EN
EN

הרהור במוות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

IJ: בהנטה, מהו הרהור במוות וכיצד אנו יכולים לתרגל זאת?

אנאליו בהיקהו: באנגוטרה ניקאיה (Anguttura-nikāya) ובאקוטריקה אגאמה (Ekottarika-āgama) (המקבילה הסינית), הבודהה בדק כיצד נזירים אחדים מתרגלים היזכרות במוות, ומצא כי הם מתרגלים זאת באופן שהוא אינו רואה אותו כתרגול נכון. הנזירים הללו אומרים למשל שהם עשויים למות בעוד מספר ימים, ועל כן עליהם לתרגל לפני כן ככל האפשר. הבודהה אמר להם כי זו אינה הדרך לעשות זאת. במקום זאת, עליהם להביא לרגע הנוכחי את המודעות להיותם בני תמותה.

באנגוטרה ניקאיה, הוא ממליץ על שתי דרכים: להיות מודע לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

התרגול מתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם היותנו בני תמותה, על ידי הרחקתה לעתיד: “כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד (ובזמן זה אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני זקוק  לכך).”

על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה.

IJ: בפרק 24 של ספרך החדש, “התמודדות עם מחלות ומוות במודעות קשובה”, (Mindfully Facing Disease and Death) אתה מצטט את הסוּטָה בה אומר הבודהה, “… עליך להקדיש תשומת לב לתפיסה של המוות במרווח שבין הנשיפה לנשימה.” כיצד נראית הקדשת תשומת לב לתפיסה של המוות? האם הדבר נעשה באמצעות שימוש בתמונה או משפט או כל דבר אחר?

אנאליו בהיקהו: אני חושב שאל לנו להתייחס למשפט הזה ברצינות יתרה (או להיאחז בו), כיוון והוא לקוח מן הגרסה הסינית. באנגוטרה ניקאיה, איני חושב שהבודהה מדבר על המרווח שבין הנשימות. הגרסה הפאלית אומרת “מי ייתן ואחיה די זמן כדי שאוכל לקחת עוד נשימה”.

הדבר החשוב הוא להבין כי הנשימה היא שמחזיקה אותי בחיים. בלא אספקה קבועה של חמצן, הגוף ימות במהירות רבה. ואספקה קבועה זו של חמצן, איננה בטוחה. איני יכול להיות בטוח לחלוטין כי אפילו לאחר הנשיפה הבאה שלי, עוד אוכל לקחת שאיפה. תפיסה זו של שבריריות הגוף, מתחוללת ראשית על ידי תבנית של השקפות מנטאליות. ככל שהתרגול מתמשך, התשומה התפיסתית פוחתת ופוחתת, עד כי נשארת רק המודעות.

לדוגמא, כאשר אני נמצא ב-BCBS (מרכז באר ללימודים בודהיסטים) במסצ’וסטס, אני מאוד מודע לנחשים. אך סקוט (המנהל התפעולי של המרכז) צוחק עלי, כיוון שהם אינם מסוכנים. אך משום שבסרי לנקה הנחשים הקטנים הם מסוכנים ביותר, התפיסה שלי תורגלה להגיב אליהם.

זהו אינו דבר מה שמצריך תפיסה מודעת. בנקודה מסוימת בזמן למדתי כי הנחשים הללו מסוכנים, ולכן עכשיו כאשר אני רואה משהו קטן זז בזוית עיני, התגובה הינה מיידית.

באותו אופן, אנו יכולים לאמן את עצמנו להתחבר לנשימה, להיות מודעים לנשימה ולמה שמשתמע ממנה. הנשימה מרמזת כי הקיום הגופני שלי תלוי לחלוטין באספקה קבועה של חמצן. הוא אינו יכול להתקיים בלעדיו. האספקה הקבועה הזו של החמצן, בוודאות הולכת להיפסק במוקדם או במאוחר. ואינני יודע מתי זה יקרה.

IJ: איזו השפעה נוצרת מתוך ההרהור במוות, על חייו של אדם? מה בדיוק ישתנה באופן שבו אדם מתייחס לעצמו, לאחרים, או לרעיונות שונים?

אנאליו בהיקהו: אני חושב שהדבר עוזר להבהיר את סדר העדיפויות בחייו של אדם. מה אתה באמת רוצה לעשות עם חייך? הדבר משנה גם את האופן בו אדם מתייחס לאחרים. אם אני פוגש אותך עם הידיעה שאיני יודע אם תחיה לפגישה נוספת, בפגישה זו ארצה להיות עמך במלוא תשומת הלב. ארצה להוציא את המרב מפגישתנו. ארצה לומר מה שיש לי לומר, וללמוד כל מה שאוכל ממך – באופן המלא ביותר. כך אני הופך להיות חי לחלוטין ברגע הזה איתך.

כך, במידה ואתה אכן נפטר, לא ארגיש כאילו היה דבר מה שרציתי לומר ולא עשיתי זאת. במקום זאת, כאשר אנו יחד אני ער לחלוטין וכולי איתך. איני נמצא איתך רק באופן חלקי, ובחלק אחר חושב על כל אותם הדברים שיהיה עלי לעשות לאחר מכן. בחלק האחורי של תודעתי, אינני חושב על כך שתמיד אוכל לומר לך את שאר הדברים בחודש הבא. הרהור במוות משנה את האופן בו אנו מתייחסים לאחרים וכיצד אנו חיים את חיינו. יש לכך השפעה טרנספורמטיבית עמוקה. למעשה, זה גורם לנו להרגיש חיים הרבה יותר.

מעבר לכך, על-פי הסוטות, הבודהה אומר כי הרהור במוות מוביל לאלמותי, לנִיבַּאנָה. כך שזוהי גם דרך לתרגול תובנה, כיוון שמוות הוא חוד החנית של הארעיות, והארעיות הינה הדרך הראשית לטיפוח תובנה משחררת. ההיבט המפחיד ביותר של הארעיות, הוא המוות. דברים מסתיימים, והדבר המפחיד ביותר שיסתיים הוא ה’אני’.

האלמותי, ככינוי לנִיבַּאנָה, הוא מעניין במיוחד מכיוון שמשמעו במחשבה הבודהיסטית הוא שהאלמותי יכול להיחוות כאשר אדם עדיין בחיים. אין זו צורה כלשהי של אל-מוות, המחכה לך בהגיעך לקץ חייך אם עשית כל שאתה אמור לעשות בהיותך בחיים. זה דבר שאתה חווה ממש כאן ועכשיו. אתה חווה זאת במידת מה כאשר אתה הופך להיות זה שנכנס לזרם. אתה חווה זאת באופן מלא כאשר אתה הופך לאַרַהַנְט (אדם ער), ואתה ממשיך לחיות עם האלמותי כשאתה מבין אותו במלואו. זהו דבר עוצמתי מאוד.

IJ: באופן מסוים נראה שהרהור במוות הוא צורה של היזכרות, לעומת תרגול הוִיפַּסַנַא הרגיל שלנו שהוא מעוגן בהתבוננות ובהרהור. כיצד מתקיים החיבור בין השניים?

אנאליו בהיקהו: אינני רואה הבדל כה גדול בין השניים. במדיטציית סַטיפַּטְהאנָה (ביסוס תשומת הלב) אנו משתמשים במושגים: תחושות נעימות, תחושות בלתי נעימות, וכדומה, כפי שבהרהור במוות אנו משתמשים במושגים האומרים לנו שהנשימה אינה נצחית ושאני הולך למות.

כאשר התרגול מתקדם, שני התרגולים הופכים מ”מושגיים” יותר, לשקטים יותר – עד לנקודה בה אינך חש כל צורך לומר “יש לי תודעה בעלת גורמים מזהמים כאלה או גורמים מעוררים כאלה”. אתה פשוט יודע מה קורה באותו הרגע. הדבר זהה עם הרהור במוות. בנקודה מסוימת, אי היציבות של החיים הופכת להיות משהו שאתה פשוט יודע באופן ישיר.

להבנתי, נתיב עיקרי לטיפוח תובנה פנימית הוא ראיית הארעיות, הדוּקְהָה, ואי-העצמיות בכל התופעות כולן. מביניהן, הארעיות היא הבסיס לכך. אין זה אומר שאנשים מסוימים לא יוכלו להיכנס ישירות דרך אי-העצמיות או דרכים אחרות, אך נראה כי הנתיב העיקרי הינו טיפוח הארעיות. על ידי ראיית הארעיות, אתה מבין כי דבר אינו יכול לתת לך סיפוק נצחי, ומכיוון שדבר אינו יכול לתת לך סיפוק נצחי, איננו אוחזים עוד בדברים כמו ‘אני’ או ‘שלי’.

המוות הוא חוד החנית – וההיבט המפחיד ביותר – של הארעיות. לעיתים אנו עשויים לחשוב, “דברים משתנים, אך הכול בסדר. למעשה, יהיה זה משעמם אם הדברים היו נשארים תמיד אותו הדבר. מעט אי קביעות זה נחמד למדי.” אך כאשר אנו מגיעים לנקודה בה נראה כי הכול מגיע לסיומו, זוהי הנקודה בה אי הקביעות באמת מתחילה לשנות את גישתנו כלפי עצמנו וכלפי העולם.

המלצתי האישית תהיה לאו דווקא לתרגל הרהור במוות בלבד, אלא לשלב זאת עם תבנית ארבעת הסַטיפַּטְהאנָות (תרגול ביסוס תשומת הלב בארבעה מוקדים: גוף, תחושות, תודעה ותופעות). כדי שהתרגול המדיטטיבי יתפתח, נראה לי שהדבר הטוב ביותר הוא לגוון אותו, במקום להתמקד בתרגול מסוג אחד בלבד. בזמן מסוים, תרגול מסוים עשוי להיות טוב יותר, ובזמן אחר, תרגול אחר יכול להיות טוב יותר. כך מתאפשר לי למצוא דרכים להתאים את עצמי לתנודות הטבעיות של הווייתי וליכולותיי המדיטטיביות בכל זמן שהוא.

IJ: האם לעתים אתה מעלה באופן יזום מחשבה על המוות שלך כאשר אתה, למשל, באינטראקציה עם אדם או במהלך עשיית משימות יומיומיות? או שמא המחשבה כבר תהיה שם או תעלה מעצמה, מתוך העבודה שעשית בתרגול קודם לכן?

אנאליו בהיקהו: בתחילת הדרך, אכן הייתי עושה מאמץ יזום על מנת להעלות את המחשבה למודעות, אך אט אט הדבר נעשה טבעי יותר. כעת, לתודעתי יש נטייה לומר, “זה עכשיו, אז אני אעשה את זה באופן המלא ביותר. אני לא אעשה את זה חלקית, במחשבה שאני יכול להשלים זאת מאוחר יותר.”

דרך התרגול, הדבר נעשה להרגל, אך מדי פעם עדיין נעים להיזכר בכך. לדוגמא, כאשר דיברתי עמך בנוגע לכך לפני רגע, נעשה ברור יותר עד כמה יקרה ההזדמנות הזו לבלות את הזמן הזה איתך. כך שהיזכרות יזומה היא מועילה.

IJ: עד כמה חשוב הרהור במוות במושגים של הלימוד המדיטטיבי של הבודהה, ועד כמה חשוב היה ההרהור במוות בעבור התרגול האישי שלך?

אנאליו בהיקהו: תובנה הבסיסית של היותנו בני תמותה, היא שהניעה את הבודהה לצאת למסע לחיפוש אחר ההתעוררות. בדרשה על החיפוש האצילי (Ariyapariyesanā-sutta), הוא אומר, “אני עצמי נתון לזקנה, מחלה ומוות. אחפש את מה שאינו נתון לזקנה, מחלה ומוות.”

אני חושב שהתובנה הבסיסית של היותנו בני תמותה, היא זו שמכניסה את הדברים לקנה מידה ונותנת לנו מוטיבציה לתרגל, עבור משהו שמוביל אל מעבר למה שנתון לזקנה, מחלה ומוות. מהבחינה הזו, אני חושב שזהו חלק חשוב מאוד בנתיב שלנו. אך במושגים של תרגול ממשי, דרך זו של היזכרות במוות, ניתנה כלימוד רק בשתי סוטות בקאנון הפאלי, אשר כנראה במקורן היו סוטה אחת.

כך שלהתבוננות מעמיקה במוות אין מקום מרכזי בסוטות או באגאמות, כפי, למשל, לסַטיפַּטְהאנָה או לביסוס תשומת הלב של הנשימה, או לבְּרַהְמָה-וִיהַארָה ([ארבעת] המשכנים השמיימים, [ארבעת] הלכי הרוח הנעלים: התכוונות אוהבת (מטא), חמלה (קרונה), שמחה בשמחתו של האחר (מודיטה) ואיזון נפשי (אופקהה)).

בתבנית הסַטיפַּטְהאנָה, זה מגיע באופן עקיף עם הרהור בבית קברות, אך בתבנית האנאפאנסטי (ānāpānasati) הדבר לא קיים כלל. גם לא נראה כי יש חיבור מפורש לבְּרַהְמָה-וִיהַארָה.

כך שאיני רוצה לומר כי על כולם לעבוד עם הרהור במוות. אך עבור אנשים שנמשכים במידת מה לתרגול זה – בין אם מתוך חוויה אישית או תובנה פנימית, או כיוון שאנשים קרובים להם מתו – תרגול זה עשוי להיות טרנספורמטיבי מאוד.

 

הרהור במוות

IJ: בהנטה, מהו הרהור במוות וכיצד אנו יכולים לתרגל זאת? אנאליו בהיקהו: באנגוטרה ניקאיה (Anguttura-nikāya) ובאקוטריקה אגאמה (Ekottarika-āgama) (המקבילה הסינית), הבודהה בדק כיצד נזירים אחדים …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו