EN
EN

כפתור אחד בעיתו

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

דרלין סורי קנפו כהן (2011-1942 ,Darlene Surei Kenpo Cohenמורת זן וסופרת, הוסמכה ב- 1999 ככומר זן. בגיל 36 נעשתה נכה כתוצאה מדלקת מפרקים שגרונית, ההתמודדות האישית שלה הביאה אותה להתמקד בעבודה עם אנשים הסובלים ממחלות כרוניות. כתבה ארבעה ספרים שעוסקים בנושא של עבודה עם כאב.

 

***

 

כאשר הפכתי לנכה בעקבות דלקת מפרקים שגרונית, הוכנעתי לחלוטין בידי כאב, אימה וייאוש בלתי-פוסקים.

 

חסרת יכולת ללכת, חלשה מדי בכדי להרים את שפופרת הטלפון, חשבתי במרירות אודות הזמן הרב שבזבזתי במרדף אחר שלוות נפש נצחית. במשך שבע שנים, לאורך אלפי שעות של זאזן ואולי שלושים סשינים[1], ישבתי על גבי כרית שחורה במרדף אחר הארה, על מנת להתמודד עם מאורע שכזה בדיוק – כל זאת לשווא. אך טעיתי לגבי הכישלון בתרגול, ואחרי כמה חודשים שבהם הייתי מוכה על ידי המצב, ידעתי זאת.

 

ראשית, גופי – למרות שהושחת על ידי כאב ומחלה – הסתדר באופן עמוק. בזמן שתודעתי רקמה תוכניות אודות עלייתי לגדולה במרכז הזן בסן-פרנסיסקו, גופי עסק בפיתוח היציבות האדירה הבאה בעקבות תרגול ישיבה סדיר. כך שלמרות שהייתי מוצפת ואכולה בידי הכאב, הייתי מסוגלת להתמסר לחלוטין לפיזיות של קיומי, רגע אחר רגע.

 

כשנותרתי לבדי לחקור את תודעתי ללא הסחות דעת, גיליתי שבכל כיוון שאליו הבטתי, היו חוויות שאינן כאב שחיכו שאבחין בהן: הנה התכופפות, הנה נשימה, הנה השמש מחממת, הנה אש חמה מדי מכדי לשאת, הנה מתיחות. כל אותן תפישות היו טריות ומרתקות.

 

המודעות שתרגול בישיבה מטפח פתוחה למגוון רחב של חוויות, לא כולן בהכרח נעימות. אם בכל רגע נתון אני מודעת לעשרה אובייקטים שונים – ישבני על הכסא, קול המכוניות החולפות בחוץ, המחשבה על הכביסה שעלי לעשות, המהום המזגן, דקירה לא נעימה של כאב ברכיים חד, אויר קר הנכנס אל תוך נחיריי, אוויר חם אשר יוצא – ואחד מהם הוא כאב, אותו כאב ישלוט בחיי. אך אם אהיה מודעת למאה אובייקטים, אותם עשרה בנוסף לתחושות מעודנות יותר – הנוכחות החיה של אנשים אחרים היושבים בשקט בחדר, הצל של המנורה כנגד הקיר, מגע שיערי המבריש כנגד אוזניי, הלחץ של בגדיי על עורי –  אזי הכאב הוא רק אחד מאובייקטים רבים של המודעות שלי, וזהו כאב שאני יכולה לחיות איתו.

 

עם תודעה כזו, החיים הופכים עשירים במרקמם. הנחת ספל על שולחן ותחושת המפגש בין שני המשטחים השטוחים הופכת להיות חוויה נדירה, מספקת ומדויקת. הדחת כלים איננה רק ניקיון הכלים; היא גם תחושת מי הסבון החמימים המרגיעים את אצבעותיי החולות. בזמן כביסה, אני יכולה להריח את הנקיון שבה ולהתענג על התנועות הפשוטות של קיפול הכביסה, ניגוד משלים לחיי הסבוכים.

 

בעבור אנשים השרויים בכאב, התחברות לחכמה שמעבר לחכמה הזאת, היא פשוט דרך לשרוד. כאשר אין דבר שביכולתנו להיאחז בו, עלינו למצוא נחמה ותמיכה בפרטים השגרתיים של חיי היום-יום שלנו, שהופכים לפחות שגרתיים כאשר הם הסיבה שאנו מוכנים להמשיך לחיות. זהו היתרון שבארעיות: הייחודיות הקורנת של חפצים וישויות כאשר אנו מתחילים להבחין בנוכחות המנחמת שלהם. כאשר העדפות לחוויה מסוימת מתפוגגות, מספר עצום של דברים מגיעים לקדמת הבמה, בוהקים בכָּכוּתם. פרחים ועצים עושים זאת, כמובן, אך גם פחיות בירה ותנורי מיקרוגל. כולם ממתינים לחיבוק שלנו. החוויה של שהייה בעולם כה תוסס מייחודיות הינה מעצימה במידה יוצאת דופן.

 

שלושים שנים לאחר שלראשונה הוכרעתי בידי כאב, לעולם איני נכנסת לחדר מבלי להבחין קודם לכן אילו מקורות נוחות והקלה יתמכו בי: לא רק המשענת והכרית אלא גם האור הנכנס מהחלון, האגרטל בעבודת יד המונח על השולחן, אפילו הזמזום העמום של המזגן – כל אלו נוצרו להנאתם של בני האדם. בכך שאני מביאה לחיי המודעים חפצים אלו אשר מציעים את חברותם האדיבה – מברשת השיניים והכלים שלי, הכפית והמכונית שלי – אני מרגישה את תמיכתם המוחשית כמו גם את הייחודיות המקסימה לעתים שלהם. הכרה בתמיכה הזאת יכולה להתקיים במקביל להתנגדות לכאב ולחיפוש אחר דרכים להפסקתו. מסלולים אלו אינם מעכבים זה את זה; שניהם מפגשים פעילים ומעורבים.

 

איבדתי כל הרגשה שיש דבר מה מיוחד או טרגי בנסיבות שלי. למשל, יש לי קושי להתלבש. כתפיי, מרפקיי ואצבעותיי השגרוניות נרתעות מפעולות המתיחה, המשיכה והקשירה הדרושות על מנת להלביש עצמי. שימוש ב״וולקרו״ (סקוצ׳) יכול לפתור את הבעיה שלי, אך זה לא בא בחשבון; אינני ואף פעם לא הייתי ״מתלבשת תועלתנית״. לעומת זאת, אני מסוג האנשים הנרגשים מהאמנות המעודנת של תפרי מכפלת אסימטריים, קפלים בבגד, תפרים כפולים בג’ינס, בטנות בג׳קטים, וחצאיות גזורות באלכסון. אני נרגשת למראה משי מתנפנף ברוח.

 

בגדיי התחתונים מעוטרים בתחרה ובפרחים רקומים. במקום למהר להתלבש ולהפוך מתוסכלת מהקושי לגרוב גרביים, לנעול נעליים ולרכוס כפתורי חולצות, אני הופכת את העניין לטקס-בוקר אהוב: אני מניחה את כל הבגדים על הספה ויושבת בחמימות שמש הבוקר בזמן שאני לובשת, אחד אחד, כל פריט נפלא, תוך שאני מבחינה בטמפרטורה המשתנה כאשר אני מכסה את גופי, ומתפעלת מהתפרים והשיבוצים השונים המרכיבים את פני הבגד.

 

מירב המטלות הגופניות שלי מכילות, כעת, איכות טקסית זאת. אם אין ביכולתנו להיות מהירים ויעילים, אם משימה פשוטה כמו ללבוש בגדים דורשת את מלוא תשומת הלב והמיקוד שלנו, עלינו למצוא את ביתנו בפעילות עצמה כשמטרתה מתרחקת אל עבר העתיד. התרגול של עשיית כל דבר לשם עצמו, המרכיב המרכזי באימון זן, חמק ממני, ברובו, כמתרגלת זן השואפת להארה ולמגורים יותר טובים במרכז הזן. אך כעת, כשאני חיה בחיוניות החושית של הרגע, בראייה הצלולה של כל רגע ורגע כמקור בר-קיימא לנחמה ושמחה, אני מעדיפה להישאר בדיוק כאן. איבדתי כל תחושה שישנו משהו מיוחד או טרגי בנוגע לנסיבות חיי. יום בא ויום חולף, אלו הם חיי.

[1]סשין – ריטריט זן אינטנסיבי.

כפתור אחד בעיתו

דרלין סורי קנפו כהן (2011-1942 ,Darlene Surei Kenpo Cohen) מורת זן וסופרת, הוסמכה ב- 1999 ככומר זן. בגיל 36 נעשתה נכה כתוצאה מדלקת מפרקים שגרונית, ההתמודדות האישית

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו