנו תודעה גדולה ופתוחה שיותר עסוקה בסבלם של אחרים.

מצד שני, תהליך השינוי הזה – מלהיות שקועים בסרט, לראיית הריקות של האירועים בסרט, לדאגה לרווחתם של אחרים בלבד – עשוי להימשך זמן מאוד מאוד ארוך. זו הסיבה שבויג’רייאנה אנו עוברים לנתיב המהיר וצוברים זכות באמצעות התמסרות. אנו סומכים על האדם הלוחש לנו שיש לו הבנה ששחררה אותו לחופשי. לא רק שאנחנו מטמיעים את המידע שהוא נותן לנו, אלא גם מעריכים את החופש הפנימי שלו ואת עומק הווייתו. אנו יודעים שגם לנו יש פוטנציאל לשחרור כזה, וזה גורם לנו להעריך אותו אפילו עוד יותר. ברגע אחד של התמסרות כזו, רק שבריר שנייה, רק מעט התמסרות כזו, גלומה זכות עצומה. אם אנו מתכווננים לאדם הלוחש לנו, הוא עשוי לעזור לנו לגלות בתוכנו את חובב הקולנוע האמיתי. הוא עשוי לגרום לנו לראות כיצד שאר הקהל נאחז בהקרנה, ועד כמה כל זה מיותר.

במקום שנצטרך להשען על המאבק המבולבל שלנו להבין מהי הדרך, אדם זה מביא אותנו להבין מה אנחנו רואים. לאחר מכן אנו הופכים למישהו שיכול לשבת וליהנות מהמופע. ואולי נלחש גם לאחרים.

החיים כסרט קולנוע

דזונגסאר קיינטסה רינפוצ’ה על סרט קולנוע כמטאפורה ללימוד של הבודהה על סמסארה, נירוונה והחיים עצמם. *** בואו נניח שנולדנו באולם קולנוע. אנחנו לא יודעים שמה …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו