EN
EN

מתוך האפילוג לספר “IN LOVE WITH THE WORLD”

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

בכל פעם שבה אנו מעורבים בהכרת ה-“מיני-מוות” שבחיי היום יום, אנו מתוודעים יותר למוות הגדול שיגיע עם קיצו של גופנו. אנו יכולים להשתמש בכל חוויה גדולה כקטנה של הרפיה על מנת להפוך נינוחים יותר עם התמוססותו הסופית של הגוף. בעשותנו כך נקטין את הפחד מהמוות העתידי, וכך נביא לתמורה בדרך שבה אנו חיים.

כילד, הקשבתי לסיפורים על חיי הבודהה כפי שמקשיבים לסיפורים בדיוניים על נסיכות ודרקונים. אחרי שהתחלתי למדוט התחוור לי שסיפורים אלה אינם סיפורת רוחנית בלבד, אלא ייתכן שיש בהם גרעין של אמת. בסופו של ריטריט שלוש השנים הראשון שלי, התחלתי לחשוב ששיעורי הבודהה באמת ניתנים להשגה, והדבר העניק השראה למאמציי להתעורר. לאחר עשרים שנים נוספות של מדיטציה וחקר התודעה, הסקתי שאני יודע על מה דיבר הבודהה. אך ליד הסטופה בקוּשינַגָר (שם שרפו את גופתו של הבודהה לאחר מותו – ל.פ.), למדתי שבטעות תפסתי ייצוגים של הירח כהכרה הישירה שלו.

במסורת שלי אנו מדברים על שלושה שלבים של הכרת הירח, המסמל את מהותנו הריקה והקורנת. כמו בשלבים, רמות וסיווגים אחרים, גם כאן אין גבולות מוגדרים וקיימת הדרגתיות בכל אחד מהשלבים. עם זאת, תיאורים אלה יכולים לעזור לנו להבין משהו לגבי התהליך. הרמות של הכרת הירח מתחילות רק לאחר שנגיע לידי היכרות טובה עם ההיבטים השונים של המודעות. למדנו כבר את מדיטציית המודעות של שמטהה, או השהייה בשלווה – תרגולים שמייצבים את התודעה; המשכנו בתרגול מדיטציית הוויפאסנה הטיבטית, או מדיטציית הראייה החודרת, לשם חקר טבעם האמיתי של  הדברים כארעיים, תלויים זה בזה ובעלי חלקים – כלומר חסרי זהות אחת יחידה. לאחר מכן אנו משתמשים במדיטציות הראייה החודרת לחקור את טבע התודעה עצמה. פה אנו מתקרבים לאי ההפרדה בין מודעות לריקות. אנו מכירים בכך שאיכויות הריקות אינן לא כלום אלא שאפשר לחוות אותן כצלילות קורנת, מאירה, נעדרת מוות. בתהליך זה אנו מכשירים את התודעה להכיר ישירות את הירח. אנחנו מתכוננים להמשיך מעבר למציאות היחסית על מנת לגלות באופן מלא יותר תפיסה טהורה שהיא מעבר לקבוע ולארעי, מעבר לתלוי הדדית ולעצמאי, מעבר ליחידוּת ולריבוי; מעבר לחיים ולמיתה. חקרנו את המציאות דרך חוויות מדיטטיביות, לימוד והגיון. טבלנו במודעות טהורה שמציינת את תחילת  הדרך לשחרור. הרחקנו לכת ככל שיכולנו על מנת לאשר את גבולות ההבנה המוסכמת ופיתחנו שאיפה כנה לעזוב מאחור את עולם הבלבול ולשחרר עצמנו מסמסארה. אך עד עתה, לא ראינו את הירח באופן ישיר, ללא כחל וסרק, ערום, ריק ממושגיות ומשוחרר מאחיזה.

במסענו להתעוררות שמענו אחרים מתארים את מה שנקרא  “ירח”. קראנו עליו ופיתחנו רעיונות לגביו. נהנינו מסיפורים המתארים איך מרגישים כשרואים אותו. ואז יום אחד, אנו נתקלים בתמונה בספר. היא תואמת את התיאורים ששמענו. זו תמונה דו ממדית של צורה צהובה, עגולה ועמומה. אנחנו כל כך שמחים לראות לבסוף את הירח! סוף סוף אנו יודעים על מה דיברו המורים הגדולים. זוהי חווייתנו הראשונה בראיית מהות התודעה שלנו. לעומת הדימוי בלבד שהיה לנו בראש, עתה אנו רואים את הירח.

ואז לילה אחד, אנו רואים את השתקפותו של הירח באגם. מראה זה הרבה יותר חי ובהיר מאשר הייצוג השטוח והעמום על הדף. באופן אינסטינקטיבי אנו מבינים שמה שראינו קודם היה מוגבל, והשתקפות זו היא הדבר האמיתי.  ההבדל בין השלב הראשון לשני הוא עצום, כמו ההבדל בין שמיים וארץ. איכות האור על האגם מתקרבת לחיוּת שאי אפשר להשוותה לתמונה שבספר. עם זאת, הדימויים מספיק דומים בכדי שככל שנלמד יותר את הספר, תגדל יכולתנו להכיר את השתקפות הירח באגם. תודעתנו עדיין לא השתחררה לחלוטין מתבניות של הרגל, כך שתפיסותינו עדיין מושפעות מעט מהעבר; לכן החוויה הדואלית של – “אני התופס משהו שם” – מפרידה את התודעה מההשתקפות. בכל אופן, אנו נרגשים מהחוויה רבת העוצמה הזאת של הירח.

בשלב השלישי אנו מסתכלים מעלה לשמים ומכירים את הירח  האמיתי. ישיר, ערום, זוהר. אפשר להעריך את הירח שבספר והירח שבאגם בשל מה שהינם, אך הם אינם החוויה הישירה, הבלתי אמצעית. אנו מכירים את הירח שבשמיים עם התפיסה הטהורה של המודעות: התפיסה שלנו והירח הופכים לחלוטין לאחד – האיחוד של מודעות וריקות. התודעה שוחררה מהמסננים המושגיים ויש לנו תפיסה ללא תופס. אנו תופסים את ההשתקפות, אך זו השתקפות ריקה מכל תווית, מכל תיוג או דעות קדומות, משום שהיא  נתפסת על ידי המודעות עצמה. בשלב השלישי אין מי שמודט ואין על מה למדוט. איננו  חווים עוד ריקות קורנת. אנחנו הפכנו להיות ריקות קורנת.

התודעה שלנו עתה היא כמראה מושלמת ללא רמז של עכירות. איננו מזמינים או דוחים כל דימוי שמופיע. אנו רואים את שלל ההשתקפויות. אנו מכירים באיכויותיהן ובמאפייניהן ויודעים שהן אינן ממשיות. הן אך משקפות את הבהירות הקורנת והבלתי עכורה שלנו , והן נסחפו לתוך שדה התפיסה שלנו כעננים חולפים, ארעיים וחסרי ממשות. ברגע שאנו מכירים בכך שהחלל הזה הוא עצם מהותנו, אנו חופשיים ואין לנו שום צורך לגרום לעננים להסתלק.

הירח עדיין נמצא בשלבים השונים של התמלאותו. כשאנו ממשיכים בדרכנו לשחרור, המלאות והבהירות שלו גדלות והחוויה הבלתי דואלית של מודעות טהורה הופכת קבועה לעולם ועד. לזאת אנו קוראים הארה, ההכרה המלאה של טבעה המוחלט של המציאות.  התודעה הרחבה מכירה בכך שכל הצורות מופיעות מתוך חלל שלא נולד, ושבסופו של דבר הן עננים ללא התחלה או סוף.

מתוך האפילוג לספר “IN LOVE WITH THE WORLD”

בכל פעם שבה אנו מעורבים בהכרת ה-“מיני-מוות” שבחיי היום יום, אנו מתוודעים יותר למוות הגדול שיגיע עם קיצו של גופנו. אנו יכולים להשתמש בכל חוויה

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו