EN
EN

יחסים קודמים לכול: על האכפתיות כלפי המכשולים שלנו

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

הנזירה אוש’ן (Hai An ,Sister Ocean), הוסמכה לנזירות ב- פלאם וילג (Plum Village) על ידי תיק נאהט האן ב-2016. במקור מאונטריו קנדה, כיום במנזר Blue Cliff שבמדינת ניו יורק.

* * *

ישנו חלק קלאסי בתורת הבודהה שמלמד את חמשת המכשולים (קאמה-צ’נדהא – השתוקקות לעונג חושי; ביאפאדה – התנגדות, סלידה, דחיה, רוע לב; טהינה-מידהה – עייפות, עצלות; אודהצ’ה-קוקוצ’ה – אי-שקט, חוסר מנוחה, חוסר איזון; ויצ’י’קיצ’הא – ספק), ואשר מספק גם הוראות כיצד להתגבר על המכשולים שלנו עצמנו.

שמחתי מאוד כאשר גיליתי את מה שתורת הבודהה מלמדת בנושא חמשת המכשולים, משום שהיא גם מספקת דרכים להתגבר עליהם. המכשולים יכולים להתפרש כמחסומים המונעים השגת שקט, נינוחות ותובנה בעת תרגול מדיטציה, אך אני מוצאת שבאותה קלות הם ישימים גם ביחס לקשיי היום-יום שלנו. מי אינו רוצה בספר הדרכה בהיר, המלמד כיצד להתגבר על קשיים? חשבתי שמצאתי דרך קיצור לאושר, אך ככל שנקפו שנות התרגול שלי מצאתי שהדרך שבה אני מתייחסת למכשולים שלי, על הכרית ובלעדיה, חשובה אף יותר מאשר הטכניקה הנכונה להתגבר עליהם.

ריפוי לעומת אכפתיות

בשיחה שניתנה לאחרונה על ידי אג’אהן ברהם (Ajahn Brahm), בפתיחת הוועידה העולמית העשירית לבודהיזם, הוא השתמש בביטוי “ריפוי לעומת אכפתיות” כדי להדגיש את הדרכים שבהן אנו ניגשים לתרגול מדיטציה. הוא הדגים זאת בסיפור על רופא המתמקד אך ורק בריפוי המטופל, מה שלמעשה מונע את התוצאה הרצויה. בעוד שהתמקדות באכפתיות כלפי המטופל אפשרית תמיד, והיא מבססת מערכת יחסים שהיא בסיס להחלמה אמתית, בין אם המטופל נרפא ובין אם לאו.

כך הדבר גם בתרגול המדיטציה שלנו, לעיתים תכופות אנו רוצים לתקן את עצמנו ולהגיע ישירות להקלה מסבל. אלא שכאשר אנו מתמקדים בריפוי עצמנו אנו עלולים בקלות לאבד את הדרך. זאת, משום שניסיון לתקן את עצמנו מרמז כי אנו מתנגדים למה שאנו חושבים שאינו בסדר בנו. כאשר אנו מתקנים או נלחמים, איננו נוכחים מספיק כדי לדעת באמת מה קורה. עלינו לאפשר לעצמנו, תחילה, לשבת במצב של אי-נוחות, להבין ולהרגיע אותו, במקום רק לנסות לסלק אותו. אך ללא הבנת השורשים של מה שחוסם בהירות, איכות חיים והקלה, סביר שנשגה באבחון מצבנו וננציח את התסמינים שלנו. משום כך אכפתיות, או נוכחות טובת לב, הן מרכיבים חיוניים בהתמרת המכשולים שלנו.

כאשר התחלתי לתרגל מדיטציה, נקטתי בטכניקה שבה ציינתי לעצמי בשקט כל מה שהתעורר בתודעה שלי – גירוד, מחשבה, נשימה, חום, כאב, נשימה, נשימה… כך נוצרה בהירות במה שהתרחש בהתנסות שלי, אשר קודם לכן טבעה בחשיבה בלתי פוסקת. עברו כחמש שנים עד שהבנתי כי בעת ציון כל מה שהתעורר בתודעה גם הזזתי הצידה, אינסטינקטיבית, כל דבר שאינו נעים. אלא שלא יכולתי להכיר בכך עד אותו יום שבו תרגלתי ברטריט ב-Plum Village, ותיק נהאט האן הורה לנו, כפי שהוא עושה תכופות, לאמץ אל ליבנו את רגשותינו העזים כפי שאם מחבקת את בנה הבוכה. הייתה עצבות רבה שנכחה בי וכשציינתי אותה חשתי במשהו אחר –ההזזה הצידה. אז הבנתי שלא חיבקתי כלל את העצבות שלי! רק עשיתי הפסקה לפני שהזזתי אותה הצידה. למרבה המזל, בהירות זו אפשרה לי ללמוד ממש לחבק את העצבות, בגישה פתוחה ועדינה, ולהישאר נוכחת עם התחושות הפיזיות שלה. זו הייתה נקודת מפנה עצומה בתרגול שלי, שאני עדיין לומדת לפתח אותה.

הערכתי את הביטוי של אג’אהן ברהם “ריפוי לעומת אכפתיות” משום שהוא עוזר לדעת גם מה מועיל וגם מה אינו מועיל בתרגול. תודעותנו בהירות לעיתים רחוקות ואנרגיות ההרגלים שלנו עזות. אל מול מכשול – כלומר כל דבר החוסם בהירות, שלווה, איכות חיים ושמחה – השאלה הפשוטה הזאת, “האם זה ריפוי או אכפתיות”? יכולה להאיר את הגישה לתרגול.

דרך אחרת לעשות זאת היא פשוט לשאול “האם אני מנסה לתקן זאת”? ואם התשובה היא “כן”, הרי שזהו הזמן לשוב לעדינות, לחמלה ולסקרנות. כך נוצר המרחב הנחוץ להיענות במקום תגובה. הגישה הפנימית של אכפתיות מיתרגמת בקלות להתנהגויות החיצוניות שלנו, במיוחד באינטראקציות קשות עם אחרים. הזולת מבחין מתי אני מנסה “לתקן” אותו וגם המילים העדינות ביותר אינן מביאות דבר. אבל אם קודם כל אכפת לי מהיחסים, הכוללים את הרגשות שלי ושל כל שאר האחרים המעורבים במצב, מתברר שקל בהרבה להגיע להבנה ולפתרון. 

אם אתה מתנמנם במהלך התרגול, האם אתה מתעצבן וחושב כיצד לסלק את הנמנום, או שאתה מביא לנמנום סקרנות פתוחה ומנסה להבין מה הוא אומר לך? כאשר התודעה שלך נסערת, האם אתה נוזף בעצמך ומקווה שתוכל למצוא מעט שלווה, או שאתה מחייך אל סערת הנפש וממשיך לבחון אותו? האם אתה יכול לגלות אכפתיות כלפי המכשולים שלך? זהו לב העניין.  

הדרך החוצה נמצאת בפנים

הגישה של האכפתיות אין פירושה פסיביות נוכח קשיים ואי-צדק. היא כן דורשת שנבחן את הגישה והכוונה שלנו לפני שנפעל. תגובתיות נובעת בדרך כלל מחשש להרגיש כאב, אבל תחושת כאב היא בדרך כלל פחות בלתי נעימה מאשר האנרגיה הנדרשת כדי למנוע כאב. כאשר אנו מגיבים, לעיתים רחוקות נשיג את התוצאות הרצויות לנו. זו הסיבה שמערכת היחסים קודמת לכל דבר אחר.  

בקהילה שלי אנחנו אומרים תכופות, “הדרך החוצה נמצאת בפנים”. אחרים עשויים לומר, “מה שאתה מתנגד לו מתמיד”. כל דבר שאנו נמנעים ממנו צפוי להתחזק. כך שהדרך להתגבר על מכשול, כמו סערת נפש, היא להישאר אתו – לחוש את התחושות הפיזיות כשאנו מאפשרים להן להיות שם. אם אנו מדלגים לריפוי לפני שאנו חווים אכפתיות, איננו יכולים להגיע אליו.

קחו עכשיו זמן מה להרהור: מהם המכשולים הצצים בדרך כלל בחיי היום-יום שלכם? כיצד אתם רגילים להגיב להם? האם אתם מזיזים אותם הצידה? האם אתם רואים אותם מעט ואחר כך מזיזים אותם הצידה? האם אתם מנסים לתקן אותם, מכחישים אותם או טובעים בהם? או שאתם מאפשרים להם להיות נוכחים, מקדמים אותם בברכה, ולומדים מהם? האם אי-פעם נכנסתם פנימה כדי לצאת החוצה?

חשבו על סיטואציה קשה אחת בחייכם. כיצד הייתם מרגישים אילו קידמתם קושי זה בברכה ואכפתיות?  מה יכולה להיות התחושה בגוף? איזו שיחה עם עצמכם הייתה מתעוררת? אם אדם אחר מעורב בקושי, אילו מילים היו נאמרות? תנו לעצמכם כמה רגעים לדמיין בפירוט את התגובה שהייתם רוצים שתהיה אפשרית לכם, ללא ביקורת עצמית או האשמה בנוגע להרגלים שלכם. אני בדרך כלל מתחילה בכך שאני מאפשרת לגופי להירגע. כמה מורים גם מדברים על “הישענות פנימה”, משום שבדרך כלל אנחנו נוטים הרחק מהקשיים שלנו. אפילו אם רק נדמיין היענות חדשה לקושי, נוכל לחווט מחדש את הרשתות העצביות של הרגל ותגובה. זו ההתחלה של הליכה פנימה, של אכפתיות, של חיבוק , וזה יכול להיות תרגול טרנספורמטיבי. אבל אל תאמינו לי. נסו זאת בעצמכם, ותיווכחו בכך.

יחסים קודמים לכול: על האכפתיות כלפי המכשולים שלנו

הנזירה אוש’ן (Hai An ,Sister Ocean), הוסמכה לנזירות ב- פלאם וילג (Plum Village) על ידי תיק נאהט האן ב-2016. במקור מאונטריו קנדה, כיום במנזר Blue Cliff שבמדינת

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו