EN
EN

ויתור ופשטות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

קוראדו פנסה (Corrado Pensa) הוא המייסד ומורה הבית של המרכז למדיטציית תובנה ברומא, מלמד קורסי ויפסנא באיטליה ובארה"ב, פרופסור לפילוסופיה של מזרח אסיה באוניברסיטת רומא ופסיכותרפיסט בהכשרתו.

 

***

האיכות, השלמות – פראמיטה, אשר במסורת התהרוואדה מכונה נֶקהַמָה, מתורגמת לרוב כ-'ויתור'. נקהמה הינה אחת מעשר הפראמיטות, אחת מעשר השלמויות. תשע האחרות הינן – נדיבות (דַאנָה), מוסריות (סִילָה), חוכמה או הבחנה (פַּנְיַא), חיוניות או מאמץ נכון (וִירִיָה) סבלנות (קהאנטי), אמת (סַצָ'ה), נחישות (אַדְהִיטְהַאנָה), התכוונות אוהבת (מֶטַא) ואיזון נפשי (אוּפֶּקְהַא).

מן הצד האחד יש לנו תרגול המדיטציה – הצורך בטיפוח של תרגול ישיבה והליכה באופן המוקפד ביותר שלו – ומן הצד האחר יש לנו גילומה של הדהרמה. עשר השלמויות (פראמיטות) קשורות לגילום שלווה, הבנה והתכוונות אוהבת. אם כך, ישנו תרגול הישיבה וההליכה הפורמלי, ודרך עשר שדרות אלה (עשר הפראמיטות) יש בנוסף גם טיפוח וגילום של מה שהינו בעל ערך. ציינתי את עשר הפראמיטות, אך במאמר זה נדון רק באחת מהן – ויתור (נֶקהַמָה).

השלמויות (פראמיטות) תמיד עובדות ביחסים של שיתוף פעולה הדדי. יש צורך בסיסי של אנרגיות חיוביות אלו לעבוד יחד; הן תומכות זו בזו. יש תמיכה בין התרגול הפורמלי ובין השלמויות, וכמו כן בין השלמויות השונות לבין עצמן.

ממרחק אנו עשויים לומר כי התרגול נראה פשוט, ובמובן מסוים הוא אכן כזה – הדבר הפשוט ביותר בעולם. עם זאת, במובן אחר, זהו מבנה מורכב הפועל בהדדיות.

אני חושב שנקהמה (ויתור), היא מילה טובה, אם כי לא פופולארית במיוחד. זאת בדיוק משמעותה – ויתור על דברים מנטליים וחומריים. באופן יסודי יותר, זה ויתור על היצמדות, סלידה ובורות, ויתור על כל מה שרעיל, כל שמהווה נטל מיותר על חיינו, כל אשר מסבך את חיינו ויוצר בהם 'קשרים'. בכל פעם שאני משתמש במילה 'קשרים' עולה בראשי תמונה בעלת עוצמה המגיעה מן האופנישדות ההודיות העתיקות. בכתבים אלה נאמר כי השחרור הינו 'התרת הקשרים של הלב'. אם כך, כל מה שהוא 'קשר' בלב, הוא דבר שיש לוותר עליו, לשמוט אותו, לשחרר אותו. נקהמה, אפוא, הינה בעלת תפקיד מרכזי בנתיב השחרור, נתיב ההתרה של מה שקשור, מה שהינו 'קשר'. נוכל לומר כי נקהמה היא התרגול הישיר של אי-היאחזות, וכי השלמויות האחרות הינן תרגול של אי-היאחזות באופן פחות ישיר. נדיבות (דאנה) למשל, הינה בבירור תרגול באי-היצמדות. על מנת להיות נדיבים, עלינו לשחרר משהו.

שלמות אחת (פראמיטה) אשר עליה לפעול בשיתוף עם ויתור היא חוכמה (פניא), הבחנה. עלינו לדעת מה לשחרר, מתי ואיך. אחרת אין זה ויתור. היופי במבנה מורכב זה של הפראמיטות הוא שביסודו של דבר הן אותנטיות במידה וטמונות בהן כל  שאר הפראמיטות. אם אחת מהן עומדת בפני עצמה, ואיננה מוזנת על ידי השלמויות האחרות, זהו כבר דבר אחר. אם נקהמה (ויתור) אינה ספוגה בפניא (חוכמה) היא איננה בעלת איכות משחררת, אינה פראמיטה, היא שלמות מדומה, משהו אשר ביסודו של דבר יוצר עוד סבל. נקהמה בשלה, שמיטה בשלה, ויתור בשל, הינם בעלי איכות משחררת. כאשר אנו אומרים "שמיטה" אנו מתכוונים לוויתור על מה שרעיל, מה שהינו עודף.

ראשית, עלינו להבין מה הכוונה ברעיל או עודף. הפיכת חיינו או תודעתנו לפשוטים היא הדרך. כלומר, איחוד של תודעתנו וחיינו. 'פשוט' משמעו 'עשוי מדבר אחד בלבד' – זוהי משמעות המילה 'פשוט' (simple) בלטינית. חיים ותודעה פשוטים ומאוחדים יותר משמעם חיים ותודעה מאושרים יותר. במידה והמילה 'ויתור' מעירה בנו תחושה לא נעימה, שווה להסביר כי המטרה של 'ויתור' היא אושר. כך היה תמיד. ייתכן כי לעיתים אי הבנות מסוימות ערפלו את משמעותה העמוקה של מילה זו, של תרגול זה.

יהיה זה מועיל בעבורנו להתחיל להתבונן בנקהמה בתרגול שלנו. אם אין ביכולתנו לוותר, לשמוט, לעולם לא נהיה מסוגלים לחזור אל הנשימה או אל נקודת הריכוז שלנו. תרגול השחרור הוא חיוני בעבורנו – שחרור ממעורבותנו במחשבות וברגשות, מחששותינו, מהזדהויות, מטרדות וכל היוצא בזה. אם כך, אנו מטפחים נקהמה בכל עת שאנו יושבים או הולכים במדיטציה. אנו עושים זאת בראש ובראשונה. אנו מטפחים את היכולת להניח לתנועה המנטלית ההרגלית, ואנו חוזרים למרכז, אל הנשימה, אל תשומת הלב הקשובה. זהו חלק מהותי בתרגול המדיטטיבי -– ללמוד לשחרר. עלינו גם להבין את הערך שבכך, ולחוות את ההנאה ההדרגתית שבכך, הפשטות של הדבר. כאשר אנו חוזרים אל הנשימה, אנו באחדות, התודעה היא אחת, התודעה נעשית פשוטה. חמישה רגעים לפני כן היה זה מסובך, מפותל ומשובש, וכעת זה פשוט, לעת עתה. אחר כך שוב נעשה מסובך, ואנחנו צריכים עוד קצת נקהמה, עוד קצת שחרור, להאיר מעט ולרכך – למידה ולמידה מחדש של אותם היסודות, עם סבלנות (קהאנטי) – וסבלנות גם היא פראמיטה נוספת המתבססת על היכולת לשמוט. שמיטה, פשטות ושלווה הולכות יד ביד. נבחין בכך מתוך הניסיון בתרגול.

כמובן, כל העבודה הזו על שמיטה, על פישוט הדברים, על היותנו אחד, על השקטה, דורשת תשומת לב קשובה. אך תשומת לב קשובה היא הרכיב המרכזי בכל השלמויות, כך שבאופן טבעי היא פועלת בתרגול נקהמה. האם נוכל לתרגל נדיבות או סבלנות ללא תשומת לב קשובה או מודעות – מודעות למה היא נדיבות או מה אינה, מודעות למידת הנדיבות שלנו? תשומת לב קשובה, אם כך, הינה רכיב עיקרי בכל פראמיטה.

אפשר לתאר בדיוק רב את התרגול הפורמלי והרטריטים באמצעות רשימה ארוכה של ויתורים. אנו מוותרים על שגרת יומנו הקבועה, על חופשות, על זמן עם משפחה וחברים, על נוחות וכן הלאה, במטרה לפתח חיים פשוטים יותר, חיים בהם אנו מטפחים ערכים פנימיים. שוב, המטרה היא אושר, העמקה במה שהינו בעל ערך .

בתחילה זה, כמובן, עשוי להיות קשה. לעיתים אנשים מצטרפים לרטריט ולאחר מכן עוזבים אותו, או שמא מבלים זמן רב בהתלבטויות האם לעזוב או לא. לרוב, כפי שיודעים בעלי ניסיון, אנו מסיימים בתחושת הערכה לרטריט על אף הקשיים הכרוכים בנקהמה, בוויתור, ואנו מעריכים זאת עד כדי כך שאנו עושים זאת שוב. אחרת, היה זה הדבר האחרון שהיינו מעלים על דעתנו לעשות. אנו חוזרים בעקבות הפשטות המוחלטת והפישוט, מכיוון שהודות לעשייה זו, אפשרי יותר בעבורנו לגעת באמת הפנימית אישית ובאמת אנושית עמוקה.

אם אנו בשלביו הראשונים של מסע החיפוש הפנימי ואנו מצטרפים לרטריט, אנו עשויים לחוש במחסור ולאחר מכן לסבול בעקבות תחושה זו של מחסור. לעיתים ברטריט ישנן בקשות לאוכל מיוחד או לדבר זה או אחר, בגלל צרכים חשובים שיש לכבדם. אך לעיתים, חוששני, הבקשות אינן אלא צורות של התנגדות לתהליך הפישוט. מוטל עלינו לראות את אשר קורה, לראות מהו המניע מאחורי בקשות לדברים מסוימים. שוב, אף מבלי שנבין זאת, בשלבים הראשונים של החיפוש, נוכל בקלות לחשוב במונחים של מסגרות – כאשר אנו בחדר זה, זהו התרגול, כאשר אנו באזור אחר של הבניין זה איננו עוד תרגול, הסתיים. אך אי-שניות הינה עיקרון בסיסי בתרגול. אין גבולות שבתוכם התרגול מתרחש; הכל הוא תרגול. לרוב, לוקח לנו זמן להבין עובדה זו, ואנו נוטים לראייה חלקית.

זאת אחת הסיבות שבגללן אנו לרוב מתעקשים על המשכיות בתרגול והפיכתו, בהדרגה, לרציף יותר. אפשר לומר שהתרגול הפורמלי יכול להיטמע בגישתנו לתרגול ובגישתנו לחיים. איננו נהנים להיות מפוצלים כל כך ולחיות תחת עקרונות שונים. בתחילה איננו מודעים לפיצול זה, אך כאשר אנו מבינים כי זה נעשה גורם לסבל, זאת נקודת מפנה מעניינת.

ייתכן שאתם מכירים את הפיסקה של אג'אהן סומדהו בה הוא אומר כי במשך כמה שנים התרגול  היחיד שלו היה "לשחרר". הוא מתאר זאת בנימה מאוד הומוריסטית, ואומר כי כל דבר שקרה, התרגול שלו היה "שחרר! שחרר! שחרר!". אם עלינו להביע נקהמה בפשטות, נוכל לומר "שחרר!".

כאשר אנו מתחילים לחוש שלהניח להזדהות שלנו או לא להיתקע בדבר זה או אחר זה למעשה כמו לומר "היה חופשי!", הצו הזה מקבל כוח מיוחד. יש לכך קשר לאנרגיה (ויריה) – במילים אחרות, האופן בו אנו אומרים לעצמנו, לשחרר. אך חשוב עוד יותר מכך, יש כאן קשר להבנה. ככל שאנו מבינים באופן בסיסי יותר את ארבע האמיתות הנאצלות – הסבל, הסיבות לסבל, השחרור והדרך שבה אנו עושים זאת – ומיישמים הבנה זאת בסיטואציות שונות בחיי היומיום שלנו, כך הופך ה'שחרור' יותר ויותר למציאות. שורשיה של נקהמה נמצאים בהבנה. במידה שבה אנו מבינים את הסבל וסיבותיו, כך ההזמנה 'להרפות' הופכת להיות מלאה בעוצמה וטעונה באנרגיה. לעיתים זה עובד כקסם. אנו אומרים לעצמנו 'שחרר!' ואנו מתעוררים ומשחררים. ייתכן ואנו מהרהרים בלהט על אכזבה מסוימת, וכאשר אנו אומרים 'שחרר!' אנו למעשה עושים זאת. זאת מכיוון שיש שם הבנה מסוימת, ויש גם רגע של מודעות קשובה ואנרגיה. אז להנחיה 'שחרר!' יש תוצאה מידית.

אך לעיתים אנו אומרים 'שחרר!' ודבר אינו קורה. רבים מאתנו יודעים זאת היטב. במילים אחרות, התודעה ממשיכה להיות מזוהה, נשארת תקועה היכן שהיא נמצאת. בנקודה זו, עלינו פשוט לזכור כי אנו תלמידים של מודעות, של תשומת לב קשובה,  משמע שאנו מתחילים להתבונן באי-נקהמה, בהיאחזות. כפי שכולנו יודעים, זה היבט חשוב ביותר של התרגול. זהו תרגול ממדרגה ראשונה, למידה בסיסית על האגו, ושוב על ארבע האמיתות הנאצלות. אם כך, כאשר אנו אומרים 'שחרר!' – או שאנו מרפים מיד, או שאיננו מרפים ומתחילים להתבונן בהיאחזות. בין אם האי-היאחזות כמעט מוכנה, כמעט בשלה, ועוד דחיפה קטנה מספיקה כדי לסייע לפרי ליפול, או שמא ההיאחזות חזקה אך יש לנו היכולת להתבונן בה.

המלכודת האפשרית היא שבמידה וזה לא עובד באופן מידי, אנו זורקים הכול ואומרים 'ניסיתי אך נותרה היאחזות, אז אין בכך תועלת.' אך ההיאחזות נשארת כדי שנתבונן בה. זוהי נקודת המבט של התרגול. אם נתמסר בלב שלם לנקודת המבט של התרגול, ההיאחזות תישאר ותמשיך להופיע על מנת שנוכל להבינה יותר ויותר, פשוטו כמשמעו. היאחזות ורשלנות הופכות מושא להבנתנו, לפיתוח החוכמה שלנו; הן הזמנה לאושר שבשחרור. יש לכך קשר עם נקהמה (ויתור).

חוכמה (פניא) פועלת בשילוב עם ויתור (נקהמה). אנו יכולים לראות זאת בקלות בחיי היומיום שלנו. שיחת טלפון יכולה להיות נקהמה. לא לדבר בטלפון יכול להיות נקהמה. אך דרושה הבחנה, דרושה פניא, כדי שנדע. אנו עשויים לגלות שאנחנו מתכוננים לטלפן מתוך חיפוש כפייתי אחר ביטחון שאיננו באמת דרוש. כך אנו מוסיפים עומס מיותר ליום שלנו. אם כך, זהו דבר שיש להרפות ממנו. מנגד, אנו עשויים להתנגד לשיחת טלפון ולדחות אותה, וכך לצבור מתח וחששות בנוגע אליה. כעת, העומס המיותר הינו דווקא באי קיום השיחה. במקרה הראשון, הפשטות באה לידי ביטוי באי השימוש בטלפון, ולעומת זאת במקרה השני, הפשטות היא בשימוש בטלפון. פשטות היא המטרה – מילה זהה לשני דברים מנוגדים.

לעיתים אנו חוששים להרפות. אין זה פחד רציונלי. אם חיינו עמוסים במתח, חרדות, אנו עלולים להיתקל בקושי להבין מה זה להרפות או לראות לשם מה לעשות זאת. כאשר שחרור מדאגה אחת הוא רק נפילה לדאגה אחרת, אין לנו המוטיבציה לכך, ואנו נעשים מאוד מבולבלים. זוהי הסיבה שמצד אחד מתרגלים להרפות (נקהמה) בישיבה, ומצד שני, יחד עם תרגול השלמויות האחרות. בתרגול הישיבה אנו יכולים לטפח שלווה מסוימת, ובתרגול השלמויות האחרות אנו יכולים לטפח התכוונות אוהבת, איזון נפשי. כך אנו מוותרים מעט על כמה מההזדהויות שלנו ואנו חווים מרחב של שלווה, איזון נפשי והתכוונות אוהבת. זה שונה מאוד מבלבול כללי בו נופלים מדאגה אחת לאחרת.

הוויתור הופך קל יותר באופן בלתי נמנע כאשר מתפתחת שלווה מסוימת. זהו בדיוק הדבר שאנו רואים בתרגול שלנו. בתחילה, התבוננות בנשימה והחזרה אל ההתבוננות בנשימה עשויים להיות המשימה שלנו, אובייקט הריכוז שלנו – יתכן שהיינו מעדיפים להישאר עם הפנטזיות, דמיונות, הסרטים הישנים והחדשים שלנו, אך מאחר והבודהה ועוד כמה מכובדים שם למעלה אמרו כי חזרה אל הנשימה היא דבר טוב, אנו חוזרים לנשימה מתוך אמונה עיוורת. ייתכן שאיננו משוכנעים לחלוטין – התודעה מפתה אותנו בדרכים שונות – אך אנו מאלצים את עצמנו לחזור אל הנשימה. אם נמשיך לתרגל בלב שלם – וזה חשוב מאוד – בנקודה מסוימת נמצא כי אנו מעדיפים לחזור אל הנשימה יותר מאשר אל כל דבר אחר, אנו מעדיפים את המודעות הקשובה. אין זה אומר שלא נלך לאיבוד לעיתים תכופות במחשבות וברגשות, אך בכל רגע שנזכור את התרגול, בכל רגע שנזכור את האפשרות להיות במודעות קשובה, את החזרה אל הנשימה, נעדיף לעשות זאת. זוהי נקודת מפנה מהותית. בעבר העדפנו ללכת לאיבוד בפנטזיות וכיוצא בזאת, אך כעת ההעדפה איננה עוד לדברים אלה. אנו יכולים להרפות בקלות רבה יותר, לעיתים קרובות יותר – לא תמיד, אך הרבה יותר בקלות – כיוון שאנו נהנים מן המודעות הקשובה לנשימה או המודעות הקשובה בכלל.

בתחילה, זה היה קשה הרבה יותר; לא הייתה הנאה רבה ולא היה עניין. ויתור, פישוט, מחוברים להתעניינות זאת, לצורה החדשה הזאת של עונג. כל עוד אנו מאוחדים עם הנשימה, אנו מרגישים מוטיבציה רבה להרפות, לוותר (נקהמה). אותו הדבר יקרה בחיי היומיום – אנו נראה כי בכל פעם שאנו חוזרים להיות מודעים, אנו מרגישים טוב יותר ומסוגלים בקלות רבה יותר להרפות מההזדהות עם דבר זה או אחר.

בימינו, משיכה או תשוקה נחשבות ערך בפני עצמן, וכך גם התרגשות. אם יש משיכה לדבר מה או תשוקה אליו, התחושה היא כי זה דבר טוב. זה טוב לחוש משיכה, תשוקה או התרגשות. דברים רבים בתרבות שלנו מתוכננים ליצור תשוקה. ביסודו של דבר, עם זאת, אם התרגשות נחשבת כדבר הטוב ביותר, נובעת מכך אידיאולוגיה של ייאוש מוחלט. במילים אחרות, מתח הוא הדבר הטוב ביותר.

אנו מוקפים בתרבות הזו ונדרשים תרגול והתבוננות כדי להטיל ספק בכך. נקהמה משמעה שאנו נשארים שקטים בתוך המשיכה, שאיננו פועלים למימושה או נותנים למחשבותינו להסתעף סביבה. אם אנו שוהים בשקט, מתפתחת הערכה לכך, ואיננו לכודים בסבל הנובע ממשיכה או מהיאחזות. כדאי לחקור זאת במקרים ממשיים. לדוגמא, אנו עשויים לשמוע מוזיקה ממרחק. אנו מכירים את המוזיקה ואוהבים אותה, ולפתע יש לנו גישה של היאחזות בה: "או! הקשב, הקשב, הקשב…" ואנו מוסיפים משהו נוסף, משהו מיותר. בכל אופן, אם אנו פשוט שוהים בשקט, משוחררים, אנחנו נעריך את המוזיקה הזאת באופן הרבה יותר עמוק. אותו דבר ביחס לאי-נוחות. ייתכן שאנחנו עייפים. האם אנו יכולים להיות שקטים מבחינה מנטלית עם העייפות שלנו, עם התשישות שלנו? זה ויתור על ההתרבות של המחשבות, "אני כל כך עייף…" וכו' וכו'. "או, הרגליים שלי!" כל זה מאוד טבעי, אך יש לכך מחיר נוסף, אשר עליו נוכל לוותר בקלות ולהיות משוחררים יותר, פשוטים יותר. זה אינו איזשהו סוד אזוטרי; אלא פשוט לשהות בשקיטה. אם יש משיכה ואנו נותרים שקטים, זה הופך להערכה. אי-נוחות הופכת להרבה פחות בלתי נעימה; יש מרחב בתוך אי הנוחות. נחוצות הגישה, ההבנה והנדיבות הקשורות לנקהמה (ויתור). מדוע דרושה נדיבות? כיוון שאנו מתמסרים למשימה, ואם אנו עושים זאת במשך זמן, זאת כבר אינה משימה, אלא הנאה.

בכל פעם שאנו עושים ניסויים קטנים לאורך הדרך, כמו אלה שהזכרתי, איננו שוכחים. אנו רואים את הכיוון בו עלינו ללכת ואיננו מרפים ממנו. ואז הדבר הופך לטבעי – מהתנסות בפשטות, בוויתור, להנאה מפשטות רבה יותר, לרצון בפשטות רבה יותר, ולחופש ולחום המצויים בפשטות. להיות פשוט אינו אומר להיות יבש, כי אם להיות אחד, לא להיות מפוצל או מתוסבך, אחד עם כל אשר קורה, אחד עם הזולת, אחד עם עצמנו – פשוט. אחד ללא תוספות.

ויתור ופשטות

קוראדו פנסה (Corrado Pensa) הוא המייסד ומורה הבית של המרכז למדיטציית תובנה ברומא, מלמד קורסי ויפסנא באיטליה ובארה"ב, פרופסור לפילוסופיה של מזרח אסיה באוניברסיטת רומא

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו