EN
EN

בתי שימוש בדרך

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אין כרגע הרבה עבודה, מלבד הפרויקט של אג'אהן ליאם בסככת הצביעה. כשזה יסתיים, כביסה וצביעה של גלימות תהיה נוחה יותר. כשהוא יוצא לעבוד הייתי רוצה שכולם ילכו ויתנו יד. ברגע שהסככה החדשה תהיה מוכנה לא יהיה עוד הרבה מה לעשות. זה יהיה הזמן לחזור לתרגול ולכללים שלכם, למשמעת הנזירים הבסיסית. הביאו את השמירה על הכללים לרמה המירבית. אם לא, זה יהיה אסון. בזמן האחרון, כל מה שקשור לכללים בנוגע למקומות המגורים, 'senasana vatta' הוא גרוע במיוחד.

אני מתחיל לפקפק האם אתם יודעים בכלל מה פירוש senasana vatta. אל תתעלמו ממצב הבקתות שאתם חיים בהן והשירותים שבהם אתם משתמשים. אנשים מבנגקוק, איודהיה, ומכל רחבי הארץ, תורמים כספים למען צרכינו; יש השולחים כסף בדואר עבור המטבח של המנזר. אנחנו נזירים, חשבו על זה. אל תבואו למנזר כדי להיות יותר אנוכיים ממה שהייתם בעולם הרגיל – זה יהיה ביזיון. הרהרו לעומק על הדברים שאתם משתמשים בהם כל יום: ארבעת הצרכים הבסיסיים שהם גלימות, מזון, מקום מגורים ותרופות. אם לא תשימו לב לאופן השימוש בדברים האלה לא תצליחו במסע הנזירות.

המצב ביחס לבקתות הוא רע במיוחד. הבקתות במצב איום. קשה לדעת באיזה מהן גרים נזירים ואילו ריקות. טרמיטים זוחלים על עמודי הבטון ואף אחד לא עושה שום דבר בעניין. זה ממש ביזיון. זמן קצר אחרי שחזרתי למנזר יצאתי לסיור וזה היה קורע לב. אני מרחם על האנשים שבנו עבורכם את הבקתות האלה לגור בהן. כל מה שאתם רוצים לעשות זה רק לשוטט עם הקערות והמטריות שלכם על כתפייכם ולחפש מקומות לתרגל מדיטציה; אין לכם מושג איך לדאוג לבקתות ולרכוש הסנגהה. זה מדהים. אתם צריכים להתחשב ברגשות התורמים.

בסיור שלי ראיתי פיסות בד ששימשו בבקתות ואז נזרקו – עדיין במצב טוב. היו מרקקות שהשתמשו בהן ולא אוחסנו כראוי. במקומות מסוימים אנשים השתינו בהן ואז לא רוקנו את השתן. זה היה ממש מגעיל; אפילו אנשים שאינם נזירים לא עושים זאת. אם אתם מתרגלים של דהאמה ואפילו לא מצליחים לרוקן מרקקות, אז איזו תקווה יש לכם בחיים האלה?

אנשים תורמים אסלות חדשות לגמרי. אני לא יודע אם אתם אי פעם מנקים אותן או לא, אבל יש חולדות שהולכות בתוך החרא שבשירותים, וגקו. חולדות, גקו ונזירים – כולם משתמשים במקום ביחד. הגקו לעולם לא מנקים את המקום וגם הנזירים לא. אתם באותה רמה שלהם. בורות אינה תירוץ למשהו כזה. כל מה שאתם משתמשים בו בחיים האלה הוא תמיכה לתרגול.

שריפוטה שמר על כל מקום בו הוא התגורר נקי ללא רבב. אם היה מוצא לכלוך, הוא היה מטאטא אותו במטאטא. אם זה היה בזמן סבב קיבוץ נדבות המזון, הוא היה משתמש בכף הרגל שלו. מקום מגוריו של נזיר מתרגל אמיתי שונה מזה של אדם רגיל. אם הבקתה שלך בבלגן מוחלט, התודעה שלך תהיה באותו מצב.

זה מנזר יער. בעונה הגשומה נופלים על האדמה ענפים ועלים. אחר הצהריים, לפני הטאטוא, אספו את הענפים המתים בערימה או גררו אותם הרחק אל תוך היער. טאטאו את שולי השבילים שיהיו נקיים לחלוטין … אם אתם מרושלים ופשוט עובדים ומטאטאים כלאחר יד, הבקתות והשבילים ייהרסו לחלוטין. פעם יצרתי שבילים למדיטציית הליכה נפרדים לכל בקתה. לכל בקתה היה מסלול משלה. כל אחד יצא מהבקתה לבד, למעט האנשים שגרו מאחור. היית הולך ישר אל הבקתה שלך וממנה כך שיכולת לטפל בשביל שלך. הבקתות היו נקיות ומסודרות. בימינו זה לא ככה. אני מזמין אתכם לצאת לטיול עד לקצהו העליון של המנזר ולראות את העבודה שביצעתי בבקתה והסביבה, בתור דוגמא.

באשר לתיקון הבקתות: אל תשקיעו הרבה עבודה בתיקון דברים שלא צריך לתקן. אלה מקומות מגורים של הסנגהה, שהסנגהה הקצתה לכם. זה לא ראוי לערוך בהם שינויים כפי שמתחשק לכם. עליכם לבקש רשות או להתייעץ תחילה עם נזיר בכיר. יש אנשים שלא מבינים במה זה כרוך ומעריכים את עצמם יתר על המידה; הם חושבים שהם הולכים לשפר, אבל כשהם נכנסים לזה הם עושים משהו מכוער ומוזר. יש אנשים שהם פשוט בורים. הם לוקחים פטישים ומתחילים להכניס מסמרים בקירות של עץ קשה, ולפני שהם קולטים זאת הם הרסו את הקיר. אני לא יודע מי הם כי ברגע שהם עשו את זה האשמים בורחים. כשמישהו אחר עובר לגור בבקתה זה נראה נורא..

עליכם לשקול בזהירות את הקשר בין מקום מגורים נקי, מסודר ונעים, לבין תרגול מדיטציה. אם יש בכם תאווה או סלידה, נסו להתרכז בזה, להתמקד בזה, להתבונן בזה, לשחוק את המזהמים הללו ממש במקום בו הם מתרחשים. האם אתם יודעים מה נראה יפה ומה לא? אם אתם מנסים להראות שאתם לא מבינים, זה ביזיון וצפויה לכם פה תקופה קשה. הדברים פשוט יחמירו מיום ליום. הקדישו מחשבה לאנשים שמגיעים מכל איזור במדינה לראות את המנזר הזה.

מגוריו של מתרגל דהמה אינם גדולים; זה חלל קטן אבל נקי. אם אדם נאצל גר באזור נמוך האיזור הופך לארץ קרירה ונעימה. אם הוא הולך להתגורר באזור הררי, הרי שהרמה הזו הופכת לקרירה ונעימה. למה זה כך? הקשיבו לזה היטב. זה בגלל שלבו טהור. הוא לא נגרר אחר מחשבותיו, הוא נמשך אחרי הדהאמה. הוא תמיד מודע למצב התודעה שלו.

אבל קשה להגיע לשלב הזה. בזמני הטאטוא אני אומר לכם לטאטא פנימה לעבר אמצע השביל ואתם לא עושים את זה. אני צריך לעמוד שם ולצעוק "פנימה! פנימה!". או שאתם לא עושים את זה בגלל שאתם לא יודעים מה פירוש 'פנימה'? אולי אתם לא. אולי הייתם כאלה מאז שהייתם ילדים. בניתי לא מעט תיאוריות. בילדותי הייתי עובר על פני בתים של אנשים ולעתים קרובות שומע הורים אומרים לילדיהם לחרבן הרחק מהבית. אף ילד מעולם לא עשה זאת. ברגע שהם היו במרחק קטן מהבית שם היו עושים את זה. ואז כשהסירחון נהיה גרוע כולם היו מתלוננים. זה אותו דבר. יש אנשים שפשוט לא מבינים מה הם עושים; הם לא עושים דברים עד הסוף. או זה או שהם כן יודעים מה צריך לעשות אבל הם עצלנים מכדי לעשות זאת. זה אותו דבר עם מדיטציה. יש אנשים שלא יודעים מה לעשות וברגע שאתה מסביר להם הם עושים את זה טוב; אבל יש אחרים שגם אחרי שהוסבר להם הם עדיין לא עושים את זה – הם החליטו שלא.

תחשבו לעומק ממה מורכב אימון התודעה של נזיר. הבדילו את עצמכם מהנזירים ופרחי הנזירות שאינם מתרגלים, היו שונים מהאנשים הרגילים. לכו להתבודד והרהרו מה זה אומר. זה לא כל כך קל כמו שאתם חושבים. אתם שואלים שאלות על מדיטציה, על התודעה השלווה ועל הנתיב לניבאנה – אבל אינכם יודעים כיצד לשמור על ניקיון השביל המוביל אל הבקתה והשירותים שלכם. זה ממש נורא. אם תמשיכו ככה הדברים יתדרדרו בהתמדה.

הכללים שקבע הבודהא בנוגע למקום המגורים עוסקות בשמירה על ניקיונו. שירותים נכללים בזה – למעשה הם נחשבים לבקתה קטנה מאוד – ואסור להשאיר אותם כל כך מלוכלכים ומרושלים. מלאו  אחר ההוראות של הבודהה והפכו אותם למקום נעים לשימוש, כך שלא משנה לאן תביטו אין שום דבר שנראה לא טוב בעין.

הו! פרח נזירות קטן שם. למה אתה כבר מפהק? עדיין מוקדם בערב. האם אתה בדרך כלל ישן בזמן הזה או מה? מתנודד שם קדימה ואחורה כאילו אתה על סף מוות. מה לא בסדר איתך? ברגע שאתה צריך להקשיב לשיחה אתה מתמרמר. שמתי לב שבזמן הארוחה אתה אף פעם לא ככה. אם אתה לא מקשיב, אז מה התועלת שתפיק מהשהייה כאן? איך תוכל אי פעם להשתפר?

מישהו שלא מתרגל הוא רק נטל על המנזר. כשהוא גר עם המורה הוא פשוט נטל על המורה, יוצר קשיים ומכביד על ליבו. אם אתה מתכוון להישאר כאן אז לך על זה. או שאתה חושב שאתה יכול פשוט לשחק בלהיות נזיר? קח את הדברים לקצה שלהם, חפור עד שתגיע לסלע. אם לא תתאמן, הדברים לא ישתפרו מעצמם. אנשים מכל רחבי הארץ שולחים כסף למטבח, כדי לדאוג לצרכים שלך ומה אתה עושה? אתה משאיר את השירותים מלוכלכים והבתקה שלך לא מטואטאת. על מה כל זה?

שימו דברים במקום, שמרו עליהם. אתם משתינים בתוך המרקקות ומותירים אותם בדיוק במקום בו השתמשת בהם. אם יש לכם כילה שאינכם אוהבים, אל תזרקו אותה. אם האנשים היו רואים זאת הם היו מתייאשים: "עד כמה שאנחנו עד כמה שיש לנו קשיים, בכל זאת הצלחנו לקנות קצת בד כדי להעניק לנזירים. אבל הם חיים כמו מלכים. בד ממש טוב בלי שום קרע זרוק בכל מקום". הם יאבדו את כל האמון.

אין צורך לתת שיחות דהמה בכדי להפיץ את הלימוד. כשאנשים באים ורואים שהמנזר נקי ויפה, הם יודעים שהנזירים כאן חרוצים ושומרים על הכללים שלהם. אין צורך להחמיא להם או לעשות עניין גדול סביבם. כשהם רואים את הבקתות והשירותים הם יודעים איזה סוג של נזירים גרים במנזר. שמירה על הניקיון היא חלק מהוראת הבודהיזם.

בזמן שהייתי פרח נזירות צעיר בוואט באן גור, נבנה משכן לנזירים ואנשים קנו עבורו יותר ממאה מרקקות. בפסטיבל Pra Vessandara השנתי היו המון נזירים שבאו לבקר, והמרקקות שימשו ככלי קיבול למיץ אגוזי ביטל. זהו פסטיבל עשיית מריט לזכר חייו האחרונים של הבודהיסטווה עצמו, ובכל זאת, כשהארוע נגמר, המרקקות המלוכלכות היו פשוט דחופות בפינות שונות של האולם. מאה מרקקות, כל אחת מלאה במיץ אגוזי ביטל, ואף אחת מהן לא מרוקנת. נתקלתי במרקקות האלה וחשבתי "אם זה לא נקרא נורא, אז לשום דבר כבר לא ניתן לקרוא נורא". הם מילאו אותן במיץ אגוזי ביטל והשאירו אותן כך שיחכו לשנה הבאה; ואז היו שולפים אותן, מגרדים מספיק את הקליפה המיובשת כדי שייראו שוב כמו מרקקות ומתחילים לירוק בהן שוב. זה סוג הקאמה שגורם לך להיוולד מחדש בגיהינום! לחלוטין לא מקובל. נזירים ופרחי נזירות שמתנהגים כך חסרים כל הבנה של טוב ורע, ארוך וקצר, נכון ושגוי. מתנהגים בצורה עצלנית וחסרת תועלת, בהנחה שכנזירים ופרחי נזירות הם יכולים לא להתאמץ – ובלי שהם מבינים זאת הם הופכים לכלבים.

האם ראיתם אותם: הזקנים עם השיער האפור שמביעים כלפיכם כבוד כשהם מרימים את כלי הבמבוק שלהם כדי להניח אורז בקערה שלכם? כשהם מגיעים לכאן כדי להציע אוכל הם קדים שוב ושוב. תסתכלו על עצמכם. זה מה שגרם לי לעזוב את המנזר בכפר: הזקנים שבאים להציע אוכל ומשתחווים שוב ושוב. ישבתי וחשבתי על זה. מה כל כך טוב אצלי שאנשים צריכים להמשיך להשתחוות אלי כל כך? לאן שאני הולך אנשים מצמידים ידיים בברכה. למה? מדוע אני ראוי לזה? ככל שחשבתי על זה, התביישתי – התביישתי לעמוד מול תומכי. זה לא היה בסדר. אם אתם לא חושבים על זה ועושים משהו בעניין עכשיו, אז מתי תעשו זאת? יש לכם הזדמנות טובה ואתם לא מנצלים אותה. חשבו על העניין הזה אם אתם לא מאמינים לי. באמת תהרהרו על זה.

הזכרתי בעבר בשיחות את צ'או קון נור מוואט טפסירין. בתקופת שלטונו של המלך ואג'יראווד הוא היה משרת של המלך. כאשר נפטר המלך [בשנת 1925] הוא הפך לנזיר. הזמן היחיד אי פעם שהוא עזב את הבקתה שלו היה לצורך פגישות רשמיות של הסאנגה. הוא אפילו לא היה יורד למטה כדי לקבל מבקרים אורחים. הוא חי בבקתה שלו עם ארון מתים. במשך כל חיי הנזירות שלו הוא מעולם לא יצא לטודונג. הוא לא היה צריך, הוא היה בלתי ניתן לערעור. אתם כולכם הולכים לטודונג עד שהעור שלכם מתמלא יבלות. אתם עולים על הרים ואז יורדים לים וברגע שאתם מגיעים לשם אתם לא יודעים לאן ללכת הלאה. אתה הולכים כמו עיוורים לחפש אחר ניבאנה כשתודעתכם מבולבלת, דוחפים את האף שלכם בכל מקום שרק אפשר. ובכל מקום שאליו תלכו, אתם משאירים מאחוריכם שירותים מלוכלכים – עסוקים מדי בחיפוש אחר ניבאנה מכדי לנקות אותם. אתם עיוורים או מה? זה נראה לי מדהים.

בהארה וניבאנה יש הרבה יותר מכל זה. הדבר הראשון הוא לדאוג היטב למקום המגורים שלך. האם צריך להכריח את כולם לעשות זאת, או מה? אם אתם לא ממש עקשנים וסרבנים, זה לא צריך להגיע כל כך רחוק. כרגע הנזירים שכן דואגים לדברים מתאמצים עד שהם כבר חצי מתים; אלה שלא אנשים כאלה?

הבעיות שבאות יחד עם הבקתות, המזון, הגלימות, הן כמו זבובים ירוקים: אתה יכול לגרש אותם לזמן מה, אבל אחרי שהם עפו קצת הם חוזרים ונוחתים באותו מקום. רבים מכם משאירים אחרי האוכל מזון בכמות של צלחת או שתיים. אני לא יודע למה אתם לוקחים כמות כה גדולה של אוכל. גוש אחד של אורז דביק מספיק בכדי למלא את הבטן. פשוט קחו כמות מספקת. אתם לוקחים יותר ממה שאתם יכולים לאכול ואז משליכים את מה שנשאר כדי שיירקב בבור. יש שאריות אוכל בכמות של כתריסר קערות גדולות. אני חושב שזה מביש שאתם לא יודעים מה קיבולת הבטן שלכם. קחו רק כמה שאתם יכולים לאכול. מה הטעם לקחת יותר מזה? אם השאריות שלכם מספיקות בכדי לספק ארוחת בוקר לשלושה או ארבעה אנשים ואף יותר, אז זה יותר מדי.

איך מישהו שאין לו הבנה של מתינות יוכל להבין כיצד לאמן את תודעתו? כשאתם מתרגלים מדיטציה בישיבה והמיינד שלכם בסערה, איפה תמצאו את החוכמה שתרגיע אותו? אם אתם לא יודעים אפילו דברים בסיסיים כמו כמה אוכל אתם צריכים, מה המשמעות של לקחת מעט, זה באמת נורא. אם אתם לא יודעים את המגבלות שלכם, אתם תהיו כמו הבחור החמדן בסיפור שניסה לסחוב מהיער בול עץ עצום עד שנפל תחת כובד משקלו ומת.

"Bhojanemattanyuta" פירושו מתינות בצריכת המזון; "jagariyanuyoga" פירושו לעשות מאמץ מבלי להתפנק במנוחה; "indrayasamvara" פירושו ריסון של העיניים, האוזניים, האף, הלשון, הגוף והמיינד על מנת למנוע עליית מחשבות העוסקות בסיפוק וחוסר סיפוק. שיטות אלה עפו מהחלון. זה כאילו אין לכם עיניים, אין אוזניים ואין פה: אני לא יודע לאיזה סוג של רוח רעבה זה הופך אתכם. אתם לא מטאטאים את הבקתות שלכם. תרנגולות הן החיות היחידות שאני מכיר שאוכלות ואז מבלגנות את המקום בו הן עומדות. כשאתם לא מבינים מה אתם עושים, ככל שאתם מתרגלים יותר כך אתם מידרדרים יותר.

אתם נראים יותר ויותר זללנים כל הזמן. דעו את גבולותיכם. היזכרו בזמן ההוא שבנינו את אולם ההסמכה לנזירות והוגש קצת קפה. שמעתי כמה אנשים מייללים "אהה! די! מספיק! שתיתי כל כך הרבה שאני מרגיש חולה." זה דבר ממש מגעיל עבור נזיר לומר! שותים כל כך הרבה שמתחשק להקיא. שבע או שמונה כוסות כל אחד. על מה חשבתם? זה לקחת את דברים רחוק מדי. אתם חושבים שהפכתם להיות נזירים כדי לאכול ולשתות? אם זו הייתה תחרות כלשהי, זו הייתה תחרות מטורפת. ואחרי שסיימתם, הספלים נשארו בחוץ בשורה ארוכה וכך גם הקומקומים. איש לא שטף. רק כלבים לא מנקים אחרי שאכלו. מה שאני אומר זה שאם הייתם נזירים ופרחי נזירות אמיתיים הקומקומים כולם היו נשטפים. התנהגות מסוג זה מצביעה על כל מיני הרגלים לא מיטיבים בתוככם. לאן שלא הולך מישהו שמתנהג כך, הוא מביא איתו את הבינוניות שלו.

אני אומר את כל זה כחומר מחשבה. באמת תראו איך אתם חיים בימים אלה. האם אתם יכולים לזהות משהו שצריך לשפר? אם תמשיכו כפי שאתם עכשיו, הנזירים שבאמת מסורים לאימון לא יוכלו לעמוד בזה. כולם יעזבו או אם לא, אלה שיישארו לא ירצו לדבר איתכם והמנזר יסבול. כשהבודהה הגיע לניבאנה הוא לא לקח איתו את צורות התרגול, אתם יודעים. הוא השאיר אותן כאן לכולנו. אין צורך לסבך את העניינים על ידי דיבורים על משהו רחוק מדי מאיתנו. פשוט התרכזו בדברים שניתן לראות כאן, בדברים שאנחנו עושים כל יום. למדו כיצד לחיות יחד בהרמוניה ולעזור זה לזה. דעו מה נכון ומה לא בסדר.

"Garavo ca nivato ca santutthi ca katanyuta" ["להיות מכבד ועניו, מסופק ומכיר תודה" – שורה מתוך המנגלה סוטה]. יש להבין את הנושא הזה של לכבד. בימינו הדברים הלכו הרבה מעבר למה שניתן לשאת. אני היחיד שרבים מכם מראים כל הערכה כלפיו. לא טוב לכם להיות ככה. וזה לא טוב לפחד ממני. הדבר הטוב ביותר הוא לכבד את הבודהה. אם אתם עושים טוב רק כי אתם חוששים מהמורה אז זה חסר סיכוי. עליכם לחשוש מטעויות, לכבד את הדהאמה שהבודהה לימד ולהיות ביראת כבוד לכוחה של הדהאמה שהיא מקלטנו.

הבודהא לימד אותנו להיות מסופקים ועם מעט צרכים, מאופקים ושקטים. אל תלכו רחוק; הביטו במה שקרוב. אנשים חושבים שהסנגהה מוואט-נונג-פה-פונג מתרגלת היטב ושולחים כסף למטבח לקנות אוכל. אתם לוקחים את זה כמובן מאליו. אבל לפעמים כשאני יושב וחושב על זה – ואני מבקר כאן את הנזירים ופרחי הנזירות שלא מתרגלים, ולא את אלה שכן – אני מתבייש לחשוב שהדברים אינם כפי שהתורמים חושבים. זה כמו שני שוורים שמושכים עגלה. השור החכם נרתם ממש מול העול ומשאיר את האחר להיאבק מלפנים. השור בסמוך לעול יכול ללכת כל היום בלי להתעייף. הוא יכול להמשיך או שהוא יכול לנוח, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, כי הוא לא לוקח משקל, הוא לא מוציא שום אנרגיה. כשרק שור אחד מושך, העגלה נעה באטיות. השור מאחור נהנה מהיתרון הלא הוגן שלו.

Supatipanno: אחד שמתרגל היטב.

Ujujpatipanno: אחד שמתאמן עם אינטגריטי.

Nayapatipanno: אחד שמתרגל כדי לנטוש באמת את המזהמים.

Samicipatipanno: אחד שמתאמן בצורה מאוד נכונה.

קראו מילים אלה לעתים קרובות. הם סגולותיה של הסנגהה: סגולותיהם של נזירים, סגולותיהם של פרחי נזירות, סגולותיהם של פה-קאו, סגולותיהם של מתרגלים. לדעתי זה דבר טוב שאתם עושים לעזוב את העולם כדי להתאמן בדרך זו. לכפריים שבאים לחלוק כבוד יש כל כך הרבה אמון בכם, שבתחילת עונת האורז הירוק הם לא נותנים למשפחתם שום דבר – ראשית היבול שמור בצד עבור הסנגהה. בתחילת עונת המנגו, הילדים לא זוכים לאכול את המנגויים הגדולים: הוריהם מבשילים אותם ושומרים אותם לנזירים. בתור ילד הייתי מתרגז על אמי ואבי בגלל זה. לא הבנתי מדוע היה להם כל כך הרבה אמון. הם לא ידעו מה קורה במנזר. אני, לעתים קרובות הייתי רואה את פרחי הנזירות מתגנבים בארוחת ערב (ואם זה לא קאמה רעה אז מה כן?), מדברים ומשחקים בכל מיני דרכים לא ראויות ואחר כך שאנשים יציעו אוכל. זו קאמה שתיקח אתכם עמוק יותר מהגיהנום העמוק ביותר. איזו תועלת יכולה לצאת מזה? באמת תחשבו על זה טוב. כרגע התרגול שלכם הוא בלגן.

הפצת הבודהיזם אינה רק עניין של שיחות על דהאמה; זה עניין של צמצום רצונות, הסתפקות, שמירה על הבקתה. אז מה קורה פה? בכל פעם שמישהו נכנס לשירותים הוא צריך להרים את אפו עד הגג; זה מריח כל כך רע שאף אחד לא מעז לקחת שאיפת אוויר מלאה. מה אתם הולכים לעשות בקשר לזה? לא קשה לראות מה הבעיה שלכם. זה ברור ברגע שאתה רואה את מצב השירותים.

נסו את זה. הפכו את זה למנזר טוב. לעשות את זה טוב לא דורש כל כך הרבה. עשו את מה שצריך לעשות. טפלו בבקתות והאזור המרכזי של המנזר. אם תעשו כן, אנשים שנכנסים ורואים את זה עשויים לחוש רגש דתי כה מלא השראה, עד שהם יראו את הדהמה במקום בו ברגע. אין לכם שום אהדה אליהם? חשבו איך זה כשנכנסים להר או למערה, איך התחושה הזו של רגש דתי [Salot sangwaet; במקומות אחרים בטקסט נעשה שימוש ב'עצב מפוכח' המילולי יותר] מתעוררת והתודעה נוטה באופן טבעי אל הדהאמה. אם אנשים נכנסים פנימה וכל מה שהם רואים זה נזירים ופרחי נזירות עם התנהגות מרושלת החיים בבקתות מוזנחות ומשתמשים בשירותים מוזנחים, מאיפה יעלה הרגש הדתי?

כשאנשים חכמים מקשיבים למישהו מדבר הם יודעים מיד מיהו מי; מספיק להם מבט אחד. כשמישהו מתחיל לדבר, חכמים יודעים מיד אם הוא אדם אנוכי שצובר מזהמים, האם יש לו השקפות המנוגדות עם הדהאמה או עם כללי ההתנהגות, או אם הוא מכיר את הדהאמה. אם כבר התאמנת ועברת את הדברים האלה קל לראותם. אתם לא צריכים לעשות שום דבר מקורי. פשוט עשו את הדברים המסורתיים, החיו את התרגולים הישנים שנזנחו. אם תאפשרו לניוון להמשיך ככה, הכל יתפרק, ולא תוכלו להחזיר את הסטנדרטים הישנים. אז פתחו נחישות איתנה לגבי התרגול שלכם, הן החיצוני והן הפנימי. אל תרמו. היו הרמוניים ועשו הכל יחד, נזירים ופרחי נזירות. גשו לבקתה ההיא ותראו מה עשיתי. אני עובד על זה כבר הרבה שבועות. יש נזיר, פרח נזירות ואדם רגיל שעוזרים לי. לכו ותראו. האם זה נעשה כמו שצריך? זה נראה נחמד? זו הדרך המסורתית לדאוג לבקתה. לאחר השימוש בשירותים אתה מקרצף את הרצפה. בימים עברו לא היה אסלת מים; השירותים שהיו לנו אז לא היו טובים כמו אלו שאנו משתמשים בהם היום. אבל הנזירים ופרחי הנזירות היו טובים והיינו מעטים. עכשיו השירותים טובים אבל האנשים שמשתמשים בהם לא. נראה שלעולם לא נקבל שני דברים טובים בו זמנית. באמת תחשבו על זה.

הבעיה היחידה היא שחוסר שקידה בתרגול מוביל לאסון מוחלט. לא משנה כמה המשימה טובה ואצילית, היא לא ניתנת להשגה אם אין שום תפיסה של השיטה הנכונה: המשימה הופכת למכשול.

זכרו את הבודהא והטו את דעתכם לדהאמה שלו. בתוכה תוכלו לראות את הבודהא עצמו – איפה עוד הוא יכול להיות? רק התבוננו בדהאמה שלו. קראו את הלימוד. האם תוכלו למצוא משהו לקוי? מקדו את תשומת ליבכם בתורתו של הבודהא ותראו אותו. האם אתם חושבים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים כי הבודהא לא יכול לראות אתכם? כמה טיפשי! אתם לא בוחנים את עצמך. אם אתם מתעצלים כל הזמן איך תוכלו להתאמן? אין דבר שישווה לערמומיות של המזהמים. זה לא קל לראות. בכל מקום בו עולה תובנה מופיעים הפגמים של התובנה. אל תחשבו שאם אף אחד לא אומר כלום, אתם יכולים פשוט להסתובב כאן ורק לאכול ולישון.

איך הדהאמה יכולה לחמוק מכם אם אתם באמת מקדישים את עצמכם לתרגול? אתם לא חירשים ואילמים או מוגבלים שכלית; יש לכם את כל היכולות. ולמה אתם יכולים לצפות אם אתם עצלנים וחסרי קשיבות? אם הייתם נותרים באותו מצב בו הייתם כשהגעתם זה לא היה נורא, אני פשוט חושש שאתם הולכים אחורה. הרהרו בכך לעומק. שאלו את עצמכם את השאלה 'בשביל מה הגעתי לכאן? מה אני עושה כאן?'. גילחתם את השיער, לבשתם את הגלימה הצהובה. בשביל מה? קדימה, תשאלו את עצמכם. אתם חושבים שזה רק כדי לאכול ולישון ולהיות חסרי קשיבות? אם זה מה שאתם רוצים אתם יכולים לעשות זאת בעולם הרגיל. הוציאו את השוורים ואת הבופלו, חזרו הביתה, אכלו ושנו, כל אחד יכול לעשות את זה. אם אתם פועלים בצורה מתפנקת ובלתי קשיבה במנזר אתם לא ראויים להיקרא נזירים ופרחי נזירות.

רוממו את רוחכם. אל תהיו ישנוניים, עצלנים או אומללים. חזרו לתרגול ללא דיחוי. האם אתם יודעים מתי יגיע המוות? פרחי נזירות צעירים יכולים למות, אתם יודעים. זה לא רק לואנג פור שעתיד למות. גם פא-קאוז. כולם הולכים למות. מה יישאר בבוא המוות? האם אתם רוצים לגלות? יכול להיות שאתם יודעים מה תעשו מחר, אבל מה אם תמותו הלילה? אינכם יודעים את המגבלות שלכם. המטלות היומיות מיועדות לכך שתשקיעו מאמץ. אל תזניחו את חובות הסנגהה. אל תחמיצו את הפגישות היומיות. המשיכו גם בתרגול שלכם וגם במילוי החובות כלפי הקהילה. אתם יכולים לתרגל אם אתם עובדים, כותבים, משקים את העצים או כל דבר אחר, כי תרגול זה מה שאתם עושים. אל תאמינו למזהמים ולהשתוקקויות שלכם: הם הובילו אנשים רבים להרס. אם אתם מאמינים למזהמים ניתקתם את עצמכם מהטוב. תחשבו על זה. אנשים שמאפשרים לעצמם כל דבר יכולים אפילו להתמכר לסמים ממכרים כמו הרואין. זה יכול להיות עד כדי כך גרוע. אבל אנשים לא רואים את הסכנה.

אם אתם מתרגלים בכנות, ניבאנה מחכה לכם. אל תשבו שם סתם ותחכו שזה יבוא אליכם. האם ראית פעם מישהו מצליח ככה? בכל מקום שאתם רואים שאתם לא בסדר אז תקנו את זה במהירות. אם עשיתם משהו לא נכון, עשו זאת שוב כראוי. חקרו. אתם צריכים להקשיב אם אתם רוצים למצוא את הטוב. אם אתם מנידים בראשכם כשאתם מקשיבים לדהאמה, 'השומרים הפנימיים' יתפסו אתכם בזרועותיכם וישליכו אתכם לגיהינום! ממש בתחילת שיחה, במהלך ההקדשות בפאלית, כמה מכם כבר מתחילים לנבול. אתם לא מרגישים שום בושה? אתם לא מרגישים נבוכים לשבת שם ככה מול האנשים? ומאיפה קיבלתם את סוגי התיאבון האלה? האם אתם רוחות רעבות או מה? כלבים אחרי שאכלו, לפחות עדיין יכולים לנבוח. כל מה שאתם יכולים לעשות זה לשבת שם בקהות. הכניסו קצת מאמץ. אתם לא טירונים בצבא [נאלצים להקשיב לשיחות דהמה]. ברגע שהכומר מתחיל להדריך אותם, ראשי החיילים מתחילים לצנוח על חזיהם: "מתי הוא אי פעם יסיים?" איך אתם חושבים שתממשו אי פעם את הדהאמה אם אתם חושבים כמו טירונים?

זמרי עם לא יכולים לשיר כמו שצריך בלי ליווי חליל. כך גם לגבי מורה. אם תלמידיו מנסים בכל ליבם למלא אחר תורתו והוראותיו, הוא מרגיש מלא אנרגיה. אבל כשהוא שם כל מיני דשנים והאדמה נשארת יבשה וחסרת חיים, זה נורא. הוא לא מרגיש שום שמחה, הוא מאבד את השראתו, הוא תוהה מדוע עליו לטרוח.

היו מאוד זהירים לפני שאתם אוכלים. בוואן פרה או בכל יום שבו אתם נוטים להיות מנומנמים מאוד אל תתנו לגוף שלכם לאכול, תנו למישהו אחר לאכול אותו. אתם צריכים פעולת נגד. אל תאכלו בכלל. 'אם אתה הולך להיות כל כך גרוע, היום אתה לא צריך לאכול'. אמרו זאת. אם אתם משאירים את הבטן ריקה, התודעה יכולה להיות שלווה באמת. זו דרך התרגול. כשאתם יושבים שם משועממים כמו טמבלים, בלי לדעת איפה דרום ואיפה צפון, אתה יכולים להיות כאן עד יום מותכם ולא לקבל מזה כלום; אתם עדיין יכולים להיות בורים כמו שאתם עכשיו. שקלו עניין זה לעומק. מה עליכם לעשות בכדי להפוך את התרגול ל'תרגול טוב’. תראו. אנשים מגיעים ממקומות אחרים, ממדינות אחרות כדי לראות את הדרך בה אנו מתאמנים כאן, הם באים להקשיב לדהאמה ולאמן את עצמם. התרגול שלהם מועיל להם. התועלת שלכם ותועלת הזולת תלויים זה בזה. זה לא רק לעשות דברים כדי להשוויץ לאחרים, אלא גם לטובתכם. כשאנשים רואים את הסאנגה מתאמנת היטב הם מקבלים השראה. מה הם היו חושבים אם היו באים ורואים נזירים ופרחי נזירות כמו קופים. בעתיד, במי יוכלו האנשים לטעת את תקוותיהם?

באשר להוראת הדהאמה, אתם לא צריכים לעשות הרבה. חלק מתלמידי הבודהה, כמו המכובד אסאג'י, כמעט ולא דיברו. הם הלכו לסבב קיבוץ נדבות המזון בדרך רגועה ושלווה, לא צעדו במהירות ולא באטיות, לבושים בגלימות בצבעים רגועים. בין אם הם היו הולכים, נעים, הולכים קדימה או אחורה, הם היו מדודים ושקטים. בוקר אחד, המכובד שריפוטה היה עדיין תלמידו של ברהמין בשם סנג'איה, הוא הבחין באסאג'י הנערץ וקיבל השראה מהתנהגותו. הוא ניגש אליו וביקש לימוד כלשהו. הוא שאל מיהו המורה המכובד של אסג'י וקיבל את התשובה 'גוטמה הנערץ'.

'מה הוא מלמד שמאפשר לך להיות ככה?'

'הוא לא מלמד כל כך הרבה. הוא פשוט אומר שכל הדהאמות נובעות מתנאים. כדי שהם יפסיקו התנאים חייבים להפסיק.'

רק זה. זה הספיק. הוא הבין. זה היה כל מה שנדרש למכובד שריפוטה כדי להיווכח בדהאמה.

רבים מכם לעומת זאת הולכים בסבב נדבות המזון כאילו הייתם חבורה של דייגים רועשים שיוצאים לתפוס דגים. ניתן לשמוע את קולות הצחוק והבדיחות שלכם מרחוק. רובכם פשוט לא יודעים מה הוא מה; אתם מבזבזים את זמנכם במחשבה על דברים לא רלוונטיים וטריוויאליים.

בכל פעם שאתם הולכים לקבץ מזון, אתם יכולים להחזיר איתכם הרבה דהאמה. גם כשאתם יושבים כאן ואוכלים את הארוחה סוגים רבים של רגשות מתעוררים; אם אתם שקטים ומאופקים תהיו מודעים להם. אתם לא צריכים לשבת ברגליים משוכלות במדיטציה כדי שהדברים האלה יתרחשו. אתם יכולים לממש הארה בחיי היומיום הרגילים. או שאתם רוצים להתווכח על זה?

ברגע שהוצאתם חתיכת פחם בוערת מהאש זה לא מתקרר מייד. בכל פעם שתרימו את זה זה עדיין חם. מיינדפולנס שומרת על חיותה באותה צורה שבה פחם שומר על חומו; מודעות עצמית עדיין נוכחת. אם זה כך, איך המיינד יכול ללכת שולל?

שמרו את מבטכם מרוכז בתודעה. זה לא אומר להביט בזה בלי למצמץ, כמו משוגע. זה אומר לעקוב אחר הרגשות שלכם כל הזמן. עשו זאת הרבה; התרכזו הרבה; פתחו את זה הרבה: זה נקרא התקדמות. אתם לא יודעים למה אני מתכוון בהתבוננות זו בתודעה, סוג זה של מאמץ והתפתחות. אני מדבר על הכרת מצב התודעה הנוכחי שלכם. אם מתעוררים בכם תאווה או זדון או משהו כזה, עליכם לדעת על כך הכל. בתרגול, המיינד הוא כמו ילד הזוחל מסביב והידיעה היא כמו ההורה. הילד זוחל כמו שילדים עושים וההורה מאפשר לו לזחול, אך עם זאת, הוא עוקב ללא הרף. אם נראה שהילד עלול ליפול לבור, לבאר או להכנס לג'ונגל מסוכן, אז ההורה יודע. מודעות מסוג זה נקראת 'זה שיודע, זה שמודע בבהירות, הקורן'.

המיינד הלא מיומן לא מבין מה קורה, המודעות שלו היא כמו של ילד. הידיעה שיש השתוקקות בתודעה ולא לעשות כלום בקשר לזה, לדעת שאתה מנצל מישהו אחר, אוכל יותר מאשר חלקך, לדעת שאתה מרים את הדבר הקל ונותן למישהו אחר לקחת את הכבד, לדעת שיש לך יותר מהאדם האחר – זה סוג מטורף של מודעות. לאנשים אנוכיים יש סוג כזה של מודעות. המודעות הבהירה הופכת לחשכה. הרבה מכם נוטים לסוג כזה של מודעות. לא משנה מה זה שמרגיש כבד – אתם תדחפו אותו הצידה ותלכו לחפש משהו קל יותר במקום. סוג כזה של ידיעה!

אנו מאמנים את תודעתנו כמו שהורים דואגים לילדיהם. אתם נותנים להם ללכת בדרכם אבל אם הם עומדים לשים יד באש, ליפול לבאר או להיכנס לסכנה, אתם מוכנים. מי יכול לאהוב ילד כמו הוריו? מכיוון שהורים אוהבים את ילדם הם שומרים עליו ללא הרף. יש להם מודעות קבועה בתודעתם, אותה הם מפתחים ללא הרף. ההורה לא מזניח את הילד אך הוא גם לא שומר עליו כל הזמן. מכיוון שלילד אין ידע על איך דברים עובדים ההורה צריך להשגיח עליו, לעקוב אחר תנועותיו. כשנראה שהיא תיפול לבאר האם תופסת אותה ונושאת אותה למקום רחוק מסכנה. ואז היא חוזרת לעבודה אך ממשיכה לפקוח עין על הילד, וממשיכה לאמן את עצמה להיות מודעת לתנועותיו. כאשר היא שוב תועה לעבר הבאר היא מרימה אותה ומחזירה אותה למקום בטוח.

הגברת רמת המודעות היא זהה. אם זה לא היה המקרה, איך הבודהא יכול היה לדאוג לכם? 'בודהו' פירושו זה שיודע, שהוא ער וקורן. אם המודעות שלכם היא כמו של ילד קטן, איך אתם יכולים להיות ערים וקורנים? אתם פשוט תמשיכו להכניס את היד לאש. אם אתם מכירים את המיינד אבל לא מאמנים אותו אז איך זה יכול להיות אינטליגנציה? ידיעה רגילה פירושה ערמומיות, לדעת להסתיר את הטעויות שלך, איך להתחמק מלשלם מחיר על דברים. זה מה שהעולם אומר שטוב. הבודהה לא הסכים. מה הטעם להסתכל מחוץ לעצמכם? התבוננו ממש קרוב, ממש כאן. התבוננו בתודעה שלכם. הרגש הזה מתעורר והוא לא מיטיב, המחשבה הזו מתעוררת והיא מיטיבה. עליכם לדעת מתי התודעה לא מיטיבה ומתי היא כן. נטשו את הלא-מיטיב וטפחו את המיטיב. ככה זה צריך להיות אם אתם רוצים לדעת. זה קורה על ידי טיפוח התרגול, כולל שמירת הכללים ביחס לבקתה שלכם.

דבר ראשון בבוקר, ברגע שאתם שומעים את צליל הפעמון, קומו במהירות. לאחר שסגרתם את הדלתות והחלונות של הבקתה, לכו לצ'אנטינג של הבוקר. עשו את המטלות הקבוצתיות. אבל מה קורה כרגע? ברגע שאתם קמים אתם ממהרים לצאת, הדלת והחלונות נותרים פתוחים, חתיכות בד נותרות על החוט בחוץ. אתם בכלל לא מוכנים לגשם. ברגע שזה מתחיל או שאתם שומעים קולות של רעמים אז אתם צריכים לרוץ כל הדרך חזרה. בכל פעם שאתם עוזבים את הבקתה שלכם, סגרו את הדלת והחלונות. אם הגלימה שלכם על החוט בחוץ אז הכניסו אותה והניחו אותה בצורה מסודרת. אני לא רואה הרבה אנשים שעושים את זה. קחו את בד הרחצה שלכם לייבוש בבקתה. במהלך העונה הגשומה תלו אותו מתחת לבקתה.

אינכם צריכים שיהיו לכם הרבה בדים. ראיתי נזירים הולכים לשטוף גלימות כשהם כמעט קבורים תחת ערימה של בדים. או זה, או שהם בדרך להדליק מדורה מסוג כלשהו. אם יש לכם הרבה זה טרחה. כל מה שצריך זה ג'יווון אחד, סנגהטי אחד, סאבונג או שניים. אני לא יודע מה זו הערימה הגדולה והמבולבלת שאתם סוחבים. ביום הכביסה חלקכם באים אחרי שכולם שם, כשהמים כבר רתחו ופשוט הולכים ישר לשטוף את הגלימות שלכם ומתעלמים ממה שקורה מסביב. כשסיימתם אתם ממהרים ללכת ולא עוזרים בניקיון. כל האחרים רוצים לרצוח אתכם, אתם מבינים את זה? בשעה שכולם עובדים בחיתוך שבבים והרתחת מים אם יש כאלה שאי אפשר לדעת היכן הם זה באמת מכוער.

שכל אחד יכבס חתיכת בד אחת או שתיים לא אמור להיות עניין כה גדול. אבל מהצליל "dterng dterng" של חיתוך שבבי עץ, זה נשמע שאתם כורתים עץ ענק כדי להקים בית. היו חסכנים. אם אתם משתמשים בשבבי העץ רק פעם או פעמיים ואז זורקים אותם, מאיפה אתם חושבים שנמשיך להשיג את העץ? ואז יש קערות בערה. אתם פשוט ממשיכים להגביר את האש יותר ויותר ואז כשהקערה נסדקת אתם זורקים אותה. עכשיו יש ערימה שלמה של קערות שהושלכו שנערמות למרגלות עץ המנגו. למה אתם עושים את זה? אם אתם לא יודעים להבעיר אש בקערה אז תשאלו. תשאלו נזיר בכיר. התייעצו איתו. היו נזירים שפשוט הלכו והבעירו אש בקערות שלהם, למרות שהם לא ידעו את השיטה הנכונה; ואז כשהקערה נסדקה הם באו וביקשו קערה חדשה. מאיפה החוצפה? כל זה פעולה שגויה וקאמה רעה.

שמרו על העצים במנזר כמיטב יכולתכם. אל תבעירו בשום פנים ואופן אש בקרבתם כך שענפיהם ועליהם ינשרו. טפלו בעצים. אני לא מרשה לאנשים שבאים להדליק אש אפילו כדי להתחמם בבוקר חורפי. הייתה פעם אחת שחלקם עשו זאת בכל מקרה – הם גמרו עם ראש מלא בפרעושים. גרוע מכך, אפר התפזר לכל עבר והפך הכל למטונף. רק אנשים שנמצאים במסעות דייג עושים דברים כאלה.

כשהלכתי להסתובב במנזר ראיתי פחיות, חבילות חומרי ניקוי, עטיפות סבון, זרועות סביב על אדמת היער. זה דומה יותר לחצר האחורית של בית מטבחיים מאשר למנזר בו אנשים באים לחלוק כבוד. זה לא משמח. אם אתם מתכוונים לזרוק משהו אז עשו זאת במקום הנכון ואז אפשר לקחת את כל הזבל לשריפה. אבל מה קורה עכשיו? ברגע שאתם יוצאים מהאזור המיידי של הקוטי שלכם אתם פשוט משליכים את הזבל שלכם ליער. אנחנו נזירים, מתרגלים של הדהאמה. עשו דברים בצורה יפה – יפה בהתחלה, יפה באמצע ויפה בסוף; יפה באופן שלימד אותנו הבודהא. התרגול הזה עוסק בנטישת המזהמים. אז אם אתם צוברים אותם אתם הולכים בדרך שונה מזו של הבודהה. הוא מסיר מזהמים ואתם מטפחים אותם. זה טירוף מוחלט.

את הסיבה לא קשה לגלות: פשוט אינכם מהרהרים מספיק בעקביות כדי להבין את הדברים בצורה בהירה. כדי שההרהור על לידה, זקנה, מחלה ומוות ישפיע השפעה אמיתית, יש לקחת אותו לרמה שבה עם התעוררות בבוקר – אתם נרעדים. הכירו בעובדה שהמוות יכול להתרחש בכל עת. אתם יכולים למות מחר. אתם יכולים למות היום. ואם זה המקרה, אז אתם לא יכולים פשוט להמשיך ככה בכיף. אתם צריכים לקום. תרגלו מדיטציה בהליכה. אם אתם מפחדים מהמוות, אתם חייבים לנסות להיווכח בדהאמה בזמן שיש לכם. אבל אם לא תעשו מדיטציה על המוות, לא תחשבו כך.

אם הפעמון לא היה מצלצל כל כך במרץ ובמשך כל כך הרבה זמן, אני לא יודע אם היה אדם אחד נוכח בפגישת הבוקר, או שאי פעם הייתם עושים צ'אנטינג. חלקכם מתעוררים עם שחר, תופסים את הקערה שלכם ואז ממהרים ישר לאחת מסיבובי הנדבות הקצרים. כולם פשוט עוזבים את המנזר כשמתחשק להם. דברו ביניכם על השאלה מי יוצא לאיזה סיבוב: באיזו שעה צריכים לצאת מי שיוצאים לנתיב באן גלאנג; באיזו שעה צריכים לצאת מי שיוצאים לנתיב באן גור; באיזו שעה צריכים לצאת מי שיוצאים לנתיב באן בוק. קחו את השעון הזה כסטנדרט. כשהפעמון מצלצל צאו מייד. בימים אלה מי שהולכים ראשונים עומדים ומחכים בשולי הכפר; אלה שיוצאים אחר כך רצים כדי לתפוס את הקבוצה. לפעמים קבוצה אחת כבר עברה בכפר והם בדרך החוצה כשמגיעה קבוצה שנייה. תושבי הכפר לא יודעים מה לשים בקערות הקבוצה השנייה. זו דרך איומה להתנהל. שוחחו על זה שוב ביניכם. החליטו מי הולך לאיזה מסלול. אם מישהו לא מרגיש טוב, או שיש לו בעיה כלשהי ורוצה לשנות את המסלול שלו, אז תגידו. יש דרך מוסכמת לעשות דברים. מה אתם חושבים שאתם עושים, פשוט הולכים אחר הרצונות שלכם? זה ביזיון מוחלט! מה שהיה עוזר לכם זה אם כל מה שהייתם מקבצים בסבב הוא אזמל [אזמל משמש בדרך כלל כנשק. אזמל שהוכנס לתוך קערת הנזיר יהיה איום באלימות].

אם אתם זקוקים ליותר שינה אל תישארו ערים כל כך מאוחר. מה כל הפעילות הנהדרת הזו שאתם מעורבים בה שגורמת לכם להזדקק לשינה כה רבה? פשוט להשקיע מאמץ, לתרגל מדיטציה בישיבה והליכה לא אמור לגרום לכם לפספס כל כך הרבה שעות שינה. עם זאת, לבלות את זמנכם בהתרועעות חברתית כן גורם לכך. כשעשיתם מספיק מדיטציה בהליכה ואתם מרגישים עייפים, לכו לישון. חלקו את זמנכם בצורה נכונה בין פעילויות סנגהה לבין פעילויות פרטיות שלכם כדי שתשיגו מספיק שינה.

בימים מסוימים בעונה החמה, למשל, כשהיא לחה מאוד, אנו עשויים לקחת הפסקה מהצ'אנטינג של הערב. לאחר נשיאת המים תוכלו להתקלח ואז לתרגל כרצונכם. אם אתם רוצים לעשות מדיטציה בהליכה אז עשו את זה. אתם יכולים ללכת כמה שתרצו. נסו את זה. גם אם תתרגלו עד שבע בערך עדיין יש לכם את כל הלילה לפניכם. אתם יכולים ללכת עד שמונה בערב ואז ללכת לישון אז, אם אתם באמת רוצים. אין סיבה לפספס שעות שינה. הבעיה היא שאינכם יודעים כיצד לנהל את זמנכם. זה תלוי בכם. אם אתם קמים מאוחר או מוקדם תלוי בכם. איך אתם יכולים להשיג משהו בלי להתאמן וליישר את עצמכם? האימון הכרחי. אם תעשו זאת, הדבר הקטן הזה לא יביא שום קשיים. אתם לא יכול פשוט לעשות מזה משחק. הפכו את התרגול שלכם לבעל תועלת לעצמכם ולאחרים.

אמנו את עצמכם היטב בתרגול. אם אתם מפתחים את תודעתכם, חוכמה צפויה להתעורר. אם תתרגלו מכל הלב ג'ונגרום הליכה, אזי לאחר שלוש פעמים של הליכת המסלול הדאמה תזרום חזק. אבל במקום זאת, אתם גוררים את עצמכם הלוך וחזור במצב מנומנם כשראשכם שמוט. לאלה מכם עם צוואר שבור: אם תלכו ביער או בהרים אומרים שהרוחות ישיגו אתכם, אתם יודעים.

אם אתם ישנוניים כשאתם יושבים, קומו! עשו מדיטציה בהליכה; אל תמשיכו לשבת שם. בעמידה, בהליכה או בישיבה עליכם להיפטר מישנוניות. אם מתעורר משהו ואתם לא עושים דבר כדי לפתור את הבעיה או כדי לשפר את עצמכם, אז איך זה בכלל ישתפר?

שננו את הפטימוקה (227 כללי האימונים לנזירים בפאלי) בזמן שאתם עושים מדיטציה בהליכה. זה ממש מהנה, וגם שליו. אמנו את עצמכם. לכו בסיבוב הנדבות לבאן גור, היו עם עצמכם, התרחקו מאלו שאוהבים לפטפט. תנו להם להתקדם, הם הולכים מהר. אל תדברו עם הפטפטנים. דברו עם ליבכם הרבה, עשו הרבה מדיטציה. האנשים שנהנים לדבר כל היום הם כמו ציפורים מפטפטות. אל תאפשרו להם להזין אותכם בשטויות. לבשו את הגלימה שלכם בצורה מסודרת ואז צאו לדרך. ברגע שתכנסו לקצב, תוכלו להתחיל לשנן את הפטימוקה. זה הופך את דעתכם למסודרת וקורנת. זה מעין מדריך. הרעיון הוא לא שתצטרכו להיות אובססיביים לגבי זה, פשוט שברגע ששיננתם את זה, הפטימוקה תאיר את דעתכם. כשאתם הולכים אתם מתמקדים בזה. לא עבר זמן רב וזה מתעורר אוטומטית. אמנו את עצמכם ככה

אמנו את עצמכם. צריך להתאמן. אל תסתובבו סתם. ברגע שאתם עושים את זה אז אתם כמו כלב. למעשה, כלב אמיתי עדיף: הוא נובח כשאתה חולף על פניו בשעת לילה מאוחרת – אתם אפילו את זה לא עושים. 'למה אתם רק מעוניין לישון? למה לא תקום? ' עליכם ללמד את עצמכם על ידי שאילת השאלות הללו. בעונה הקרה חלקכם מתעטפים בגלימות שלכם באמצע היום והולכים לישון. זה לא יעבוד.

כשאתם יוצאים לשירותים קודם כל השתחוו. השתחוו בבוקר כשהפעמון מצלצל, השתחוו לפני היציאה. לאחר הארוחה, לאחר ששטפתם את הקערה שלכם ואספתם את חפציכם, השתחוו לפני שתחזרו לקוטי שלכם. אל תיתנו להזדמנויות האלה לחלוף. הפעמון מצלצל להובלת מים, אז השתחוו לפני שאתם עוזבים את הקוטי שלכם. אם שכחתם והלכתם עד לאזור המרכזי של המנזר לפני ששמתם לב, חזרו חזרה והשתחוו. עליכם לקחת את האימון לרמה כזו. לאמן את הלב והנפש שלכם. אל תרפו מזה. בכל פעם שאתם שוכחים ולא משתחווים, חזרו והשתחוו. איך תשכחו אם אתם כה חרוצים, כשאתם צריכים להמשיך לתרגל הליכה הלוך וחזור. מה הגישה עכשיו? 'שכחתי. זה לא משנה. לא חשוב.' זו הסיבה שהמנזר נמצא במצב כזה. אני מדבר כאן על השיטות המסורתיות הישנות. עכשיו נראה כאילו הן נעלמו; אני לא יודע איך אפשר לקרוא למה שאתם עושים בימינו.

חזרו לדרכים הישנות, לאימוני הסגפנות. כשאתם מתיישבים למרגלות עץ, השתחוו. גם אם אין פסל של בודהה, השתחוו. הקשיבות שלכם שם אם אתם עושים את זה. כשאתם יושבים, שמרו על תנוחה מתאימה; אל תשבו שם תופסים את הברכיים כמו טיפשים. לשבת ככה זה התחלת הסוף.

לאמן את עצמכם לא יהרוג אתכם; העצלנות היא הבעיה. אל תכניסו את זה לראש שלכם. אם אתם ממש ישנוניים אז תשכבו, אבל עשו זאת בתשומת לב, הזכירו לעצמך לקום ברגע שאתם מתעוררים ו – להיות חמורים עם עצמכם – "אם לא, אני יכול ליפול לגיהינום!"

בטן מלאה גורמת לכם להתעייף והעייפות גורמת לשכיבה להראות דבר נפלא. ואז אם אתם שוכבים שם בנוח וקלות כשאתם שומעים את צליל הפעמון אתם מתעצבנים מאוד על הצורך לקום – אולי אפילו מתחשק להרוג את המצלצל. ספרו. אמרו למיינד שלכם, "אם אני אגיע לספירה של שלוש ואני לא קם אז הלוואי ואפול לגיהינום." אתם באמת צריכים להתכוון לזה. צריך לתפוס את המזהם ולהרוג אותו. אל תסתפקו רק בלשחק איתו במיינד.

קראו את הביוגרפיות של המורים הגדולים. הם אנשים יחודיים, לא? הם שונים. חשבו היטב על ההבדל הזה. אמנו את המיינד בדרך הנכונה. אתם לא צריכים להיות תלויים באף אחד אחר; גלו את האמצעים המיומנים שלכם לאמן את המיינד. אם הוא מתחיל לחשוב על דברים ארציים אז הכניעו אותו במהירות. עצרו. קומו. שנה את התנוחה. אמרו לעצמכם לא לחשוב על דברים כאלה, יש דברים טובים יותר לחשוב עליהם. חיוני שלא תיכנעו למחשבות הללו. ברגע שהן עזבו את המיינד, תרגישו טוב יותר. אל תחשבו שאתם יכולים לקחת את זה בקלות והתרגול שלכם ידאג לעצמו. הכל תלוי באימונים.

יש בעלי חיים שמצליחים למצוא את המזון שהם זקוקים לו ולהחזיק את עצמם בחיים מכיוון שהם כל כך מהירים ומיומנים. אבל אז התבונן בלטאות ובצבים. הצבים כל כך איטיים, עד שתוכלו לפקפק כיצד הם יכולים לשרוד. אל תהיה שוטה. ליצורים יש רצון, יש להם את השיטות שלהם. כך גם במדיטציה של ישיבה והליכה. למורים הגדולים יש את השיטות שלהם אבל קשה להם להסביר. זה כמו הבחור הזקן שהיה גר בפיבון. בכל פעם שמישהו טבע הוא זה שצלל למטה בחיפוש אחר הגופה. הוא יכול היה להמשיך לצלול זמן רב – עד שהעלים של ענפים שבורים התייבשו כולם בשמש – והוא היה מוצא את הגופות בכל פעם מחדש. אם הייתה טביעה, הוא היה האיש לקרוא לו. כששאלתי אותו איך הוא עושה את זה, הוא אמר שהוא יודע מה לעשות, אבל הוא לא יכול היה להסביר את זה במילים. ככה זה: עניין אישי. קשה להסביר; אתה צריך ללמוד לעשות זאת בעצמך. וזה אותו דבר עם אימון התודעה.

מהרו עם האימונים האלה! אני אומר לכם את זה אבל אני לא אומר לכם שהדהמה היא משהו שתוכלו לרוץ אחריו, או שתוכלו לממש את זה באמצעות מאמץ גופני בלבד, על ידי הימנעות משינה או על ידי צום. זה לא קשור להתשה עצמית, אלא ללהפוך את המיינד שלך ל'בדיוק מתאים' לדהאמה.

 

בתי שימוש בדרך

אין כרגע הרבה עבודה, מלבד הפרויקט של אג'אהן ליאם בסככת הצביעה. כשזה יסתיים, כביסה וצביעה של גלימות תהיה נוחה יותר. כשהוא יוצא לעבוד הייתי רוצה

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו