EN
EN

שירו האחרון של הוֹשִּין

« בחזרה אל: סיפורי זן

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

מורה הזן הוֹשִּין  חי בסין שנים רבות. יום אחד חזר לאזור הצפון-מזרחי של יפן, היכן שלימד את תלמידיו. כאשר היה זקן מאד, הוא סיפר להם סיפור ששמע בסין. וזו לשון הסיפור:  בשנה אחת בעשרים וחמישה בדצמבר, טוֹקוּפוּ, שהיה זקן מאד, אמר לתלמידיו: ” בשנה הבאה לא אהיה עוד בין החיים, לכן, חברים, עליכם לנהוג בי יפה במהלך השנה הקרובה”. התלמידים חשבו שהוא מתלוצץ, אך מאחר שהיה מורה רחב-לב, פינקו אותו כולם בסעודות ובחגיגות במשך כל ימות השנה בשנה זו.

בערב השנה החדשה, טוקופו סיכם: “הייתם טובים אלי. אעזוב אתכם מחר אחרי הצהריים כשהשלג ייפסק”.

התלמידים צחקו, בחשבם שהוא מדבר שטויות מאחר שהלילה היה בהיר ולא נראה כל סימן לשלג. אך בחצות הלילה החל לרדת שלג, ובבוקר המחרת לא מצאו התלמידים את המורה. הם הלכו לאולם המדיטציה, שם מצאו כי נפטר.

הושין, בהתייחסו לסיפור זה אמר לתלמידיו: “אין זה הכרחי שמורה זן ינבא את הסתלקותו מהעולם, אך אם הוא ממש רוצה הוא יכול.”

“האם אתה יכול?” מישהו שאל.

“כן”, ענה הושין. “אני אראה לך מה אני יכול לעשות שבעה ימים מעכשיו”.

אף אחד מהתלמידים לא האמין לו, ורובם אף שכחו את השיחה כאשר הושין קרא להם להתאסף.

“לפני שבעה ימים”, אמר, “אמרתי שאני הולך לעזוב אתכם. נהוג לכתוב שיר פרידה, אך אינני משורר. שאחד מכם ירשום את מילותיי האחרונות”.

תלמידיו חשבו שהוא מתבדח, אך אחד מהם החל לרשום.  “האם אתה מוכן?”, שאל הושין.

“כן, אדוני”, ענה הכותב. ואז הושין הכתיב:

מבהירות באתי ולבהירות אשוב

מה כל זה?

הפואמה הייתה קצרה בשורה מהארבע הנהוגות, ולכן אמר התלמיד: “מורי, חסרה לנו שורה”.

הושין, בשאגת אריה, צעק: “קהה!”, ואז הלך לעולמו.

שירו האחרון של הוֹשִּין

מורה הזן הוֹשִּין  חי בסין שנים רבות. יום אחד חזר לאזור הצפון-מזרחי של יפן, היכן שלימד את תלמידיו. כאשר היה זקן מאד, הוא סיפר להם

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו