EN
EN

היום האחרון בחיינו

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

במהלך מדיטציית הבוקר הזאת, הרהרתי בסוטה מודעות למוות

(AN 6.19), בה מספר נזיר אחד לבודהה שהוא חושב על המוות פעם אחת ביום, כיוון שייתכן שזה פרק הזמן שיחיה כדי להגות בתורת בודהה. נזיר אחר אומר שהוא חושב על המוות כמה פעמים ביום, ואילו נזיר אחר מהרהר במוות  מדי רגע או שניים. הבודהה אומר שכל אחד מנזירים אלה מתרגל ללא תשומת לב. אחד מן הנזירים אומר שהוא מהרהר באפשרות שימות בזמן השאיפה או הנשיפה. הבודהה משבח אותו על כך. אחרי הכל, אנו יכולים למות במהלך שאיפה, לפני נשיפת האוויר החוצה, ואנו יכולים למות במהלך נשיפה, לפני שאיפת האוויר פנימה. זהו הרהור עוצמתי. הוא מרשים בכוחו למקד את המחשבה ברגע הנוכחי.

 

הבודהה מתאר קבוצה של חמישה מצבי תודעה לא מיומנים, שמפריעים לתודעה. חמישה מכשולים אלה הם: תשוקה להנאות החושים, זדון, עצלות והתנמנמות, חוסר מנוחה וחרדה, וספק גדול. במובן העמוק, ההרהור על אודות המוות יכול להשהות מכשולים אלה, מכיוון שהם כמעט תמיד מעורבים במהלכו של הזמן. אם המחשבה ממוקדת ברגע זה, ואם אנו מכירים בכך שהמוות יכול להגיע ברגע  זה ממש, כמכת אצבע צרדה, אזי למכשולים לא נותר זמן להתעורר.

עבור רבים מאיתנו זו מחשבה מוכרת. דרך אחת להעניק לה חיים חדשים היא להניח שזה יומך האחרון בחיים, וכי תמות הלילה בשעה עשר. כיצד תחיה את יומך, אם זהו יומך האחרון? אתה יכול לומר לעצמך, אם זהו יומי האחרון, אינני רוצה לבזבזו על הרגלים אנוכיים. אינני רוצה שהיום האחרון הזה בחיי יתקלקל, בגלל היותי לא קשוב, או בכך שאתייחס כמובן מאליו לקיום אנושי זה, להזדמנות זו, לקהילה זו, או שיומי האחרון ייפגם בדאגות בנוגע לבריאותי. התנהגות כזו ביומך האחרון תהיה טרגית. אתה יכול גם לתת מקום להיבטים המעשיים והרגילים של החיים ולומר לעצמך, עדיין ישנם דברים שעלי לעשות היום. אני צריך לבצע משימות ולעבוד. אעשה  זאת כהענקת מתנה, בדרך שתאפשר לי לתת מעצמי. אני יכול לתמוך במנזר או לעזור לכמה אנשים. ולבסוף, אתה יכול לומר, היום הוא ההזדמנות האחרונה שלי לשחרר את הלב  מהמזהמים. אעשה זאת כמיטב יכולתי.

זו הסיבה שאנו כאן – לשחרר את הלב מהחמדנות, השנאה והתעתוע. לעיתים אנחנו עלולים ללכת לאיבוד כאשר אנו שופטים את המדיטציה שלנו [באומרנו]– הסמאדהי שלי לא טוב מספיק ( סמאדהי – מצב מדיטטיבי שבו התודעה יציבה ואינה מוסחת. המתרגם). אף כי המדיטציה שלנו חשובה מאוד, אנחנו שוכחים שכל תכליתה לשחרר את עצמנו מהחמדנות, השנאה והתעתוע. עומק תרגול הסמאדהי או ההתנסות של תובנה עמוקה חשובים רק משום שהם תומכים בשחרור הזה, כך שאנו יכולים לאשר שוב את כוונתנו להשתחרר מחמדנות, שנאה ותעתוע. עבור אחדים מאיתנו, אם לא עבור רבים מאיתנו, לא משנה כמה קשה הסיטואציה שלנו – בריאותנו, מצבנו בחיים או מצבנו הנפשי – היא איננה רעה כל כך. היא עלולה הייתה להיות גרועה בהרבה. די בכך כדי להיות שבע רצון. זה פשוט המקום שבו אנו מוצאים את עצמנו ברגע זה. זה המקום שבו הציבה אותנו הקאמה (בפאלי. הקרמה, בסנסקריט) שלנו. וכך, אנחנו יכולים להיות שבעי רצון ממצבנו ולהשתמש בו כדי לשחרר את עצמנו מהמזהמים.

כאשר אנחנו מהרהרים במוות וחושבים שעלינו להתגבר על המזהמים – מה שאנחנו אכן עושים – עלינו לזכור שאחד מהמזהמים האלה הוא חוסר שביעות הרצון מעצמנו. שכיח מאוד בקרב אנשים בתרבות הזאת למצוא פגמים בעצמם ולהתקשות לקבל את עצמם. עובדה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות. לעיתים אנחנו מוצאים את התכונה הזו אצל אנשים יהירים. היהירות הזו מסווה את חוסר יכולתם לקבל את עצמם.

כיוון שזה יכול להיות היום האחרון בחיינו, אנו יכולים להביט באי-שביעות הרצון הזו, באי-נחת או בהיעדר הקבלה העצמית, ולהניח להם. אין זמן לבזבז. אין לנו זמן להתמכר לעיסוק בדברים כאלה. במידה מסוימת, עלינו להיות מחמירים ותקיפים כלפי עצמנו – הדברים בסדר. אני בסדר. כל אחד אחר כאן הוא בסדר. אני מספיק טוב והם מספיק טובים, ואני לא צריך להסתבך בשאלה מי אני או מי הם. אנו יכולים להרפות מנטיותינו הביקורתיות; הן פשוט לא חשובות.

מה שחשוב הוא שנביט לתוך ליבנו כדי לראות האם אנו מוצאים בו יהירות או אנוכיות. האם יש בו גאווה, אמביציה, כעס, שיפוטיות, או צדקנות עצמית?  לשם כך אנחנו כאן – כדי להביט לתוך ליבנו. איננו נמצאים כאן כדי לבחון מבנים וצורות, כמו מנזר או פעולות של אנשים אחרים. דבר מכל אלה אינו חשוב. הפרטים אינם חשובים. המנזר יכול להיות יעיל להפליא ובנוי היטב, או שהוא יכול להיות כאוטי, מוזר, מבלבל ונעדר הרמוניה. כל המאפיינים האלה, במידה מסוימת, אינם חשובים. מה שחשוב יותר מכל הוא להסתכל אל תוך ליבנו ולשאול את עצמנו, האם אני חווה עכשיו סבל או מתח? מה אני יכול לעשות כדי להבין זאת? מה אני יכול לעשות כדי לעודד מצבי תודעה מיטיבים  ולהפחית מצבי תודעה מזיקים?

זו העבודה שלנו, ואין ברשותנו מספיק זמן לעשותה, משום שאף פעם איננו יודעים כמה זמן עומד לרשותנו או מתי נמות. משום כך עלינו להתייחס אליה ברצינות, ולאפשר לה להיכנס אל תוך ליבנו.

 

היום האחרון בחיינו

במהלך מדיטציית הבוקר הזאת, הרהרתי בסוטה מודעות למוות (AN 6.19), בה מספר נזיר אחד לבודהה שהוא חושב על המוות פעם אחת ביום, כיוון שייתכן שזה

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו