EN
EN

חץ הכאב

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

טובטן צ’וקי (ליבת קמחי), נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית כ-17 שנה. למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011. עוזרת לאנשים הסובלים מכאב.

  

*  *  *

    

בואו נאמר, אמר בודהה בכתבים, שאדם נורה בחץ. אם הוא תלמיד מנוסה ומפוכח שנורה הרגע, הוא לא ייתן לעצמו להיירות בחץ שני. למה הכוונה? אם ננסה לקצר את האמירה הקיומית המורכבת שבדימוי זה למשפט אחד, הרי שהתודעה יכולה להימנע מלחלות כשהגוף חולה. החץ הראשון בלתי נמנע, אבל לתת לכאב הפציעה העז לפצוע את התודעה יתר על המידה דומה לירייה  של חץ שני של כאב מיותר בתכלית. האם לא מספיק הכאב שבחץ הראשון?

אבל כולנו יורים בעצמנו חץ שני באופן קבוע.

 

למרות שהכאב הוא חלק מהמשוואה, אנחנו נוטים להתייחס אליו כאל חייזר שנחת בחיינו ללא אזהרה, כאילו החוזה שחתמנו עם החיים כשנולדנו לא כלל אף בעיה, קושי, מצוקה או כאב. לכן השאלה המפוכחת שנותרת היא: איך עומדים בכאב, מכירים בחוסר האונים שבו, מרגיעים את הצורך לשלוט במצב, ומתמודדים אתו בתבונה, בחמלה כלפי עצמנו וזולתנו, במיומנות? האתגר מוכפל ומשולש כשהכאב הוא כאב כרוני גופני או נפשי, שבכל רגע מופיע מחדש ביתר עוצמה. אז הפוטנציאל לתרגול הוא גדול ורב. אבל ספק אם נספיק לגעת בטכניקות רבות כאן; נוכל להציע רק טעימה קצרה.

 

כאן חשוב להדגיש לפני שנצלול לתרגול: שיכוך כאב חומל וחכם יושג אם ניעזר בכל מה שעומד לרשותנו. במרפאות הכאב הטובות ביותר מציעים למטופלים טיפול בין-תחומי שכולל לימוד מדיטציה, משככי כאבים, דיקור וטיפולים והתערבויות אחרים.

 

בודהה איננו מציע לתלמיד החרוץ והמסור לנסות לעמוד בכאב ולשאת אותו כפי שהוא. להיפך, בודהה מציע שיטת טיפול מקיפה: נסו לשים לב, הוא אומר, לגורמים השונים שהובילו ליריית החץ הראשון ובעזרת טיפול רפואי מתאים נסו לאמן את התודעה בעקביות, בחמלה ובנחישות כדי להימנע מהחץ השני.

 

המורה הבודהיסטית ג’ואן הליפקס, המלווה אנשים ליווי רוחני בסוף החיים שאלה את הדלאי לאמה על שיכוך כאבים גופניים קשים. מה לעשות, הליפקס שאלה, כשאי אפשר להקל על הכאב באמצעים רוחניים ופסיכולוגיים? הדלאי לאמה ענה בנחרצות: עלינו לעשות תמיד כל מה שאפשר כדי להקל על כאב וסבל, באמצעים פרמקולוגיים מודרניים או בעזרת מדיטציה והבנה, בהחלט. זו פשוט התנהגות חומלת, הוא חזר והדגיש.

 

גם אם תרופות חזקות מטשטשות את התודעה בסוף החיים, טבע התודעה אינו מושפע מנסיבות או כימיקלים. אם תרגלנו מדיטציה היטב בחיינו, הדגיש הדלאי לאמה, הדרך סלולה למדיטציה טובה במותנו.

 

מהו כאב?

במערב הנחנו שנים רבות שכאב הוא פשוט גירוי לא נעים, תחושה עזה ולא רצויה – ולאחריה תגובה אוטומטית. הכאב נתפש כתהליך אובייקטיבי, אבל כעת אנו יודעים שהכאב הוא מצב פסיכולוגי סובייקטיבי מורכב, בעל היבטים אובייקטיביים. זו חוויה חושית ונפשית בעלת תכונות גופניות, רגשיות וקוגניטיביות שיכולה להתעורר עם פציעה ומחלה – וגם בהיעדרן. הכאב קשור לגופנו, תפיסת עולמנו, רגשותינו ואמונותינו ויש לו מימדים והיבטים רבים. תודעתנו איננה המקום בו מופיעה תחושת הכאב; הופעת תחושת כאב – וידיעת התחושה – זו בדיוק התודעה. התודעה חווה את המציאות שבתוכנו וסביבנו ומעורבת בה עמוקות.

 

הבודהיזם עוסק לא רק בכאבים גופניים ונפשיים ספציפיים אלא גם ובעיקר בכאבים קיומיים, אוניברסליים, ששורים בכל ונמצאים בכל מקום בו ניתן למצוא בעלי תודעה המסוגלים לחוש כאב והנאה, לחפש אחר משמעות, ולפתח חוכמה וחמלה. הבודהיזם מתמקד בחיפוש אחר המקור לכאבים קיומיים כאלה ובשיכוך והקלה שלהם. הבודהיזם מחפש את שיכוך הכאב בסיבות לכאב, עמוק בתוכנו, ולא בנסיבות החיצוניות; כלומר – הוא פונה מיד פנימה לעומק החוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מאתנו, ומשתמש בחוויה כדי לחקור ולהבין את טבעה.

 

חוויית הכאב

בודהה תיאר כוחות נסתרים מהעין שמניעים את תודעתנו מבפנים, מושכים ודוחפים אותנו. בהקשר זה הבודהיזם מתאר אותם כשלושת הרעלים הנפשיים: כנטייה להימשך לקראת מה שנעים, להירתע מפני מה שלא נעים ולהישאר מבולבלים ואדישים כלפי מה שניטראלי.

 

כבר כאן אפשר לעצור ולשאול: האם מה שנעים – טבעו להיות נעים? לכל אחד, בכל מצב, בכל זמן? מובן שלא. והאם התחושות והרגשות שאנו מרגישים הם במצב של שינוי אינסופי שאיננו מסוגלים לעצור? מובן שכן. אבל אנחנו נוטים לחלות באשליית הקביעות: נדמה לנו שהכול קבוע. הנטייה הטבעית של התודעה היא לתפוס את התחושות והרגשות, בעיקר הכואבים, כקבועים ונצחיים.

 

לא רק זאת, אלא שאנחנו מרגישים מעומק הלב שיש מישהו ששוכן בתוך הראש שלנו וחווה את חוויותינו, מישהו שיש לו מהות עצמית פנימית, עצמאית, שאינה תלויה בכל מה שמשתנה סביבנו ובתוכנו ללא הרף. זו אשליה שמובילה לסבל מיותר.

 

מה יכול לבוא במקומה? הבנה של המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה. זו לא התפכחות מכאב, אלא התפכחות לתוך כאב. המטרה היא להיות במגע אתו, לא להעצים אותו בהתנגדות לו אלא להיות נכונים להתרכך בהשפעתו, ובהבנה שכולנו פגיעים כל-כך.

אלא שאנחנו לא חווים את העולם כפי שהוא באמת, אלא כפי שאנו רואים אותו.

 

המוח שלנו נתון בקופסה סגורה, מנותקת מהעולם שבחוץ. הוא מפרש ומנבא את משמעות הגירויים שהוא מקבל מהחושים על בסיס ניסיון העבר, הרגלים ונטיות. רוב ההחלטות שאנחנו מבצעים בכל רגע נמצאות מתחת לרמת המודעות. הן מהירות, אוטומטיות, מבוססות על משיכה, רתיעה ובלבול.

 

שווה לשאול: האם ניתן להרגיש את כל התחושות והרגשות שבתוכנו מבלי להימשך ולהירתע ללא שליטה? האם באמת ניתן להרגיש כאב ובו בעת להקהות את עוקץ הסבל? לא רק למתרגלי-על מתקדמים עם עשרות שנות ריטריט בשתיקה, אלא לנו, כאן? הבודהיזם אומר: כן. בהחלט כן.

 

נאקולה בן ה-120 בא לבקר את הבודהה והנזירים

דמות המופת שלי היתה ונותרה המורה שלי. שמו הפרטי היה “ג’מפה” בטיבטית: אהבה. פיתחנו הרגל לנהל שיחות נונסנס שנגמרו בצחוקים פרועים, אבל בדהרמה ובכאב הוא נהג ברצינות גמורה. בשנותיי במחיצתו הגוף שלי החל לחרוק ולהיחלש, וזכורה לי פעם אחת שבה ראה אותי מאחרת לאיטי לשיעור, עצר לידי, סרק את הגוף שלי מלמעלה למטה ומימין לשמאל, ושאל בעדינות גדולה, “כואב לך?” עניתי בחיוב. בנימה שונה לגמרי – תובענית וישירה מאין כמוה, שאל הפעם “ואת עומדת בזה?” עניתי שנדמה לי שכן, והוא נהם לאישור, הסתובב והלך. המסר היה ברור: הכאב הוא חלק מהמשוואה.

 

לכן, בכתבים הבודהיסטיים מוזכר נאקולה שבא לבקר את הבודהה וידידיו הנזירים. כשהסיפור מסופר נאקולה כבר בן 120 שנה, חולה וחלש. בודהה מברך אותו לשלום ואומר לו: אני שמח שבאת. עכשיו, כשגופך חולה, אחריותך היא לדעת שאתה חולה ולתרגל כך שהתודעה לא תחלה עם הגוף.

 

שריפוטרה, תלמידו הבכיר של בודהה, מרחיב: מי שלא רואה את המציאות כפי שהיא, מסביר שריפוטרה לנאקולה, משתוקק להנאות הדוניסטיות, משוכנע שהוא וגופו אחד הם, בטוח שגופו שייך לו, נאחז בגופו ומנסה לשלוט בו. לכן כשגופו חולה, התודעה הולכת אחריו ומתעוררים סבל ותסכול המובילים לפחד, דאגה, חרדה, אחיזה עזה ומכשולים לתרגול.

 

באופן דומה, מי שאינו רואה את המציאות כפי שהיא אינו רואה מהם רגשותיו ותחושותיו, תפיסותיו והשקפותיו, רצונותיו וכוונותיו או תודעתו. בכל שלב, בלבול בנוגע לטבע המציאות מוביל אותו לחץ השני, חץ הסבל. בהקשר זה, להשלמה עם הכאב יש ערך רב.

 

השלמה עם הכאב?

האם לפי הבודהה, עלינו לקבל את הכאב ולהשתכנע שלא כואב, או שהכאב טוב ומשמח? לא, התרגול עדין מזה. להשלים עם הכאב משמעו לקבל את הכאב בכל כאבו ולקבל את עצמנו, כפי שאנו: פגיעים, חסרי אונים, ארעיים, חומלים כלפי עצמנו והזולת. אנו שמים לב לחוויה, אשר תהיה. היא משתנה קלות מרגע לרגע, מנשימה לנשימה, כמו גלי תחושות, רגשות ומחשבות שמתחתם יש מודעות ערה, היודעת מהי התחושה להיות “אני” כאן ועכשיו.

 

כשאנו מקבלים את המציאות, אין זו הרמת ידיים. קבלה אינה חשיבה שלילית שתחליש אותנו או סימן שאיננו מתרגלים טובים. להיפך. זהו בוחן מציאות תקף, מפוכח וחומל כלפי עצמנו.

 

הנזיר אנורודה היה מודט מיומן שפיתח את היכולת להתנתק מתחושותיו הגופניות. כשחלה וחש כאב עז שקשה לשאתו, נמנע מלהשתמש ביכולת להתרחק ממנו. אנורודה בחר להיות מודע ולשכך את הכאב מבלי להסיח את הדעת או למהר להגיב אוטומטית. גישתו של אנורודה אינה דורשת יכולת ריכוז עמוקה ותובנות מדיטטיביות מיוחדות, להיפך – כל שנדרש הוא היכרות מינימלית עם מדיטציה. ואמנם מחקרים מראים שיעיל יותר להיות נוכח מאשר להסיח את הדעת כשחווים כאב עז.

אבל רגע: אם ניתן לבטל לגמרי את הכאב בעזרת מדיטציה, למה לא? האם חיים ללא כאב הם רעיון טוב?

 

במבט ראשון הרעיון נראה מושלם, אבל הוא מסוכן ומזיק. לדוגמה, חולי סכרת שאיבדו את הרגישות לכאב נפצעים באופן קבוע ומסכנים את עצמם, וחולים שנולדו ללא היכולת לחוש כל כאב גופני נאלצים ללמוד מיומנויות בטיחות בסיסיות שכולנו לוקחים כמובנות מאליהן. מי שלא חש בכאב נמצא בסכנה מתמדת בהיעדר ההגנה שבכאב. הכאב איננו אלא תגובת אזעקה בריאה, שאינה רעה בפני עצמה.

 

ומה על הסחת דעת בריאה? ראשית, לפעמים זה לא עובד; וגם אם כן, הכאב תלוי בגורמים ונסיבות רבים שרק חלקם בשליטתנו. גישה זו אינה אמינה ויעילותה קצרת טווח. ומאחר ולכאב יש מרכיבים שונים, האם נוכל להפרידם זה מזה, להיות מודעים לכל אחד מהם בנפרד? למשל: לשים לב למחשבות על חוויית הכאב, לחוויית הכאב עצמה וכן הלאה? בהחלט כן. תרגול שכזה עשוי לתת לנו חופש פעולה ולהפחית את הסבל הנחווה באופן דרמטי, אפילו בתרגול מדיטציה קצר וחטוף.

 

כחברה, אנו נרתעים מכאב אבל מרכיב הסבל הוא שמפחיד אותנו כל כך; אותו סבל שאינו אלא אחת מהתגובות האפשריות לכאב. לעתים קרובות שומעים במרפאות הכאב: “אין לנו כלים לעזור, עליך ללמוד לחיות עם הכאב.” זה לא סוף הדרך. מבחינה מסוימת זוהי תחילת דרך הדהרמה, שהרי חוויית הכאב מצויה בכול.

 

נוכחות ברגע ההווה

הביטו במישרין בחוויה ברגע זה ואמרו לעצמכם: אני כאן כרגע, נוכח. כך זה מרגיש להיות אני. התרגול כעת כמעט מטעה בפשטותו: שאפו אוויר והרגישו את הגוף כולו. נשפו את האוויר, והרגישו את הגוף כולו. שאפו ונשפו, והרגיעו את הגוף כולו. זהו “לב” התרגול.

 

ניתן להרחיב רבות על סריקת הגוף הידועה כמועילה במיוחד בשיכוך כאב, אך רק בקצרה: שבו אם תוכלו. אם לא, שכבו על הגב או בכל תנוחה נוחה מספיק. כעת שימו לב לנשימה בלי לשנות בה דבר. שימו לב לבטן שמתמלאת עם השאיפה וצונחת עם הנשיפה. עם כל נשיפה הגוף שוקע עמוק יותר לתוך הכרית ונרגע. עם כל נשימה התחושות בגוף משתנות. עברו מאיבר לאיבר, וכשתגיעו לאיבר בו יש כאב, שאלו: האם אוכל להתייחס אליו כאל כל איבר אחר? לנשום, לרכך ולא לצפות לדבר?

 

אם תחושת הכאב משתנה עם התרגול, שימו לב לשינוי ולאופי השינוי. האם הכאב שכך? השתנה מכאב חד לקהה? גם אם אין בו שינוי, עברו בעדינות לאיבר הבא. כשהתרגול נעשה במלואו ניתן להגיע לחלק המרתק במיוחד: להמשיך להרחיב את תשומת הלב עד שתכלול גם את רגשותינו ומחשבותינו, את תודעתנו – ולשאול את השאלה: מהו טבע התודעה החווה את הכאב?

 

כאב עז

אם הכאב חזק במיוחד וקשה להתרכז, הפסיקו את סריקת הגוף ושימו לב לכאב עצמו באותו הרגע. בכל רגע יש שינוי, יש תנועה בלתי פוסקת. לפעמים התחושה היא שאנחנו בדו-קרב עם הכאב, או עוברים עינויים, אבל לכאב אין מודעות שנלחמת בנו. להיפך, הוא רק מנגנון טבעי שמנסה – לא תמיד בהצלחה – להגן עלינו מסכנה. אם נהפוך את פעולתו למאבק, המתח יתעצם ואתו יתעצם הכאב. יש אומץ בנכונות להרגיש את מה שמרגישים כרגע, ואם אנו חסרי אונים, הרי שלעתים התרגול מתחיל מהכוח להשלים עם היותנו חסרי אונים.

 

כאב נפשי

סבלנו איננו אנחנו, ולעתים אפשר להשפיע עליו ולשככו. לגוף, כמובן, אין מונופול על כאב; לכאב הנפשי פנים רבות – והוא משפיע לרעה על הבריאות הגופנית ועלול להחמיר כאב גופני וחוזר חלילה. מי שמתמודד עם כאב נפשי עז מתאר אותו לעתים כמשא כבד, כמו צב שנושא את כל עולמו על גבו. כאן מתעוררת שאלה אמיצה: האם אפשר לחוש כאב נפשי עז בעודנו משככים בחמלה את הסבל הקשור אליו?

 

בלב התרגול נוכחת הנכונות להתבונן בכאב, להיות עדים לו. להתבונן בו בלי לנסות לשנות דבר, כפי שהיינו מתבוננים בתסמין מעניין, בכאב גופני או במחשבה שהתרגלנו אליה ונוטה לחזור שוב ושוב.

 

הסחת הדעת לא תשכך את הכאב ביעילות. פרדוקסלית, לשים לב לרגע ההווה יועיל יותר. עצם היכולת לראות את הכאב ולקרוא לו בשמו, לשאול מה עורר אותו ומה שיכך אותו בעבר עשוי לעזור להפכו למשהו מוכר. הכאב אינו זר מסוכן אלא חוויה מוכרת הדורשת מאתנו התגייסות.

הנטייה הטבעית היא להימנע מכאב, או להיסחף בגל עצום של רגש. בשני המקרים, איננו נוכחים בהווה. בין אם נכחיש את רגשותינו או נשקע בהם, הם יתעצמו.

 

בנוסף חלקנו למדנו שאם נרגיש יותר מדי נוצף, נטבע ברגש ונאבד שליטה עצמית. בודהה מרגיע ואומר: לא, ההיפך הוא הנכון. איך נלמד לגלוש במיומנות מעל לגלי רגשותינו, אם לא בעזרת היכרות אינטימית איתם?

 

ניתן לערוך ניסוי מעניין: כשמופיע גל של כאב נפשי, הוסיפו לגל תוספת קטנה: מודעות לרגש. לדוגמה: אם אנחנו מרגישים ייאוש כרגע, נאמר “אני מיואש. כך מרגיש ייאוש.” על פניו הצעה זו נשמעת פרדוקסלית, אך בידיעת רגשותינו יש כוח להתמודד אתם ולנהלם. ביכולת להרגיש את הרגש במלואו – מבלי לשקוע בתוכו – בנכונות לא לדעת מה יקרה, לא לדעת איך הכאב יתפתח או לאן המצב יתקדם – יש עוצמה ומיומנות לא רגילות.

 

המודעות לסערה שונה מהכאב שבסערה. הגל הגבוה איננו מה שקורה לנו בעודנו חסרי אונים, אלא חוויה ארעית שמתרחשת בתוכנו ברגע זה. שיא הכאב ישכך.

 

האם נבחר לבוא במגע עדין, מדורג וחומל עם רגשותינו וכאבנו, או לתת להם להמשיך להשתולל באין מפריע? גם אם הכאב לא נחלש כשמביטים בו, יש חוכמה והקלה בעצם הראייה. נוכל לשאול: מי הוא שסובל? מי הוא שמרגיש ייאוש? עוקצו של הכאב עשוי לקהות כתוצאה מחקירה כזו.

 

לאן מכאן?

אם אפשר להתבונן בתחושות גופניות ונפשיות ולהכירן לעומק, האם אפשר להכיר לעומק גם ברגשות כלפי זולתנו? האם הם באמת ניתנים לשינוי מקצה לקצה?

 

חברים, אויבים וזרים מאחלים לעצמם את אותם הרגשות בדיוק נמרץ. כולם רוצים לחוש הנאה, שלווה ואושר ומתרחקים מכאב וסבל; נראה שכל הקטגוריות בהן שמנו את האחר הן נזילות וארעיות משחשבנו עד כה. לכן לב התרגול הוא לראות את כולם ללא משוא פנים. הכתבים מדמים תרגול כזה למשתה של חכם, שמזמין ומארח את כולם: טובים ורעים, עשירים ועניים, מיוחדים ורגילים, יפים ומכוערים ללא הבחנה.

 

בתרגול זה אנו מתרחקים מציפיותינו שהזולת יספק את צרכינו ושחברתו תנעם לנו תמיד – אחרת לא נעמוד לצדו.

 

עד כה, ההרגל שלנו היה להגיב לאנשים לפי האופן בו חווינו אותם, אך לא עוד. מעתה נתרגל שוויון יחס המבקש להגיב לאחרים בהתאם למה שהם מבקשים לעצמם.

 

זו שאלה מעניינת: חוויית הזולת אינה כה זרה לנו, לאחר הכול. מה אנו מבקשים? מה מבקש הזולת? יש כאב כאן, יש כאב שם; האם טבעם שונה? האם כאביי והנאותיי אמיתיים יותר משל זולתי?

 

האם ייתכן שחברנו הקרוב ביותר יהפוך לאויב שלא נוכל לשאתו? שזר מוחלט יהפוך לקרוב שלא נרצה להיפרד מחברתו, או לאויב מר?

 

כל בעלי התודעה מבקשים להרגיש שלווה ואושר, ומייחלים להשתחרר מכל כאב וסבל שהם חווים.

לכן: הלוואי ויקבלו את מה שהם מבקשים. מי ייתן ויזכו בכל הסיבות לשלווה ואושר ויהיו חופשיים מהסיבות לכל כאב וסבל.

 

דמיינו את עצמכם מוקפים באנשים מימין ומשמאל. לשמאלכם דמיינו אנשים הסובלים מצוקה וכאב. לימינכם ראו את עצמכם, אבל הפעם דמיינו את עצמכם כאדם יהיר, אנוכי, כזה שלעולם אינו חושב על רווחת הזולת אלא רק על רווחתו האישית. במרכז הישארו כצופה ניטראלי שכעת יכול להעריך את הסצנה, ואמרו לעצמכם:

 

גם האדם האנוכי מימין – וגם קבוצת האנשים הסובלים משמאל – מבקשים להיות מאושרים ולא לסבול. לשניהם יש זכות שווה להיות מאושרים ולהשתחרר מכאב ומסבל. באיזה צד תבחר אתה, הצופה?

 

גם אם נתרכז רק באדם אחד מסוים, ברגע אחד, למשל בסוג אחד קטנטן וזמני של הנאה שאותו אדם מבקש לעצמו, במקרה זה נאחל לו אותה מכל הלב. בשלמות. בלי קנאה, בלי כיווץ בחזה אם יש לו יותר מאתנו. בפירגון שאומר: כמה טוב אם היה לך את מה שאתה מבקש, כמה טוב היה אם היית חופשי מכל כאב וסבל, ולכן אם אתה משיג משהו קטן בדרך לשם – אני שמח בשמחתך מכל הלב.

 

בטוב-לב יש עצב, דקירה של חמלה וגם מתיקות. יש בטוב-לב המבקש למען הזולת כל מה שהזולת מבקש לעצמו, יציבות שאומרת: זהו, מעכשיו ההנאה והכאב שלי הם לא חזות הכול. אאחל לכל מי שחי את כל מה שהוא מבקש לעצמו, כי אכפת לי עמוקות ממנו, נקודה. סוף פסוק. לא חסר כלום כדי שהתרגול שלי יהיה שלם. אין לי צורך לקבל תמורה או הערכה על טוב-הלב שלי. במקום לתת ציונים לזולת, תרגול טוב-הלב אומר: אני מקבל אותך מלכתחילה. אתה זוכה לאישורי מראש, ללא תנאים מוקדמים.

 

ואם שמים לב שעדיין יש עמוק בלב מנוע בלתי פוסק שתובע “אני רוצה, אני רוצה הכול, אני צריך עוד!” אפשר להשאיר את המנוע במקומו ולהשתמש בכוחו כדי להניע את התודעה. נסו לומר: “אני רוצה, אני צריך שכולם יחוו הנאה ואושר ולא יחוו כאב או סבל. לא משנה לי כלל אם מדובר בהנאה ובאושר שלי, בכאב ובסבל שלי או של כל אחד אחר.”

 

“אתרגל דהרמה ואפתח את כל התובנות בדרך להארה, עד שאהפוך לחומל וחכם כבודהה. עד שאהיה לבודהה למענם.”

נסו לחוש כך מבלי לשאול איך זה יגרום לכם להרגיש, ובדקו מה יקרה.

 

גורם ההפתעה שבכאב

לגורם ההפתעה יכולה להיות השפעה מצוינת על התרגול. זו אחת מהסיבות לכך שבזמנו, בחברה הטיבטית, אבחנה של מחלה מסכנת-חיים נחשבה לחדשות טובות במיוחד.

 

אם עיני בודהה נפקחו למציאות הקיומית כשראה את הכאב וההנאה כפי שהם, הרי שגם במקרה שלנו, יכולתנו לתרגל מדיטציה מכל הלב גדלה לאין שיעור כשאנחנו מכירים באוניברסליות של הכאב וההנאה. הכאב נראה מסוכן מכפי שהוא באמת, ואילו ההנאה נראית בטוחה מכפי שהיא באמת.

 

כאב וקושי עזים יכולים להוות קרש קפיצה יוצא דופן בתרגול הדהרמה. בהנאה, לעומת זאת, יש סכנות. רובנו נוטים להתרגל אליה וככל שהציפיה להנאה גוברת, כך היא עלולה לעוור ולבלבל אותנו, ממש כמו תחת השפעת הרדמה. אנחנו בסכנה: אנחנו עלולים להאמין באמת הנאצלים הראשונה ובו-בזמן להאמין שכרגע איננו בסכנה. זו הסיבה שדווקא באובדן השליטה על נסיבות חיינו יש אפשרות להתפכחות גדולה, כי מעולם לא היתה לנו שליטה עליהן מלכתחילה.

 

לכן מתרגל בודהיסטי מכונה “ננגפה” בטיבטית, מי שמחפש את האמת בטבע ה”אני” ולא שם בחוץ. כשהנסיבות קשות מנשוא, אומר בודהה, יש בתרגול הבנה עמוקה שאויבינו האמיתיים שוכנים בתוכנו ולא בחוץ. ההרגל לדאוג לעצמנו על חשבון הזולת הוא מקור כל החצים הנורים לכיווננו מבחוץ ומבפנים. זהו החץ הגדול מכולם, שכן הוא מבלבל אותנו והופך את מעשינו לקארמה שלילית.

 

אנו רגילים לדאוג ל”עצמי” בעל מהות עצמאית שאינה תלויה בדבר, להיאחז בו ולהפוך את הדאגה לו למהות הכל. אבל במציאות, אמר בודהה, “אני” כזה אינו קיים ואין לו כוח להזיק לנו או לגרום לנו להיירות בשום חץ שהוא. באמונה שהוא קיים – ובצורך לדאוג לו על חשבון הזולת – שם גולף חץ הסבל. הבלבול עדין אבל עמוק, ומחלחל לכל מעשינו והרגלינו שכן יש פער בין חוויית ותפיסת המציאות שלנו ובין המציאות בפועל.

 

הדלאי לאמה אומר: “מנקודת מבטה של תודעה רגילה כשלנו, הכול דומה להשתקפויות במראה. נדמה לנו שהכול מתקיים קיום עצמאי, אמיתי, אבל דבר איננו קיים כך. הדבר דומה לפנים המשתקפות במראה: ההשתקפות במראה נראית לנו כאילו היא הפנים עצמן, אבל היא לא. למרות שנדמה לנו שהדברים קיימים באופן מסוים, במציאות הם קיימים אחרת.”

 

זו לא אמירה פסימית אלא להיפך: אופטימית ורדיקלית. אפשר להתגבר על בלבול בעזרת לימוד, הרהור ומדיטציה ולהשתמש בהם בתבונה כדי שכשכאב גדול יתעורר הוא לא יהיה חייב לבלבל ולשתק אלא יעורר אותנו לתרגול עמוק מאי פעם. הכאב עוזר לנו להיות מפוכחים ומודעים, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, להיות ערים להרגלינו, לדעת מה מקור הכאב והסבל, ומה מקור השמחה, השלווה והאושר.

 

אלא שיש להוסיף הערה קטנה: בכדי לשכך כאב באופן מיומן, רצוי לתרגל בעקביות שנים רבות לפני שהכאב יכה בנו. הדבר דומה להכנות באימונים מפרכים לפני שמתחרים באולימפיאדה. כדאי להתחיל לתרגל ממש עכשיו.

 

אולימפיאדת החצים

כשכאב וקושי מופיעים בחיינו, פרדוקסלית, קיבלנו מתנה לא רגילה: יש לנו הזדמנות להשתמש בהם כדי להחליש את הגאווה, לחזק את חמלתנו כלפי מי שסובל כמונו או אפילו סובל הרבה יותר מאתנו, ולפתח את תודעת העירות שתעזור לנו לשחרר את כל בעלי התודעה מכל חץ שהוא.

 

לכן כשחשים כאב, לעתים ממליצים: “האשימו דבר אחד בלבד.” את מי נאשים בכאב? את הנטייה לדאוג לעצמנו על חשבון על הזולת. בבודהיזם הטיבטי אחד מהתרגולים בעתות של כאב ומצוקה פונה ישירות לחץ האמיתי השוכן עמוק בתוכנו.

 

בתרגול זה נאמר לעצמנו שוב ושוב, מעומק הלב: הלוואי ובזכות הכאב שאני עובר כרגע כל בעלי התודעה – כל מי שמסוגל לחוש כאב והנאה – ישתחררו מכל כאב וסבל, מכל המחלות, הקשיים, המצוקות, הרגשות העוכרים והקארמה השלילית. הלוואי ובזכות הכאב שאני חווה כרגע כל יצור חי ישתחרר מכל כאב, יפתח את כל התובנות בדרך לעירות מלאה של בודהה.

 

זו שיטת תרגול השייכת למסורת אימון התודעה של המהאיאנה, תרגולים מיוחדים שהמורה אטישה הביא אתו לטיבט במאה ה-11. זהו ז’אנר מיוחד של טכניקות מדיטציה ישירות ופרקטיות להפליא. אין כאן גישה מיסטית או כתבים מפותלים ללימוד, פרטים מורכבים או רשימות ארוכות. כוחה של מסורת אימון התודעה הוא בפשטות שבה. שורה אחת קצרה וקולעת של הנחיות לתרגול יכולה לעורר את תודעת העירות האלטרואיסטית ולהחליש את האנוכיות ואת הרגשות העוכרים.

 

המורה שלי נהג לקרוא לתרגול מסוג זה, בו מפנים את האשמה למקום הנכון, “לכוון ולפגוע ישירות בלב”. הוא תיאר פעם איך נמלט בשנת 1959 מטיבט עם הכיבוש הסיני, איך ירו על הנזירים כשרצו בלילות וחלק לא נפגעו, חלקם שמעו כדורים שורקים ליד הראש וגילו שגלימותיהם מלאות חורים, בשעה שאחרים נפצעו אנושות או מתו מפגיעות בלב ובאיברים החיוניים של הגוף. מורי אמר: כשאתם מתרגלים דהרמה, כוונו ישירות ללב. אל תפספסו.

 

איך מכוונים ישירות ללב? אחד מהתרגולים האהובים והמוכרים ביותר ממסורת זו מכונה “טונג-לן” בטיבטית, או תרגול לקיחה ונתינה. זהו תרגול מטעה בפשטותו של לקיחת כאבו, קשייו ומצוקתו של הזולת על עצמנו ונתינת שמחתנו ורווחתנו לזולת.

 

תרגול זה הולך במכוון נגד הנטייה המורגלת להירתע ולהתכווץ למראה כאב. נוהגים להתחיל אותו בקטן: מדמיינים אדם אחד קרוב, יקר ללב, שנכנס לחדר ומתיישב. יש לו קושי מוכר וספציפי, משהו שחסר לו ודבר כלשהו שהוא מייחל לו. חשבו: הלוואי ויכולתי לקחת ממך את כאבך ולתת לך את מה שאתה מבקש לעצמך. שבו עם תחושה זו לכמה רגעים עד שתרגישו שהסבל של הזולת בלתי נסבל ממש כמו סבלנו. כאב הוא כאב.

 

כעת שואפים אוויר, ומדמיינים שלוקחים מהזולת את כל כאבו וסבלו, קשייו ומצוקותיו. דבר לא נותר מאחור. כמו עשן שחור עבות או מים מלוכלכים – כל כאבו של הזולת עובר אלינו. שאפו אותו לתוך גופכם עם האוויר, תנו לו להיכנס עמוק ללבכם ולהיעלם. כשנושפים אוויר, בצורת עשן לבן, אור בהיר או נקטר נותנים לזולת כל מה שהוא מבקש לעצמו. לא רק הקלה בכאב אלא גם הנאה רגעית, שמחה ארוכת טווח, שלווה ואושר עמוק. כל הטוב הזה ניתן לזולת מעומק הלב ומשמח אותו עד אין קץ. לוקחים ונותנים הכול, דברים קטנים וגדולים. כך מתרגלים הלוך ושוב, נשימה אחר נשימה אחר נשימה. זו אחת משיטות שיכוך הכאבים העזה והמעמיקה ביותר.

 

במאה ה-13 המורה שקיישרי תיאר כך את תרגולו:

 

כשאשמח, אקדיש את מעשיי הטובים לכולם;

מי יתן והחלל כולו יתמלא בשמחה ובתועלת.

כשאסבול, אקח על עצמי את כאבם של כולם;

מי יתן ואוקיינוס הכאב והסבל יתייבש וייעלם!

 

הגישה הבודהיסטית לשיכוך כאב מתחילה, אם כן, בתרגול להקלה על כאבנו-שלנו, ואז ממשיכה לשאיפה לפתח את חמלתנו וחוכמתנו עד לדרגת שלמות ממש כמו הבודהה במטרה אחת ויחידה: לעזור לאחרים. המטרה הבודהיסטית היא לשכך כאב וסבל באשר הם, בכל מקום בו הם נמצאים בלי כל אפליה או משוא פנים, ולהביא לשלווה ואושר בלבם של כל בעלי התודעה. זו מטרת התרגול. הלוואי ותתגשם במהרה.

חץ הכאב

טובטן צ’וקי (ליבת קמחי), נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית כ-17 שנה. למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011. עוזרת

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו