EN
EN

מסרים שמימיים

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אג’אהן אמארו, מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה, מכהן מאז שנת 2010 כאב מנזר אמרוואטי באנגליה. אג’אהן אמארו, שהוסמך לנזירות בשנת 1979 על-ידי אג’אהן צ’ה, הקים בשנת 1996 את מנזר אבהיאגירי שבקליפורניה, ועמד בראשו במשותף עם אג’אהן פסאנו, עד קבלת תפקידו הנוכחי. אג’אהן אמארו הוא מחברם של ספרים חשובים רבים, האחרון שבהם הוא “האי – אנתולוגיה של לימודי הבודהה על ניבאנה”.     

***

אלה זמנים מפחידים. חוסר הוודאות והמתח באוויר בעקבות מגפת הקורונה מוחשיים והחיים כפי שאנו, המשפחה האנושית, מכירים אותם, שובשו באופן קיצוני. בנוסף לכך, האיומים שהשיבושים האלה ימשכו, נדמים לערפל מבשר רעות הניצב על הדרך מולנו – אין לנו מושג על גודלו וכמה זמן הוא יימשך.

הבודהה כינה איומים מסוג זה – בעיקר אלה של הזדקנות, חולי, ומוות – ‘דֶוַודוטָה’, ‘מסרים שמימיים’, מה שעלול להישמע כשם מוזר מאוד לתיאור שלהם. ברור שמשמעותם היא תחזית נוראה, בניגוד להפכים האופטימיים שלהם… אז למה הוא התכוון בכינוי זה?

ההיבט ה’שמימי’ מגיע מחבר נוסף בקבוצה. בסיפורי חייו של הבודהה, לפני התעוררותו, כאשר עדיין היה נסיך, המראות של אדם זקן, אדם חולה, ואדם מת הפילו עליו פחד ואימה כאשר נאמר לו שכל היצורים החיים כפופים למצבים מחרידים אלה. אולם, לאחר שראה את שלושת אלה, המראה של אדם רוחני המחפש אחר האמת מילא אותו בתקווה – היתה דרך להתייחס להכרח האוניברסלי הזה, דרך שמובילה לאיכות של רווחה המתעלה מעל הכבלים של חיי האדם כפי שהכיר אותם. 

הוא שאל את עצמו:

‘מדוע, בהיותי עצמי כפוף ללידה, הזדקנות, חולי, מוות, צער, וזוהמה, מחפש אחרי דברים שגם הם כפופים לאותם הדברים? אולי, בהיות עצמי כפוף לאותם דברים, ומזהה בהם סכנה, אחפש אחרי הלא נולד, לא מזדקן, לא חולה, לא מת, לא מוכה יגון ולא מזוהם, שחרור נעלה מהכבלים, ניבאנה?’ 

מחשבה זו הובילה אותו לנטוש את חיי בעל הבית ולחפש ולהגשים שחרור. היו אלה חיפוש והגשמה שהיטיבו עם  אינספור יצורים מאז אותו יום.

החבר הרביעי של קבוצת המסרים השמימיים (הפוטנציאל הרוחני שלנו) מייצג את התגובה המיומנת לנוכחותם של שלושת הראשונים. הזדקנות, חולי ומוות נוכחים באופן בלתי נמנע בחיינו – עובדה שלא יכולה להיות יותר גלויה מאשר בימים אלה של מגפת הקורונה – אולם, המסר השמימי הרביעי הוא התשובה לשאלה: ‘מהו הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות עם חיינו אל מול ההזדקנות, החולי והמוות?’ המחפש הרוחני מסמל את האפשרות של הבנה ובעקבותיה התעלות מעבר למגבלות המוצגות על ידי שלושת המסרים הראשונים. 

אם כך, מדוע התייחס הבודהה לכולם כ’שמימיים’, ולא רק לרביעי? הייתי אומר שישנן מספר סיבות. ראשית לעודד שינוי בהתייחסות להזדקנות, חולי ומוות. אינסטינקטיבית אנו מתייחסים לכל אלה כלא הוגנים או רעים, סוג של עיוות אקראי וחסר מזל. בקוראו להם ‘שמימיים’ הבודהה משתמש בטקטיקה של הלם כדי לעורר את תשומת ליבנו, בפנותו כנגד גרעין ההרגלים שלנו. הוא מעודד אותנו לראות את המצבים הללו כהיבטים של הטבע שיש להבינם ולכבדם, במקום לפחד מהם ולשנוא אותם. אין זה אומר שחיינו אמורים להיות פסיביים וכנועים לנזקי ההזדקנות, החולי והמוות – יש ביכולתנו לעשות הרבה בעבודה איתם ובשיפור של השפעתם – אך אנו גם יכולים, בעזרת שינוי גישה, לחדול לראות אותם כרעים או לא הוגנים או ‘משהו שלא אמור לקרות’ אלא רק כתכונות של הטבע שיש צורך להבינן ולעבוד אתן בתבונה.    

הסיבה השנייה לכך שהבודהה קרא להם ארבעת המסרים השמימיים נובעת מהראשונה, והיא שהנוכחות של הזדקנות, חולי, מוות ותזכורת לפוטנציאל הרוחני שלנו יכולים להיות הגורם להתעוררות של חכמה גדולה. שלושת הראשונים הם חלק מהרשימה של ‘חמשת הנושאים להזכרות תדירה’. הבודהה עודד אותנו להרהר יום יום בכך ש ‘אני בעל הטבע להזדקן, אני לא פטור מזקנה; אני בעל הטבע לחלות, אני לא פטור מחולי; אני בעל הטבע למות, אני לא פטור ממוות… 

המטרה היא לעורר הבנה מעמיקה של המציאות ולעזור לשחרור הלב מההרגל של פחדים כפייתיים ומשתקים. זאת כדי לייצר תובנה ש: ‘הגוף במהותו משתנה (אניצ’ה); אין ביכולתו להביא לסיפוק מתמשך (דוקהה); ושהוא לא מי ומה שאנחנו. אין לו בעלים (אנטא)’.

הרהורים אלו מומלצים כדי לעזור בשינוי גישתנו מזו של הזדהות והיאחזות בגוף ובתודעה, עם התחושות והמחשבות שלהם, לגישה של מודעות ערה – מכוונת לטבע הדברים כפי שהם, אבל משוחררת לחלוטין מהעול של היאחזות מלחיצה.

שינויים אלה בגישה הם ‘המסר הרביעי’ – שאומר לנו, שבעצם: ‘כאב הוא דבר אחד, אבל סבל בעטיו הוא דבר שונה.’ שינוי זה בהשקפה מומחש בלימוד קצר של הבודהה שנקרא ‘הדרשה על החץ’.  

במשל החץ משתמש הבודהה בתמונה של חייל בשדה הקרב. הוא מתאר את החוויה של כאב פיסי כאשר החייל נפגע מחץ יחיד. אף אחד אינו יכול להימלט מפגיעת ‘החץ הראשון’, אפילו ארהנט או הבודהה בעצמו. הכאב הוא בלתי נמנע זו עובדה של הטבע. החץ השני הינו החרדה, המשטמה, הפחד, המשא ומתן שיכול להיות נלווה לכאב. ניתן להימנע מהחץ השני וזה בעצם מה שמסתיים כאשר הבודהה מדבר על הכחדה של הסבל כאמת האצילה השלישית. כלומר, בקיצור, זו האמת שהסבל הוא אפשרות.

ובכן, מהי הדרך הטובה ביותר לשנות את גישתנו, למנוע מהחץ השני לפגוע במטרה ולדקור את ליבנו? כיצד נלמד להיות בשלום עם כאב ולא לייצר ממנו סבל? ואיך לאמן את עצמנו לתפקד ביעילות בזמנים טראומטיים אלה? איך אנו יכולים לעזור אחד לרעהו, מבלי ליצור תשישות או סבל נוסף לעצמנו ולסובבים אותנו?

ברביעייה נוספת של איכויות, לימודי הבודהה מתארים את “ארבעת המשכנים השמימיים” (הברהמהויהארה).  אלה מייצגים שינוי השקפה, דרך שונה להתייחסות רגשית לחיינו ולחיי יצורים חיים אחרים. ארבעה אלה הם:  

1. טוב לב אוהב (מטא) מייצג נדיבות בסיסית ביחסך לעצמך ולכל היצורים. לטוב לב אוהב שתי צורות; הראשונה היא ההבעתית, כפי שגלומה במשאלה, ‘הלוואי שאני וכולם נשכון ברווחה’;

 השנייה, המכילה, קבלה מוחלטת של כל הדברים, כמו בגישה, ‘אם אני אוהב את זה או לאו זה מה שנוכח. אלה הם פני הדברים. ברגע זה זהו טבע הדברים.’ כלומר, ‘לא לשהות בסלידה’ לגבי שום דבר חיצוני או פנימי.

2. חמלה (קרונא) – מייצגת יחס אוהד לסבל של עצמך ושל כל היצורים החיים. בשונה מהתפיסה האירופאית של חמלה אין הכוונה לסבול כהזדהות עם סבל של אחרים, אלא לפתיחת הלב באהדה ובהערכה. זה הלב המקשיב שלא מנסה לתקן בכפייתיות את כל העוולות, אלא מכוון לזהות קודם את הצורך ואז להגיב בהתאם.

3. שמחה אוהדת  (מודיטה) – זוהי שמחה במזלם הטוב וברווחתם של אחרים. בימים מתוחים כמו אלה מצבנו הרגשי שברירי ובקלות יכול להגיע למצב של תשישות ותגובתיות. אנו עלולים לשכוח ליהנות מהטוב שנוכח ולהתמקד רק בשלילי; או שאנו מתמרמרים על הברכה שזוכים לה אחרים, או מכך שהם חופשיים ממחלה או קשיים בזמן שאחרים סובלים. לחוות מודיטה זה ההפך מקנאה; זהו הלב החופשי מהתעסקות כפייתית בעצמי ושמח ברווחתם של האחרים.

4. השתוות הנפש (אופקהא) – בעין הסערה, הלב יכול להיות שקט. לא מדובר באטימות, בתרדמה או אדישות – אלא להיפך, הלב רחב, פתוח, בהרמוניה עם כל פעולה; הוא ‘ציר יציב של עולם מסתובב’. המהות של אופקהא היא איזון רגשי כאשר מסביב רעש, המולה ובלבול. זו ההתייחסות של לב שמכיר היטב את מצבי הסערות הפנימיות והחיצוניות, אבל אינו נסחף לתוך המערבולת. בראותו את חוקי הטבע של סיבה ותוצאה בפעולה, הוא נשאר שליו: ‘ אחרי הרעם, מגיע הגשם’. בכמה מובנים אופקהא היא ההגשמה של היבט ה’קבלה רדיקלית’ של מטא. היא משלימה את המעגל.

בזמנים מפחידים אלה של מבחן, בלי קשר להיכן אנו נמצאים – מבודדים בביתנו, עטופים בחליפת מגן בבית חולים לצד מיטת חולה, או חולים בעצמנו, במנזר או במקום העבודה – אנו יכולים להפנות  את תשומת ליבנו למסרים השמימיים, לבחור להתכוונן למציאות ולהפוך את ארבעת המשכנים השמימיים הללו למקום השהייה שלנו. יש בנו הכוח. זהו כוח שיכול לפעול לטובת אחרים ולטובת עצמנו. אנא השתמשו בהם ותיווכחו בעצמכם איך השינויים בגישה שבאים עם טיפוח ארבע האיכויות הללו יכולים להפוך גיהינום לגן עדן. אנו יכולים לעשות זאת רגע אחר רגע, אם אנו בוחרים להשקיע את המאמץ. 

מסרים שמימיים

אג’אהן אמארו, מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה, מכהן מאז שנת 2010 כאב מנזר אמרוואטי באנגליה. אג’אהן אמארו, שהוסמך לנזירות בשנת 1979 על-ידי אג’אהן צ’ה,

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו