חמשת המכשולים

דומיו בורק (Domyo Burk) קיבלה הסמכה של כומר סוטו זן, והיא המורה הראשית של מרכז המדיטציה Bright Way Zen בפורטלנד, אורגון.

***

חמשת המכשולים כפי שהם מוצגים על ידי הבודהה                                          

ראשית, בואו ונשמע ישירות מה נאמר בקנון הפאלי על חמשת המכשולים. להלן ציטוט מהאֲווארַנָה סוטה[1] בתרגומו של טניסארו בהיקהו:

“אמר המבורך: החמישה האלה הם מעצורים, מכשולים שמציפים את התודעה ומחלישים את יכולת ההבחנה. מהם החמישה? ‘תאוות חושים היא מכשול, מעצור שמציף את התודעה ומחליש את יכולת ההבחנה. זדון… עצלות וקהות חושים… אי שקט ודאגה… ספק הוא מכשול, מעצור שמציף את התודעה ומחליש את יכולת ההבחנה…כאשר נזיר לא זנח את חמשת המכשולים הללו… כאשר הוא חסר כוח וחלש ביכולת ההבחנה שלו, אין ביכולתו להבין מה מיטיב עמו, להבין מה מיטיב עם אחרים, להבין מה מיטיב עם שניהם, להגשים דרגה אנושית נעלה, הצטיינות אצילית באמת בידע ובחזון.” 

בסוטה זאת הבודהה ממשיך ומציע אנלוגיה לדרך שבה חמשת המכשולים משפיעים על מאמצי התרגול שלנו:

“נדמיין נהר, זורם במורד ההרים – זורם בעוצמה למרחקים, נושא עמו כל מה שבדרכו – אדם בא וחופר תעלות משני צדי הנהר, שמובילות את המים מהנהר, כך שהזרם במרכז הנהר מתפזר לכל הכיוונים ומתפוגג; הנהר לא יגיע רחוק, הזרם לא יהיה חזק, והוא לא יישא עמו את כל מה שבדרכו.”

באנלוגיה זו של הנהר, זרם המים משול לתודעתנו בזמן מדיטציה. אם האנרגיה של התודעה או תשומת הלב שלנו ממוקדת במדיטציה, יש לנו יותר כוח ויכולת להשיג דממה ותובנה. אם האנרגיה של תודעתנו נמשכת לכל הכיוונים על ידי חמשת המכשולים, ומתפזרת, המדיטציה שלנו תהיה רדודה ולא יעילה.

הגדרת חמשת המכשולים

אכנס ליותר פירוט לגבי כל מכשול מיד, אבל אתחיל בסקירה כללית, מאחר ונדרש הסבר לגבי חלק מהמכשולים. המכשול הראשון, תאוות החושים, נקרא כך כדי להבדילו מתשוקה רוחנית – כלומר, התשוקה לתרגל את הדרך הבודהיסטית ולהתעורר, שהיא בעצם עזר ולא מכשול. תאוות חושים כוללת, כמובן, את המשיכה שלנו להנאות פיזיות כולל מין, אוכל, נוחות וכדומה. זו הסיבה לכך שהמכשול הזה מתורגם לתאוות החושים. אולם תרגום זה נתפס כהנאה פיזית בעוד שבבודהיזם התודעה נחשבת כחוש השישי שלנו (קולטת מחשבות ורגשות). לכן, תאוות חושים כוללת עצמים וחוויות שמעניקים לנו הנאה שכלית או רגשית, כמו הישג, סטטוס, או התייחסות חיובית מאחרים.

המכשול השני, זדון, הוא סלידה מכל סוג, מרוגז קל עד לכעס, עלבון או שנאה. כולנו יודעים עד כמה המכשול הזה יכול לטלטל לפעמים.

המכשול השלישי הוא עצלות וקהות חושים. השם של המכשול מורכב משתי מילים עם מקף ביניהן מפני שהמושג המקורי בפאלי הוא מילה מורכבת “טְהינָה-מִידְהָה” כאשר טהינה משמעותה עצלות ומידהה משמעותה קהות חושים. עצלות מתייחסת לחוסר רצוננו לפעול וקהות חושים מתייחסת לרפיון של התודעה והגוף הנובעים מכך. שתי התופעות האלה נצפות תמיד יחדיו ומזינות זו את זו (עצלות מובילה לקהות חושים וקהות חושים מובילה להגברה של העצלות). אפשר להתייחס למכשול השלישי כאל עצלות והתוצאות שלה.     

המכשול הרביעי גם הוא צירוף: אי שקט ודאגה, “אוּדְהַצָ’ה-קוּקוּצָ’ה“. הכוונה למצב בו התודעה מחפשת ללא הרף פתרונות לבעיותינו, או הקלה מסבלנו – גם אם סבלנו פעוט, כמו חוסר הנוחות שאנו מרגישים כאשר אנו משועממים. אודהצ’ה, או אי שקט, קשורה לאחיזה מנטלית בדברים שעשויים להביא לסיפוק, גם אם מדובר בסיפוק רגעי (כמו הפסקה סתמית של שעמום). המונח מתאר את מה שמודטים מכנים לעיתים קרובות “תודעת קוף”, כיוון שהתחושה היא שהתודעה מדלגת  דרך יער של מחשבות, נאחזת רגע אחד במחשבה זו ובמשנהו באחרת. החלק השני של המכשול, קוקוצ’ה, או דאגה, יכול להתפרש גם כחרטה וייסורי מצפון וקשור בהתמקדות במעשינו בעבר ובהשפעתם על ההווה, או  באופן  שמעשינו בהווה עשויים להשפיע על עתידנו. בעצם, הצירוף של אי שקט ודאגה הוא ההרגל שלנו לעסוק בפעילות מנטלית ממוקדת בעצמי בכל פעם שאיננו עסוקים במטלה כלשהיא או נהנים. בפסיכולוגיה המודרנית מצב זה מכונה “ברירת המחדל” שלנו.

המכשול החמישי הוא אי ודאות, או ספק. זה איננו ספק בריא, שמניע אותך לשאול שאלות ולחקור דברים כדי להבהיר אותם לעצמך. מדובר בספק עקשן ומחליש, במיוחד ספק בנוגע לתרגול שאתה עסוק בו וליכולתך לבצע אותו. למשל, אם אתה מודט אתה עלול להטיל ספק ביעילותה של שיטת המדיטציה שאתה מתרגל ולתהות האם יש שיטה טובה יותר. אתה יכול להטיל ספק במורה שלך, בסנגהה או בבודהיזם בכלל. אתה עלול לתהות האם יש לך היכולת לתרגל, או אפילו להיות אדם טוב. המפתח לזיהוי ספקות מסוג זה כמכשול הוא כאשר אתה חושב בסתר שאתה יודע את התשובות לשאלות שהם מעלים, והתשובות הן שליליות           (התרגול/המורה/הסנגהה/הדרך אינם עובדים בשבילי, או איני מסוגל להתמודד עם זה). זו לא חקירה בראש פתוח, היא טומנת בחובה ספק שמשאיר אותך מתחבט בחוסר וודאות.

מטאפורות ססגוניות לחמשת המכשולים

ישנן שתי מטאפורות ססגוניות בקאנון הפאלי, שיכולות לחדד את ההבנה של חמשת המכשולים וההקשרים שלהם. הראשונה, סַנְגַרַאבו סוטה[2] משווה את התרגול שלנו ואת המדיטציה לניסיון לראות את השתקפותנו על פני המים בדלי. כאשר אנו שבויים בתאוות חושים, המים כמו הופכים לעכורים מצבעים או מחומרים אחרים; כאשר אנו שבויים בזדון, זה כמו מים רותחים. כאשר אנו שבויים בעצלות וקהות חושים, זה כמו מים המכוסים באצות וברפש. כאשר אנו שרויים באי שקט ובדאגה,  זה כמו פני המים כשהרוח יוצרת בהם אדוות. לבסוף, כאשר אנו לכודים בספק זה כמו מים עכורים מערבוב ויותר והדלי כולו חבוי בחשיכה.

הסֶמַאנְיַפאלָה סוטה[3] מציעה גם היא מטפורות צבעוניות לחמשת המכשולים. להיות בהשפעת תאוות חושים דומה להנאה מדברים תוך כדי צבירה של חוב – שתצטרך לשלם מאוחר יותר, עם ריבית, ולעיתים קרובות עם סוג מסוים של סבל. כניעה לזדון זה כמו להיות חולה; כמו שאדם חולה אינו יכול ליהנות מרווחה פיסית ומבריאות טובה, כך אדם כועס אינו יכול ליהנות מרווחה רוחנית ומשמחה. 

בהשפעת עצלות וקהות חושים, אנו דומים למי שתקוע בבית כלא חשוך וסגור. בהשפעת אי שקט  ודאגה אנו דומים לעבד, נתון כול העת למרותו של מישהו אחר (כמובן שאין “מישהו אחר” אבל כאשר התודעה חשה ללא שליטה, האנלוגיה מתאימה). בהשפעת אי ודאות וספקנות אנו דומים למי שאיבד את דרכו במדבר ואין בידו מפה.

החשיבות של נטישת המכשולים

אפשר להבין, בהינתן התיאור של חמשת המכשולים, מדוע חשוב למצוא דרך להשתחרר מהם על כרית המדיטציה ומעבר לה. טניסארו בהיקהו, בספרוWings to Awakening מרחיב בהסברים:      

“חייבים לנטוש את המכשולים האלה כי הם מתפקדים כשלבי ביניים של שלושת השורשים של חוסר מיומנות. תאוות חושים היא צורה של חמדנות; זדון הוא צורה של סלידה; ושאר שלושת המכשולים הם צורה של אשליה. כל החמישה, בדרכיהם השונות, חוסמים את הריכוז ומחלישים את יכולת ההבחנה בכך שהם מקשים על ההבנה של מה שמועיל לאדם בעצמו, לאחרים או לשניהם”.

טניסארו מוסיף ומציין שהנזק העיקרי מהמכשולים הוא “שכאשר אדם נתון להם, הם פוגעים ביכולתו לזהות שהם בעצם אינם מיטיבים”. במילים אחרות, לכל אחד מהמכשולים יש תכונה משכרת של הנצחה עצמית. כאשר אנו שבויים בתאוות חושים, אנו נוטים להיות משוכנעים שהאובייקט של התאווה שלנו יעניק לנו את האושר שאנו מחפשים ושעלינו לחשוב על כך ברגע הזה. כאשר אנו שטופים בזדון, נראה לנו כשטות גמורה להניח לזה ולהפוך את עצמנו לפגיעים. כאשר אנו מרגישים עצלות וישנוניות, כל מה שאנו רוצים לעשות הוא להיכנע לדחף להרפות או להירדם. אין סוף למחשבות ולדאגות לעצמנו שהתודעה מסוגלת לייצר, ויש בכולן משהו משכנע.

אם אנו נקלעים לדרך של ספק, כל השקפת עולמנו יכולה להיצבע בחשד המתגנב שמרמים אותנו (או שעומדים לרמות אותנו). הניסיונות שלנו להשתחרר מהמכשולים משנים את חיי התרגול שלנו. לפי התיאור הבודהיסטי הקלאסי של הדרך, אחד הפירות של התעוררות הוא ראיה שחודרת את האשליה של “אני, עצמי ושלי.” לפי התאוריה, לכול הפחות, כאשר אנו ערים לחלוטין, אנו משתחררים מהמכשולים באופן מוחלט וקבוע. הדבר המצער הוא שאם לא נשיג רמה מסוימת של שחרור מהמכשולים לפני שנזכה להתעוררות, לעולם לא נזכה להתעורר. כך שבינתיים אנו מתמודדים עמם כמיטב יכולתנו.

תרגול תשומת לב למכשולים

מה הבודהיזם מלמד אותנו על הדרך להתמודד עם המכשולים? אני רואה חשיבות גדולה בכך שהבודהה דיבר על נטישה של המכשולים. אני לא בטוחה לגבי המינוח בפאלי שבו הוא השתמש, אבל המונח מתורגם באופן עקבי ל”נטישה” ולא “התגברות”. השימוש במילה “נטישה” מרמז על ההרגל שלנו למעשה לבחור, או לדבוק במכשולים. המכשולים אינם כוחות נפרדים שעלינו להיאבק בהם, למרות שכך אנו מרגישים לפעמים. כדי להשתחרר מהמכשולים כל מה שעלינו לעשות הוא לזהות שהם קיימים, להבין איך הם מכשילים אותנו, ולהבין איזה בחירות אנחנו יכולים לעשות כדי שהמכשולים יעלו פחות או יפסיקו לעלות, ולהוציא לפועל את הבחירות האלו. כמובן שקל לדבר וקשה לעשות. באופן בסיסי אנו עובדים עם המכשולים בעזרת תרגול תשומת לב.

דיברתי על תשומת לב באריכות בשיחה אחרת, על ארבעת היסודות של תשומת הלב. אבל בקיצור, תשומת לב היא יכולת של התודעה שמאפשרת לנו לזכור משהו, להפנות את תשומת ליבנו אליו בצורה רצונית, ולשמור על האובייקט הזה בתודעה. אפשר להשוות תשומת לב לציפור על העץ שאתה רוצה לראות אותה היטב, ואחרי שאתה מצליח לראות את הציפור במשקפת שלך אתה מתמקד בה למשך זמן המספיק לצפייה ראויה. על ידי תרגול של תשומת לב לחמשת המכשולים  אנו לומדים עליהם יותר ויותר עם הזמן, עד שבסופו של דבר אנו מוצאים את הדרך להיות יותר משוחררים מהם.

התהליך הזה מתואר בסטיפטהאנה סוטה, או הדרשה על ביסוס תשומת הלב, וכך מסביר הבודהה: “ואיך נזיר שרוי בהתבוננות בתופעות [מנטליות] כתופעות מנטליות ביחס לחמשת המכשולים? במקרה זה, כאשר נזיר מבחין בהשתוקקות להנאות החושים, הוא יודע: ‘יש בי השתוקקות להנאות החושים’. כאשר אינו מבחין בהשתוקקות להנאות החושים, הוא יודע: ‘אין בי השתוקקות להנאות החושים’. הוא גם יודע כיצד מופיעה השתוקקות להנאות החושים שלא הייתה קודם לכן. הוא גם יודע איך ננטשת השתוקקות להנאות החושים שהופיעה כעת והוא גם יודע כיצד השתוקקות להנאות החושים שננטשה עכשיו לא תשוב ותופיע בעתיד.” (אותה תבנית חוזרת על עצמה במקרה של זדון ושאר המכשולים).

כאשר אנו מתרגלים תשומת לב לחמשת המכשולים, אנו מביטים פנימה באופן אקטיבי כדי לבחון את החוויה הישירה שלנו. אנו יכולים להשתמש במה ששמענו או קראנו כמורי דרך אבל בסופו של דבר עלינו להבחין באופן מדויק:

“ישבתי כאן ומדטתי, וכאשר הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי את הגינה שלי, התחלתי לחשוב כמה נהדר יהיה כאשר הכול יסתיים ויראה נפלא. אחר כך שקעתי במחשבות על גינון – זה חייב להיות מה שהבודהה כינה תאוות חושים.” או, “קראתי את החדשות לפני שמדטתי ועכשיו כל מה שאני יכול לחשוב עליו בזמן הישיבה הוא כמה אני כועס על מה שקורה. אני מניח שאני צריך לשים לב כיצד הכעס מתבטא בתודעה ובגוף שלי, ולהיות מודע לכך שמדובר בזדון.”

במשך הזמן, אנו שמים לב למה שהסוטות מכנות “תזונה” לחמשת המכשולים – דברים שאנו עושים, או מתענגים עליהם, או חושבים עליהם, שגורמים למכשולים להתעצם. אם כך, הדבר הראשון שאנו יכולים ללמוד בעזרת “תשומת לב”, הוא איך לשנות  את התנהגותנו (לא למדוט ליד חלון שמשקיף לגן, לא לצפות בחדשות רגע לפני שמודטים) כדי להקטין את ההשפעה שיש למכשולים על התרגול שלנו. אנו גם מבחינים שאנו יכולים להזין את המכשולים בזמן המדיטציה בהפניית תשומת ליבנו למושא שהם מצביעים עליו.

הסוטות מכנות את המצב הזה “תשומת לב לא מתאימה” כאשר, לדוגמה, אתה מתמקד במושא של תאוות החושים שלך ומגביר את התאווה, או במושא הזדון שלך ומגביר את הטינה שאתה רוחש אליו. תשומת לב מתאימה, מצד שני, היא כיוון תשומת הלב לחוויית המכשול עצמו וההבחנה, “הו, זדון נוכח בי.” ברגע ש “משקפות תשומת הלב”  מכוונות אל ההתנסות הישירה שלנו במקום לחצר האחורית של השכן המעצבן, היחס שלנו למכשול משתנה. אנו לא לכודים בו לחלוטין, ולפחות איננו מזינים אותו.

זיהוי והכרה בנוכחות של מכשול בתוכך אינם שלב שרצוי למהר ולעבור. אם אנו ממהרים יותר מידי לדחות או לנסות לתקן את המכשול, אנו עלולים לא להבין באופן מלא מה קורה. זה כמו לאתר בעיה במבט חטוף דרך המשקפות שלנו, ומיד לזרוק אותן ולמהר לתקן את הבעיות לפני שאנו מבינים היכן הבעיה, מה גרם לה, ומהי הדרך הנכונה להמשיך. ישנם מורים המרחיקים לכת ומציעים לאמץ התנסויות פנימיות שליליות כמו המכשולים – ומדגישים את הצורך לקחת את הזמן, ולהתקדם בגישה מעשית שמקבלת את המציאות של הרגע הזה. 

נטישה של המכשולים – שתי גישות בסיסיות

אחרי שהקדשת זמן להכיר בתשומת לב את המכשולים שלך, מה אז? כאשר אנו מזהים מכשול, מה אנו יכולים לעשות? ברמה מסוימת אנו מבינים את זה בעצמנו דרך ניסוי וטעיה, בשילוב עם תשומת לב מדוקדקת. כמו שנאמר בסטיפטהאנה סוטה, בנקודה מסוימת יש התחוללות של אירועים ואנו מתבוננים, “תראו איך חוסר מנוחה לא עלה כאשר עשיתי (או חשבתי) כך.”

אולם, איננו חייבים לחכות להתחוללות מקרית חיובית. הבודהיזם הקלאסי מציע שתי גישות מרכזיות לנטישה של המכשולים ולו לזמן קצר: 1) הכוונה מחדש של המחשבות 2) הרהור בהשלכות השליליות של אי נטישת המכשול.

אתן כאן כמה דוגמאות לכל אחת משתי הגישות. תחילה, הכוונה מחדש של המחשבות. בסוטות ובפרשנויות, ישנה המלצה למקרה שאתה נלכד בשנאה כלפי מישהו, להתמקד בתכונות הטובות שלו, או לתרגל מטא למענו (לאחל לו טוב). אם אתה מרגיש מנומנם, עליך לשנות את הגישה שלך לתרגול המדיטציה למשהו מרענן ומחייה (למשל להרהר בארעיות, במקום להשקיט את התודעה) אם אתה מוצף בתאוות חושים למישהו, אתה הוגה בצדדים המכוערים של הגוף האנושי או אפילו מודט על גופות. הבודהיזם מציע סוגים שונים של תרגילים ושיטות לנטרול או להכוונה מחדש של הרגלים שליליים של הגוף, הדיבור או התודעה.

הגישה הבסיסית השנייה לנטישת המכשולים היא הרהור בהשלכות השליליות של אי נטישת המכשולים. לדוגמא, אתה יכול להתבונן איך השתקעות במכשול מבזבזת את זמן המדיטציה שלך, או גורמת ללחץ הדם שלך לעלות. אתה יכול להרהר, כפי שמומלץ בכתבים בודהיסטים, על איך כעס גורם לך להראות מכוער ודוחה, וזה רק ישמח את אויביך. אתה יכול להתבונן בתשומת לב, לאורך זמן, ולהבחין איך משהו שאתה דואג ודואג לגביו לעולם לא קורה. גישה זו היא מעין שכנוע עצמי לנטוש את המכשול.

הדרך שבה תיארתי את שתי הגישות הללו להתמודדות עם המכשולים מציגה אותם בצורה הקלאסית, מה שאני מכנה תרגול מאמץ מכוון. אפשר להשיג את אותה מטרה בתרגול של שמיטה כמו זאזן. בזאזן, במקום לכוון מחדש את התודעה לאובייקט של מדיטציה שנבחר כנוגדן למכשול, אתה פשוט חוזר לפעולה הפיסית של הישיבה. כל מה שאתה אמור לעשות ברגע של זאזן הוא לשבת. בהקשר זה, חלומות בהקיץ על הנאה, מושאים של כעס, ישנוניות, חוסר מנוחה, סיבות לדאגה, והפרעות כמו ספק, הם רק תופעות מנטליות. להילחם בהם יגרום להם להראות יותר אמתיים. אפשר לראות את התרגול של שמיטה כנטישה ישירה של המכשולים שוב ושוב, ותוך כדי התהליך הפחתה של ההזדהות עמהם. המכשול היחיד שאי אפשר לקבלו בפשטות בתרגול של הנחה הוא עצלות, שהיא חוסר רצון להקדיש מאמץ. כאשר אתה מבחין בעצלות, אתה מגייס נחישות ואנרגיה כמיטב יכולתך ו… מתמסר בשלמות ככל שמתאפשר לפעולה הפיזית של הישיבה. (זה לא פשוט, כי באופן טבעי אנו משתעממים ונוטים חזרה לעצלות!)

אפילו אם אתה מתרגל שמיטה באופן קבוע, מידי פעם אתה עלול לחוות מכשול בצורה מאוד עוצמתית וחוזרת על עצמה שכדאי יהיה להפעיל גישות של מאמץ מכוון כדי להפחית את עוצמת המכשול או לנטוש אותו. יכול להיות שיעזור לתייג את המכשול, כי זה יכול לסייע לך במציאת דרך מיומנת יותר להתייחס אליו.        

רגשות אנושיים טבעיים מול מכשולים

ישנם לימודים בודהיסטים שעלולים להיות בלתי מובנים או מיושמים באופן שאינו נכון, ולדעתי חמשת המכשולים יכולים להיות כאלה. לכן אני רוצה להיות ברורה. למרות שחמשת המכשולים נראים כשליליים בבודהיזם, הם אויבים קרובים של תגובות אנושיות טבעיות ומקובלות לעולם. כדי להדגים את הנקודה, הנה רשימה של פעולות מיטיבות והמכשול המתאים להם:

הערכה מיטיבה של הנאות ארציות: אנו נהנים מחוויות פיסיות רגשיות ומנטליות עם תחושה של הכרת תודה, מבלי להיאחז בהן או לצפות מהן לגרום לנו לאושר נצחי.

המכשול של הנאת החושים: אנו מתמקדים בהשגה או במימוש של הנאה מסוימת, תוך כדי התעלמות מכמעט כל דבר אחר, בדרך כלל עם הערכה מוגזמת עד כמה נפלא יהיה כאשר נממש את תשוקתנו.

שימוש מיטיב בתבונה ובחמלה כדי לשמור על גבולות מתאימים ולהגן על מה שראוי להגנה: אנו מאפשרים לכעס לעלות ולהעלם במהירות, מתייחסים לכך כסימן להבחנה במשהו שזקוק להגנה, אבל לא בהכרח מאמינים לזה. אנו מגיבים בצורה המיומנת ביותר שאנו יכולים, בלי להישען על אשמה. 

המכשול של זדון: אנו לכודים בתחושה עזה במיוחד של נפרדות בין העצמי לאחר, ושואפים לחזק את עצמנו באמצעות האשמה של האחר וביקורת עליו – שוב ושוב ושוב.

דאגה מיטיבה לעצמנו: אנו מקצים לעצמנו זמן למנוחה ומנסים לאזן בין עבודה ובילוי, מאמץ והרפיה, שאפתנות וקבלה, אבל מבלי להיאחז יותר מידי בתנאים מסוימים.  

המכשול של עצלות וקהות חושים: אנו מוותרים על כל שאיפה ומאמץ לטובת הנוחות הפיסית שלנו, מאפשרים לקהות של התודעה והגוף להמשיך ולחבל ברצוננו לעשות מאמץ, וכך אנו יוצרים מעגל זדוני.

פתרון בעיות מיטיב וחשיבה יצירתית: בתזמונים מתאימים, אנו בוחרים להשתמש ביכולת ההבחנה של תודעתנו להגות בעבר ובהווה, ולבנות תכניות לעתיד.

המכשול של חוסר מנוחה ודאגה: בתזמונים לא מתאימים – כלומר, כאשר אנו מחויבים לעשות משהו אחר, כמו למשל מדיטציה, לימוד, עבודה, או להיות עם אחרים – אנו משתקעים במחשבות על עצמנו, באופן כפייתי, או נמנעים מהתמודדות עם ההווה וחולמים בהקיץ על דברים לא רלבנטיים.

ספק וחקירה מיטיבים: בראש פתוח אנו חוקרים תורות ותרגולים כדי לוודא שהם נכונים לנו – כשאנו פועלים מתוך אמון תוך כדי התהליך.

המכשול של ספק: משותקים כתוצאה מפחד של העצמי – לשגות, להיראות טועה, להיות מנוצל, לעשות צחוק מעצמי, או להחמיץ משהו טוב יותר במקום אחר – איננו מסוגלים להקדיש את עצמנו לדרך או לתרגול כלשהם במשך זמן מספיק להשגת התקדמות.

לסיכום, פעולות מיטיבות או מיומנות מאופיינות בפרספקטיבה רחבה ופעולה מתוך חופש בחירה מודע. מכשולים מאופיינים בזווית ראיה צרה מרוכזת בעצמי, ומונעים מכוח הרגל לא בדוק או כפייתיות.

הערה על מעקף רוחני 

לסיום, תורות על התגברות, נטישה, או הרפיה, תמיד מעלות שאלות חשובות על מעקף רוחני, כלומר שימוש בדרך הרוחנית כדי להתחמק מהתמודדות עם הרגשות, הבעיות והאחריויות שלנו. האם אין מצבים שבהם עלינו לשים לב לתשוקות, לכעס, לסלידה לחוסר האנרגיה, לדאגה או לחוסר הוודאות שלנו? לפעמים רגשות אלה מתריעים  בפנינו על עניינים חשובים בחיינו שעלינו להתייחס אליהם או לטפל בהם. אם אנו מתרגלים הנחה, שינוי כיוון, שימוש בנוגדנים והרחקה של עצמנו בעזרת תשומת לב, האם אין אנו מסתכנים במעקף רוחני? או מפספסים את החיים? 

התשובה היא כן, אנו מסתכנים במעקף רוחני ובפספוס של החיים – אבל רק אם כלל התרגול שלנו אינו מאוזן. אנו מעדיפים נטישה של המכשולים כאשר אנו מתרגלים סמאדהי, או שקיטה של התודעה והגוף. כפי שהזכרתי בשיחה קודמת – סמאדהי הוא רק חצי מהתרגול. החצי השני הוא יחסיים קרמתיים – לדאוג לחיינו, שבהחלט כולל התמודדות עם רגשות, בעיות, ואחריויות. זו הסיבה שהבודהה הציג את הדרך האצילה כפולת השמונה באופן שהציג; חלק מהיבטים של הדרך נוגעים בתשומת לב, במדיטציה, ובטיפוח תובנה, אבל שלושה אחרים מתמקדים ביחסים קרמתיים (פעולה, דיבור ופרנסה נכונים).

בשיחה קודמת תיארתי בפרוט  כיצד לאזן את התרגול בהקשר של עוצמת הסמאדהי ויחסיים קרמתיים, אבל לסיכום, יש זמן לשבת ולהרפות מכל התעסקות ברגשות, בבעיות ובאחריויות, כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלך, להשקיט את תודעתך ואת ליבך, ולרענן את בהירותך ואת מטרתך. ואז יגיע הזמן לפנות אל הרגשות, הבעיות והאחריויות שלך עם הבהירות המחודשת, ולשאול את עצמך מה התגובה הטובה ביותר. מידי פעם אנו יכולים לבצע את תרגול הפנייה הזה על כרית המדיטציה, אבל רצוי שזה מה שנעשה רוב הזמן במהלך חיינו היום-יומיים.   

[3] Samaññaphala Sutta: The Fruits of the Contemplative Life (DN 2)

[1] “Avarana Sutta: Obstacles” (AN 5.51)

[2] “Sangaravo Sutta: Sangarava” (SN 46.55)