EN
EN

משיפוט עצמי להיות עצמנו

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

הערב אני אדבר על נושא שרבים מאתנו מתמודדים אתו  ובפרט בשנות הנעורים: שיפוט עצמי. הנה, אנחנו כאן בריטריט, זה כמו מעבדה להתבוננות מקרוב במה שקורה בגופנו ובתודעתנו. ריטריט הוא זמן מצוין להתבונן בשיפוט עצמי, וזהו מקום ללמוד כיצד להתייחס לדפוסים ישנים אלו באופן חדש. אני אדבר על האופן בו ניתן לעבוד עם שיפוט עצמי ולנוע ממנו ל-להיות עצמנו באופן מלא.

היות ואתם ישובים על הכרית מזה זמן, אני בטוחה שחוויתם שיפוטיות רבה, כזו – שמורידה אתכם או מעלה אתכם. אנו חווים שיפוטיות כשיח בלתי פוסק במוחנו : "אני לא כל כך טובה בזה", זה שיושב לידי יותר טוב ממני בזה, אבל אני טובה יותר מזה שיושב לפני". לאדם זה יש לבוש יפה משלי", הגב שלי לא ישר כלל!". לי היו מחשבות כאלו בריטריטים. גם כשאנו בבית יש בנו שיפוטיות שעולה כל הזמן: "אני שמנה מדי. אני רזה מדי. אני לא מושכת. אני גרועה בבית ספר. אני טובה בבית ספר."

קולות אלו נשמעים בראשנו כמו על טייס אוטומטי. נער בן ארבע-עשרה אמר לי שבכל פעם שאינו מצליח במבחן, קול בתוך ראשו אומר לו: "אתה כל כך טיפש!". אני תוהה אם אתם יכולים להתייחס לזה? אם מישהו היה אומר לכם: "אתה טיפש וכישלון", אתם כנראה תהיו מזועזעים מכך שהם אמרו בכלל משהו כזה. אך זה נדיר שאנו מזועזעים כשאנחנו אומרים לעצמנו דברים דומים. למעשה אנו אומרים דברים די נוראיים לעצמנו וחושבים שזה נורמלי להגיד אותם.

מאין הקולות האלו מגיעים? אלו הם קולות שהוּתנו בנו. ייתכן והם מגיעים ממשפחתנו, כאשר הורנו אמרו דברים כמו "את לא עושה את זה נכון. את אף פעם לא תהיי טובה כמו אחותך הגדולה". או אולי הם מגיעים מחברים, או מורים בבית הספר. אנחנו חיים גם בתרבות שהיא שטחית באופן מיוחד, חברה שמעבירה מסרים שאנו אמורים להיות רזים, יפים, מצליחים ועשירים. זה באמת מכאיב, היות ורובנו לא מתאימים לסטנדרטים שהחברה אומרת שאנחנו אמורים להיות בהם.

כעת, חשוב גם להבדיל בין שיפוטיות להבחנה. הבחנה היא זו שמכירה במה שקורה ויודעת שזה מה שזה. למשל, אם את עולה על המשקל מסתכלת על המשקל המצוין ואומרת: "אני שוקלת 65 ק"ג." זוהי הבחנה. אבל, אם אח"כ את ממשיכה ואומרת, "אוי לא, אני שמנה, אני מגעילה, אני שוקלת 65 ק"ג." זוהי שיפוטיות. עלינו להיות זהירים ולא להתבלבל בין השניים. הבחנה רק מזהה דברים ואנו יודעים אותם כאמתיים.  אבל לשיפוטיות שלילית יש שכבה קלה של דחיה, או רצון שמשהו יהיה שונה .

אנו גם יכולים לקרוא לשיפוטיות "חשיבה השוואתית". לפעמים אנו משווים את מה שקורה עכשיו עם דמיוננו על מה שאמור היה לקרות. "אני אמורה להגיע לIMS  (מרכז מדיטציה בארה"ב) וכל בעיותיי תיפתרנה. אני אפענח הכל אודות חיי וכולם יאהבו אותי". אבל אם זה לא קורה, אז אנחנו מרגישים רע. אנו מרגישים רע כשאנו מודטים בגלל ההשוואה למה שהיה בפעם הקודמת (זוכרים את האושר העילאי!") או מה שאנו חושבים שיקרה בפעם הבאה, ("אולי ללא כאב?") או מה אמור לקרות עכשיו אבל לא קורה ("אני לא מצליחה להתרכז!")

לבודהה הייתה מילה להשוואה, המילה מאנה, שפירושה יהירות, גאווה, אגו או מחשבה רבה מדי על עצמנו. הרבה מהשיפוטיות שלנו עוסק בדברים כמו: "אני טוב יותר מ.., אני פחות מ.., או אני שווה לזה או זה", – וזו רק יהירות או אגו העולה ומופיע במוחנו. הדבר שאני מוצאת אותו מעניין כל כך בנוגע למאנה, זה שלפני 2500 שנה כשהבודהה היה בחיים, אנשים שפטו עצמם בדיוק באותה מידה כפי שאנו עושים זאת היום. הם שפטו אחרים, הם השוו כל דבר. כשאני נזכרת בזה אני חושבת, "אה, למעשה 'מוח השוואתי' הוא נורמלי, כל אחד עושה את זה".

אז איך עובדים עם שיפוטיות זו בזמן מדיטציה, בפרט השיפוט השלילי – כשאנו אכזריים כלפי עצמנו? תחילה, אנו יכולים להיות מודעים לשיפוטיות הזו שעולה במוחנו. בכל פעם שאתם מבחינים במחשבה שיפוטית חולפת, רק הבחינו בכך: "אני מודטת איומה היום בגלל שרציתי לישון מאוחר. הי, זוהי שיפוטיות, זה מעניין." כשאתם מבחינים בשיפוטיות, זה גם מועיל להתבונן כיצד זה מרגיש בגוף. כיצד בדיוק זה מרגיש? אני יודעת שכשאני מרגישה שיפוטיות עצמית אני לעיתים חשה תחושת בעירה בקיבה. בעירה זו יכולה להפוך לאובייקט למדיטציה. אנו חשים בזה. אם זה כאב (מה שזה לעיתים) זה יכול לגרום לנו להרגיש עצובים. אנו יכולים להבחין בכך: "או, הנה אני שופטת את עצמי שוב. זה גורם לי לתחושת עצב. המממממ."

הדרך השנייה לעבוד עם שיפוטיות הינה משהו שדיברנו עליו: לזכור ארעיות. זהו אחד מהלימודים העיקריים של הבודהה. בעודנו מודטים אנו רואים בעצמנו שאנו לא נשארים אותו הדבר מרגע לרגע, תודעתנו, מחשבותינו, תחושות גופניות ונשימה תמיד משתנים. ככל שנרבה להבחין בארעיות  בתוכנו, כך נרבה לזכור את האמת של השינוי כשנדקק לה – כשאנו חווים מחשבות ורגשות קשים. אם אנו יכולים לזכור ארעיות, אנו יכולים לדעת מבפנים שאנו לא תמיד ככה, אנחנו לא תמיד רעים. אנחנו לא תמיד מכוערים. אנחנו לא תמיד שמנים או רזים – או מה שלא יהיה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא תמיד שיפוטיים. למעשה, הרבה פעמים אין כלל שנאה עצמית או שיפוטיות במוחנו. המצב די טוב בסך הכל.

הדרך השלישית לעבוד עם שיפוט עצמי היא לספור שיפוט: "אני מודטת רקובה, שיפוט 1…, אחי טוב ממני בבית ספר, שיפוט 2," וכך הלאה. פעם נתתי את התרגיל הזה לילדות בנות שתים עשרה בקבוצת דהרמה. אמרתי, "למה שלא תתרגלו ספירת הפעמים בהן אתן חוות שיפוטיות בחיי היום יום?" לא ראיתי את הבנות עד חודש לאחר מכן, ואחד הדברים הראשונים שמישהי מהן אמרה לי היה: "אלף שש מאות ושתים עשרה." אמרתי, "מה?" לא ידעתי על מה היא מדברת, והיא ענתה, "ספרתי שיפוטיות."  ככל הנראה היא הלכה לבית ספר והחלה לספור את הפעמים בהן היא שפטה את עצמה, ואז היא החלה לספור את הפעמים בהן היא שפטה את חבריה. אז בכל פעם שמישהו בכתתה שפט היא היתה סופרת את זה בקול רם. היא בילתה את כל החודש הזה בבית הספר סופרת שיפוטיות. חשבתי שזה היה פשוט מדהים שהיא הייתה בקשב ובהתמדה שכזו, למרות שכנראה זה הציק לחבריה!

הדבר הרביעי שחשוב לדעת הוא, ששיפוטיות זה רק מחשבות. זה משהו שאתם יכולים לראות אותו בתרגול, בכל רגע שהנכם ערים למחשבה הבאה והולכת. רבים מכם אמרו לי שהבחנתם בזה בריטריט הנוכחי. "מחשבה מגיעה, אני נעשית מודעת לכך. והיא חולפת." מה העניין הגדול? המחשבה "אני לא יכול לעשות זאת נכון" או "האדם הזה יושב זקוף ממני", אינה שונה בהרבה מ"השמיים כחולים". זוהי רק מחשבה.

לבסוף, עלינו לזכור להיות זהירים לגבי שיפוט השיפוטיות. אחרי ששיפוטיות עולה, המחשבה הבאה עשויה להיות, "הא, זה היה שיפוט. דיאנה אמרה לי בלילה שעבר לא להיות שיפוטית, אז זה ממש גרוע מצדי. אוי לא! עכשיו אני שופטת את השיפוטיות." זה יכול להמשיך כך עוד ועוד. נסו להיות ערים לכל הדברים המצחיקים שהתודעה עושה. זה יכול להיות מעניין להבחין בשכבות, אחת מעל השנייה. לפעמים מעצם ההבחנה משהו משתנה; אתם לוקחים את זה פחות ברצינות.

קבלה הינה בבסיסה של תשומת הלב. איננו יכולים להיות בתשומת לב מלאה אם אנחנו לא מקבלים חלקים מסוימים בעצמנו, או בחוויות שלנו. אם אנו חורקים שיניים ואומרים "אני בתשומת לב לכאב בברך", כאשר למעשה אנחנו רוצים להפטר מהכאב בברך, אנחנו בתשומת לב מזויפת. תשומת הלב שלנו צבועה על ידי דחיה – אי רצון, או ניסיון להרחיק מעלינו את החוויה. תשומת לב זקוקה לקבלה על מנת להיות מלאה ואמתית. החדשות הטובות הן שככל שאנו מתרגלים, כך אנחנו יותר מסוגלים לקבל את עצמנו.

תרגול תשומת לב מפתח את יכולת הקבלה של ליבנו. כאשר אנחנו יושבים וחווים כל כך הרבה חוויות שונות, אנו לומדים לקבל את מה שמופיע, מכיוון שאנחנו כבר לא לוקחים את זה באופן כל כך אישי. כאשר אנו יכולים להבחין במחשבה "אני מתרגלת גרועה", עולה בפעם החמישים, אנו לומדים להירגע במקצת ולקבל זאת. זה לא עניין גדול.

זה הדבר המופלא בתרגול תשומת לב. אנחנו צריכים קבלה עצמית על מנת לתרגל, וככל שאנו מתרגלים אנו מפתחים יותר קבלה עצמית. זוהי מעגליות מקסימה.

זכרו, כשאנו מדברים על קבלה עצמית, אנו לא מדברים על שביעות רצון עצמית או שאננות פסיבית. קבלה זה לא להגיד: "בסדר, אני רק אוותר ואקבל את הדברים כפי שהם." זה ממש חשוב שלא נוותר מתוך פסיביות, בפרט כשהמצב קשה או כשאנו יודעים שזה לא בסדר. קבלה מבינה כשמתקיים אי צדק, או כשאנחנו צריכים לעבוד למען שינוי בעולם, או שינוי בתוכנו. קבלה כוללת את החכמה לצאת ממערכת יחסים כאשר אנחנו בכאב גדול או לא מקבלים את מה שאנו צריכים.

היום בקבוצה אחד הנערים אמר," אולי מילה טובה יותר לקבלה זו הבנה." ממש אהבתי את זה. קבלה אמתית היא איכות של התודעה שרואה את הדברים בבהירות. היא מבינה ומקבלת את הדברים מתוך חכמה, לא מתוך שנאה, פחד או אדישות. לדוגמא, אתם יכולים לשנוא את עצמכם ולרצות לשנות משהו בכם, או שאתם יכולים לראות את עצמכם בבהירות ולרצות לשנות משהו בכם. אלו שני דברים שונים מאוד. כאשר אנו מקבלים מתוך ראיה בהירה, אנו יכולים לפעול באהבה וחמלה יותר מאשר פעולה הנובעת מפחד או מכעס. זה מתקיים בכל מישורי החיים.

דבר אחד שלמדתי מהתרגול הזה – ואני רוצה להעביר אותו אליכם – זה שאני בסדר בדיוק כפי שאני. וכולכם בסדר בדיוק כפי שאתם. אתם יכולים להיות בעלי פה גדול ודעתנים ושטותיים ובענייני פאנק רוק – משהו שהוא אתם. אתם זה אתם. כאשר אתם צועדים באופן מלא לעבר מי שאתם, אתם מאמצים את הרוחניות שלכם על ידי קבלה מלאה של מי שאתם. תרגול זה, אם אתם רואים עצמכם בודהיסטים או לא, לא אמור להפוך אתכם לזומבי, או למישהו ללא רגשות, או מישהו שהוא טוב כל הזמן, או משהו בדומה. בתרגול מדובר על להיות אתה. כאשר אתם מפתחים מודעות ושומרים על בסיס מוסרי חזק, אתם יכולים להיות מי שאתם באופן עמוק יותר – וכל העולם יוצא נשכר מכך.

מרתה גראהם, הרקדנית, אמרה: "ישנה חיות המתורגמת דרכך לכדי מעשה. היות ויש רק אחד כמוך בכל הזמנים ביטוי זה הוא ייחודי, ואם אתה חוסם אותו, זה לעולם לא יתקיים דרך מישהו אחר וזה יאבד. לעולם לא יהיה את זה. זה לא עניינך לקבוע כמה זה טוב ולא להשוות את זה לביטויים אחרים. עניינך הוא, באופן ברור וישיר, להשאיר את הערוץ פתוח."

להיות אנחנו בדיוק כפי שאנו, זה חלק מהתרגול הרוחני. כאשר אנו נעשים מודעים לאופן שבו אנו שופטים עצמנו ולומדים לעבוד עם השיפוטיות, אנו מתחילים להתרכך; והטוב של מי שאנחנו עולה אל פני השטח. אני אוהבת לקרוא לזה "הטוב הפנימי" שלנו. זה משהו בתוכנו שיודע – לא משנה כמה "הפוכים" אנחנו מרגישים, או כמה בעיות יש לנו, או מה שזה לא יהיה – זה שאנחנו למעשה טובים.

מדיטציה תביא אותנו במגע עם הטוב הפנימי. אתם תחושו זאת. יהיו לכם רגעים במהלך התרגול שבהם פתאום הכל בסדר. אתם פשוט יודעים את זה, ואתם נזרקים פנימה לתחושה של להיות חי. ושמחה זו אינה תלויה בשום דבר באופן מיוחד, אלא מגיעה מלהיות ער ונוכח ברגע הזה. אתם אולי תרגישו את הטוב הפנימי הזה כשאתם עוסקים בספורט, או בזמן הליכה בטבע, או כשאתם מתאהבים. זוהי האמת של מי שאתם, והתרגול עוזר לנו לגעת בזה. זוהי מתנה.

 

משיפוט עצמי להיות עצמנו

הערב אני אדבר על נושא שרבים מאתנו מתמודדים אתו  ובפרט בשנות הנעורים: שיפוט עצמי. הנה, אנחנו כאן בריטריט, זה כמו מעבדה להתבוננות מקרוב במה שקורה

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו