EN
EN

מחסה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

לאמה טובטן ישה (Thubten Yeshe), 1935-1984. נולד בטיבט והתחנך באוניברסיטת מנזר סרה בלהסה. ב-1959 נמלט מהכיבוש הסיני והמשיך את לימודיו במחנה הפליטים הטיבטי בהודו. ב- 1969, יחד עם תלמידו הראשי, לאמה טובטון זופה רינפוצ’ה, החל ללמד בודהיזם למערביים במנזר קופן ,קטמנדו נפאל, וב-1974 החלו  ללמד דהרמה ברחבי העולם. ב-1975 ייסדו את הקרן לשימור מסורת המהאיאנה (FPMT), ארגון בודהיסטי בינלאומי שמונה היום מעל ל-160 מרכזים ומרכז פעילויות ביותר מ- 30 מדינות.

***

לקיחת מחסה היא הצעד הראשון בדרך הבודהיסטית לחופש פנימי, אך אין זה משהו חדש. נהגנו לקחת מחסה כל חיינו, למרות שזה היה בעיקר בדברים חיצוניים, מתוך תקווה למצוא ביטחון ואושר. יש בינינו שלוקחים מחסה בכסף, ויש שבסמים. אחרים לוקחים מחסה באוכל, בטיפוס בהרים או בחופי הים שטופי שמש. רובנו מחפשים ביטחון במערכת יחסים עם גבר או עם אישה. במשך כל ימי חיינו נסחפנו ממצב אחד למצב הבא אחריו, תמיד מתוך ציפייה לסיפוק מוחלט. המעורבויות שלנו, בזו אחר זו, הציעו אולי הקלה זמנית, לפעמים, אבל למען האמת, חיפוש מחסה בנכסים גשמיים ובהנאות חולפות רק מעמיק את הבלבול שלנו במקום לעצור אותו.

עלינו לקבוע לעצמנו האם החוויות שלנו היו, או לא היו, מיטיבות. כשאנו לוקחים מחסה רק בתחושות וברגשות נעימים, בעיית ההיאחזות רק מחמירה, ואנו מתפכחים בעצב, מפני שאנו מצפים לסיפוק מתמשך ממה שמתברר כהבזקים בלבד של הנאה חולפת. אנו לוקחים מחסה בחשיכה ושוקעים לתוך חשיכה עמוקה יותר.

המחסה הבודהיסטי הוא תהליך של פנייה פנימה שמתחיל בגילוי הפוטנציאל הבלתי מוגבל שלנו כבני אדם. גילוי זה מייצר התלהבות עצומה להתפתחות האנרגיה-החוכמה המולדת שלנו. חוכמה שלמה ומושלמת היא בודהיות. אולי המלה “בודהה” מעלה בנו דימוי מזרחי ורחוק. אבל “בודהה” היא רק מלה, ופירושה תודעה פתוחה לגמרי, “לוטוס פתוח”. כשאנו סוף סוף מגשימים את הפוטנציאל האנושי שבנו ומגיעים לפתיחות השלמה הזאת של התודעה, אנו הופכים לבודהות.

אבל, בתחילת הדרך אנו מרגישים חסרי תקווה, חסרי ישע וחסרי יכולת שיפור עצמי. נראה שבודהה נמצא איפשהו בשמים, לגמרי מחוץ להישג ידנו, ואנחנו לא כלום. אך אין זה נכון; אל לנו להמעיט בערך עצמנו. שקיימוני, הבודהה ההיסטורי, היה פעם אף מבולבל יותר משאנחנו, אך באמצעות גילוי אנרגיית החוכמה החבויה שבו הוא הגיע להתעוררות. ישנם אינספור בודהות, ולכל היצורים החיים יש היכולת הפנימית לאחד את תודעותיהם עם הבהירות שאין בלתה של ההתעוררות.

בימי חייו של בודהה שקיימוני, אנשים רבים הגיעו לתובנה עמוקה וחוו אושר עילאי מופלא רק כתוצאה מכך שראו אותו. למרות ההיעלמות הפיזית שלו לפני זמן רב כל כך, אנו עדיין נהנים מהכוח של חוכמתו וחמלתו. באמצעות טיפוח הכוחות החבויים בנו ופיתוח מתמשך של החוכמה שבנו, גם אנחנו יכולים להועיל לאחרים במידה רבה מאד. לא משנה כמה העולם שסביבנו משתנה והמזל שלנו מתנדנד, העולם הפנימי שלנו יכול להישאר יציב ומאוזן כאשר הוא מחוזק על ידי ההבנה העמוקה הזאת. חוכמה מביאה אושר שלא מכזיב, שלא כמו אותם אובייקטים ארעיים של מחסה, שמביאים רק רגעי הנאה קצרים, מפתים ושאינם חד משמעיים.

שלושת מושאי המחסה הם הבודהה, הדהרמה והסנגהה. לקיחת מחסה בבודהה היא קבלה של ההנחיה מישויות ערות כתרופה היחידה לבלבול ולחוסר הסיפוק בחיינו הנוכחיים. זוהי הדרך היחידה בה אנו יכולים להגשים את היכולת הרדומה שלנו להשגת חירות פנימית. יש שני פנים למחסה: החיצוני והפנימי. מחסה חיצוני פירושו חיפוש הנחיה מבודהות חיים עכשיו, היות שאין אנו מסוגלים להגיע לשחרור ללא מורה. בודהות גם מספקים השראה והם דמויות עילאיות לחיקוי. כשאנו הוגים במצב הער, ההשתקפות שלו בתודעה שלנו ממלאת אותנו בשמחה, ובאנרגיה קורנת. זה מראה שלמרות שבהווה איננו ערים באופן מלא, זרע הבודהיות נמצא בתוך כל אחד מאתנו. מחסה פנימי מכוון לזרע הערות הזה, טבע-הבודהה הפנימי הזה. אנו מבינים, שבסופו של דבר, אנחנו המחסה של עצמנו.

אם אנו משוכנעים שאין לנו תקווה ושאיננו מסוגלים להשתנות, או אם אנו חושבים שאנו כבר מושלמים, אז כמובן שאין שום סיבה ללקיחת מחסה. אך אם אנו בוחנים בכנות את התודעה שלנו, את אורח חיינו ואת דפוס מערכות היחסים שלנו, נוכל לזהות בבירור את המחלה הרוחנית שלנו. בנקודה זו, הישות הערה אליה אנו פונים משמשת, בעצם, כרופא שמאבחן את המחלות שלנו ומחזיר לנו את בריאותנו.

התרופה שרושם לנו הבודהה היא הדהרמה. דהרמה היא חוכמה: החוכמה שמבינה את טבענו האמתי וחושפת את הכוח לשחרור עצמי החבוי בנו. לקיחת מחסה בדהרמה פירושה שימוש בחוכמה זו עכשיו. זה מה שישקם את תחושת הכבוד האנושי, שעד כה הייתה מעורפלת, ויגרום לנו להרגיש שאחרי הכול, אנו יכולים לעשות משהו חיובי בנוגע לעצמנו. אלה שלוקחים מחסה באופן עמוק לעולם אינם מרגישים אבודים או מיואשים. המקלט משחרר אותנו ממצבים מנטליים מדוכאים כאלה. ככל שהכבוד העצמי שלנו והביטחון העצמי גדלים, היחסים שלנו עם אחרים משתפרים. כשאנו מגלים את החוזק הפנימי שלנו אנו גם מזהים את טבע-הבודהה באחרים ומכבדים אותו.

הדהרמה פירושה הבנת המציאות. מדיטציה ותפילה אינן דהרמה; הן רק כלים כדי להגיע לחוכמה הפנימית הזו. גם אם נעשה מדיטציה כל היום, אך לגמרי לא נבין את הדהרמה, נשיג מעט מאוד. גם הטקסטים הדתיים אינם דהרמה; הם רק ספרים על הדהרמה, אמצעים להעברת מידע על הדהרמה. דהרמה אמתית, או דת, היא חוויה אישית שעל כל אחד מאתנו לעורר בתוכו, בעצמו. יש פעמון דהרמה בכל אחד מאתנו ועלינו להשתמש בו כדי להעיר ולהפעיל את החוכמה הרדומה שלנו. בדרך כלל התודעה שלנו עסוקה במלואה במחשבות עבשות, לא מועילות וחוזרות על עצמן: נאחזות בדמיונות ומייצרות כעס, קנאה או ייאוש כשהן מתחמקות מאתנו. תרגול הדהרמה פירושו לצלצל בפעמון החוכמה הפנימית שלנו, להיות ערני כל הזמן ולנקות את הפסולת שנצמדת לתודעה שלנו, את ההיאחזויות וההתמכרויות שרודפות את החלומות בהקיץ שלנו. בהפיכת כול זה לתרגול יומי, אנו בעצמנו יכולים להפוך לדהרמה; כל האנרגיה שלנו הופכת לחוכמת דהרמה. ואז אנו באמת לוקחים מחסה, ומאפשרים לדהרמה הפנימית לבדה לווסת את חיינו.

המושא השלישי למחסה הוא הסנגהה. הסנגהה מורכבת מאלה שניחנו בחוכמה. הם כמו האחיות הרחמניות והחברים שעוזרים לנו להחלים ממחלה. סנגהה אינה רק אלה שעוטים גלימות אדומות או צהובות, אלא גם אותם חברים שמשפיעים עלינו לטובה. חברים רוחניים אלה ממריצים אותנו ומעוררים בנו השראה, ולכן יש להבדיל ביניהם לבין החברים הרגילים שמעכבים אותנו. למשל, לקורס המדיטציה הנוכחי כל אחד מגיע מרקע שונה ועם ראייה שונה. אבל פתחנו את ליבנו זה לזה ושיתפנו בחוויות מאד עמוקות. יכול להיות שנרגיש חמימות רבה יותר כלפי החברים שהכרנו כאן מאשר כלפי חברים ותיקים יותר בבית. ולמה זה כך? כי אנו מרגישים תחושה של אחדות: הגבנו יחד ליופי של חוכמת הדהרמה.

חברים רוחניים אמתיים תומכים זה בזה בתרגול שלהם ומקדמים זה את הצמיחה של זה בידע ובמודעות. אנו זקוקים לתמיכה, כי אנו מושפעים כל כך בקלות על ידי הסביבה שלנו ועל ידי האנשים שמקיפים אותנו. נניח שאני שתיין כבד והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולוותר על ההרגל הזה. ואז חבר יאמר, “כמה חם היום! הבה נלך לשתות משהו.” אז אני הולך אתו באותו יום, ושוב ביום למחרת, ובמהרה אני מוצא עצמי שוב באותו בור.

יותר מזה, בחברויות רגילות אנו מבלבלים, לעיתים קרובות, בין היאחזות לחיבה. למשל, החבר שלי עשוי להראות את חיבתו אלי בכך שיציע שנצא לערב של שתייה ביחד. אם אסרב, הוא עלול לחשוב שאינני חברותי וירגיש דחוי, אז אני מוותר. כך חברים יכולים להכשיל אותנו. הוא לא השתמש באיומים או בכוח, אבל בהפגנת סוג החיבה שמורכב רק מהיאחזות ומהיצמדות, הוא הוביל אותי למצב שהייתי מעדיף להימנע ממנו. לכן חיוני שנפתח את עין-החכמה שמבחינה בין אהבה אמתית לבין היאחזות גרידא ויכולה לראות את ההבדל בין מה שמיטיב אתנו לבין מה שמזיק לנו. עלינו לסמוך לגמרי על חוכמה זו, ולא על התגובות הרגשיות המשתנות כל הזמן.

אני יכול לראות בבירור את חשיבותם של חברים רוחניים כשאני מבקר את התלמידים שלי בכל העולם. כאשר הם נמצאים בין חברים בסביבה תומכת של קורס למדיטציה, הם שמחים ומתלהבים. אך אחרי שהם עוזבים ומנסים לתרגל בעצמם, האנרגיה שלהם נמוגה לאיטה, וכשאני רואה אותם בפעם הבאה הם שוב בדיכאון. זה מראה את הצורך שלנו בהשפעות מחזקות, שגורמות לאנרגיות שלנו לזרום בערוצים הנכונים. כל מי שמספק השפעה כזו – אנשי מזרח או אנשי מערב, לבנים או שחורים, גברים או נשים – שייכים לסנגהה האמתית.

צריך להיות כבר ברור שהדחף לקחת מחסה מתעורר מראיית הצורך לפתח את התודעה שלנו ולטפח את החוכמה שלנו. להיות בודהיסט זוהי חוויה פנימית ולאו דווקא משהו שניתן למדוד באמצעות התנהגות חיצונית. לעיתים קרובות אני פוגש אנשים שאינם מחזיקים בהשקפה דתית או פילוסופית מסוימת, אבל, בדרכם השקטה והפשוטה, לוקחים מחסה בחוכמה. הם רגישים לצרכים של עצמם ושל אחרים, ומנסים לתת משמעות לחייהם באמצעות התפתחות עצמית ועזרה לאחרים. לדעתי, אנשים כאלה הם בודהיסטים, למרות שאולי הם מעולם לא שמעו על הבודהה שקיימוני או על הדהרמה שלו.

לקחת מחסה זה לא קשה, אך תהיה זו טעות לחשוב שניתן לשבת באופן פסיבי ולתת לבודהה, לדהרמה ולסנגהה לעשות את העבודה בעבורנו. הבודהה אמר, “אתם אחראים על הבלבול של עצמכם ואתם אחראים על השחרור של עצמכם.” מה שמציל אותנו מבלבול היא החוכמה שלנו. אם אנו לוקחים מחסה תוך הבנה מלאה של המשמעות של שלושת מושאי המחסה, החוכמה שלנו תצמח ומעצמה תמלא אותנו בנחישות אנרגטית ללכת בדרך לשחרור.

משלקחנו מחסה באופן רשמי, אנו לוקחים על עצמנו אחריות מסוימת על ההתנהגות שלנו. עלינו להתבונן בתודעה שלנו ולבחון את התהליכים הפנימיים של פעולה ושל תגובה. “מה עושה התודעה שלי כעת? איזה דחף מתעורר? כשאני פועל כך, מה התוצאה?” למשל, עלינו להתבונן כיצד אחרים מגיבים כשאנו אומרים מלים ריקות, שלא לצורך, או כשאנו מדברים מבלי להבין מה שאנו אומרים. למלים יש כוח רב. גם לתקשורת גופנית יש השפעה גדולה על אחרים; היציבה שלנו, התנועות שלנו והבעות הפנים שלנו משאירים רושם עמוק על התודעות של אנשים אחרים. היות ורוב הבעיות שלנו קשורות באנשים אחרים, חשוב להיות ערניים להתנהגותנו ולהימנע מלפגוע במישהו.

התהליך הזה של פעולה ותגובה נקרא קרמה. קרמה יכולה להיתפס כמונח פילוסופי טכני, אבל היא אינה אלא החוויה האישית שלנו. היא אומרת לנו לאילו תוצאות עלינו לצפות ממעשינו, ויש לה תפקיד חיוני בתרגול רוחני. אנו רוצים לעשות מדיטציה ולפתח חוכמה, אך אם לא ננסה לשלוט בהתנהגות שלנו ובתודעה המפוזרת והמוטרדת שלנו, לא נגיע רחוק. בשל כך אנו אומרים, “שמור על הקרמה שלך.” עלינו לפעול בחוכמה מבחינה כדי ליצור את התנאים הפנימיים הטובים ביותר להשגת המטרות שלנו.

לסיכום: בודהה הוא התודעה הפתוחה לגמרי, המצב שמעבר לבלבול;  הדהרמה היא הדרך של החוכמה שמובילה למצב הזה; והסנגהה מורכבת מאלה שניחנו בחוכמה ויכולים לעזור לנו בדרך. חוסר הסיפוק המתמיד בחיינו הוא זה שדוחף אותנו לקחת מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה. אנו מבינים שהיאחזות  בחלומות בהקיץ וברכוש גשמי מעולם לא גרמו לנו שמחה שמחזיקה מעמד. לכן, כדי שניפטר מאי-הסיפוק הזה ונזכה בהבנה של המציאות, אנו לוקחים מחסה בחוכמה: הדרך לחירות פנימית.

אך עליכם להיזהר שלא להגזים בראיית בעיותיכם וגם לא לקחת מחסה בעבור עצמכם בלבד. זכרו שכל היצורים כולם מבולבלים ולא מאושרים. לכן, בכל פעם שאתם לוקחים מחסה, דמיינו את אימכם ואת אביכם לצדכם, את חבריכם ואת קרוביכם מאחוריכם, אלה שמעצבנים אתכם לפניכם, ואת כל היצורים האחרים מסביבכם.  ואז חשבו, עם חמלה והתכוונות אוהבת, “כל היצורים החיים ביקום, כולל אני, חיים בבלבול מזמן שאין לו התחלה, לוקחים מחסה בדברים לא אמתיים ונתקלים כל הזמן במכשולים. כעת יש לי הזדמנות לפתח את היכולת האנושית שלי ולהתאחד עם הידע הבלתי מוגבל של התודעה הפתוחה לגמרי. במקום להקשיב לתודעה הנצמדת והמבולבלת שלי, אקשיב לחוכמה; זו הדרך היחידה לשחרר את עצמי ואת כל שאר היצורים. מסיבה זאת אקח מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה.”

ואז העלו בעיני רוחכם את בודהה שקיימוני: אור לבן קורן מכתר ראשו, אור אדום מגרונו ואור כחול מליבו. אתם יכולים להעלות בעיני רוחכם, במקומו, את המורה הרוחני שלכם מושא עיקרי למחסה, או, אם זה טבעי לכם יותר, את ישו או מדריך רוחני אחר שאתם מוקירים כמי שהתגבר על כל תעתוע. יש להעלות בעיני רוחכם את מושא המחסה שלכם בצורה עדינה ואוהבת, כשהוא מקרין את שלושת הצבעים. קרני אור אלה זורמות לתוככם ולתוך כל היצורים שמסביבכם, ומטהרות את כל האנרגיה השלילית, במיוחד את הייאוש ואת ההמעטה בערך העצמי.

בנקודה זו עשויה להתעורר שאלה. “אם לקיחת מחסה היא עניין של לסמוך על החוכמה הפנימית של עצמך, מדוע יש לנו טקס רשמי של לקיחת מחסה? מדוע נדרש טקס זה?” התשובה היא שזה מזכיר לנו עד כמה חשוב הוא רגע לקיחת המחסה: הוא מציין את ההגעה שלנו לתובנה חיונית בנוגע לטבע של עצמנו. כל כך הרבה פעמים בעבר חיפשנו ביטחון בשטויות אבל כעת גילינו את היכולת הפנימית שלנו להגשים את הגורל הנעלה ביותר: שחרור מלא מסבל. אנו נחושים מרגע זה ואילך במקום לקחת מחסה בתעתועים חולפים, ניקח מחסה באנרגיית-החוכמה הטהורה והבהירה שלנו, ונצא לדרך לשחרור. המעשה הטקסי של לקיחת מחסה מחזק את הנחישות שלנו.

מחסה

לאמה טובטן ישה (Thubten Yeshe), 1935-1984. נולד בטיבט והתחנך באוניברסיטת מנזר סרה בלהסה. ב-1959 נמלט מהכיבוש הסיני והמשיך את לימודיו במחנה הפליטים הטיבטי בהודו. ב- …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו