EN
EN

מלוא החיים הרוחניים

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

טובטן צ’ודרון (Thubten Chodron) היא נזירה בודהיסטית-טיבטית שנולדה בארה”ב והוסמכה כנזירה (בהיקשוני בסנסקריט, בהיקוני בפאלי) בשנת 1986. היא כתבה ספרים רבים וייסדה את המנזר Sravasti Abbey, במדינת וושינגטון.

 איה תאת’לוקה (AyyaTathaaloka), ילדית ארה”ב, הוסמכה כנזירה (בהיקוני) בזרם התהרוואדה בשנת 1997. גם היא ייסדה קהילה נזירית, Dhammadharini, שבה שני מנזרים בצפון קליפורניה.

 * * *

מה אמר הבודהה על חברות רוחנית?

 טובטן צ’ודרון: מתוך ההבנה שאנו זקוקים לתמיכה בתרגול שלנו, הבודהה ארגן את הסנגהה כקבוצה של חברים רוחניים. מאד קשה לשמור על המשמעת הדרושה כדי למלא אחר ההנחיות האתיות ודרישות המדיטציה. בחיים הרגילים אנו חושבים בדרך כלל על חברים כעל אנשים שאתם אנו נהנים, אבל החברות בבודהיזם, במיוחד בחיי המנזר, שונה מפני שהיא חופשיה מהיאחזות. מטרתה היא לטפח גישה של רווחה ארוכת-טווח בין שני הצדדים לקשר.

לעתים קרובות אנשים מצטטים את דברי הבודהה: “חברות אינה מחצית מחיי הקדושה, אלא כל חיי הקדושה” (סאמיוטה ניקאיה, 45.2). כשמתבוננים בציטוט הזה בתוך ההקשר שלו רואים כי האמירה של הבודהה מתייחסת אליו-עצמו, אל זה שהואר, כאל החבר הרוחני האמיתי , מפני שהוא מדריך אותנו בדרכנו לשחרור.

 איה תאת’לוקה: זאת הדרך בה הבודהה תופס את עצמו ביחס לכל האחרים: כלומר, בתור ה קַלְיַאנָהמִיטָה, החבר הרוחני המצוין  ב-ה’ הידיעה. בטקסטים הפאליים המוקדמים הבודהה מתייחס שוב ושוב לכל אדם שהוא מדבר אליו כאל “חבר”. יש כמה יוצאים מן הכלל, אבל הוא מתייחס לכולם באופן מכבד ביותר, מהאנשים בעלי מעמד גבוה ועד לבעלי מעמד נמוך, בין אם הם נזירים או בעלי בית; הוא מתייחס אל כולם כאל חברים.

לבודהה  הייתה חברות רוחנית יוצאת מן הכלל עם זו שהפכה לאישתו בגלגולו האחרון, ושלאחר מכן הפכה לאחד מהנזירות הארהנטיות, יאסודהארא ראהולמאטא. ישנה גם התמה החוזרת של שבע האחיות – שבע מהתלמידות הבולטות ביותר של הבודהה, שסיפורי חייהן על חברות  רוחנית מתמשכים מעבר לדורות ולעידנים.

 

איך שתיכן נפגשתן והפכתן לחברות רוחניות? מתי כל אחת מכן הבינה שהאחרת תהיה חשובה בעבורה?

 איה תאת’לוקה: זה היה במנזר שאסטא ב-1996. זה הזיכרון הראשון שלי. צ’ודרון כל כך עודדה אותי אז! בדיוק עזבתי את דרום קוריאה ואיבדתי את הקהילה שלי ואת הנזירה המורה הנכבדה שלי. הייתי בדרכי להסמכה מלאה בדרום קוריאה, אך הרחיקו אותי מהמדינה כי הפרתי בטעות את תנאי הוויזה, וכך חזרתי לארה”ב. לא ידעתי אם אוכל לשרוד את הטלטלה הזאת, עד שהגעתי לכנס של הנזירות הבודהיסטית המערביות ומצאתי חברים רוחניים שגם הם חיפשו ויצרו את דרכם.

אני זוכרת שפגשתי את טובטן צ’ודרון בכניסה לאולם שבו קהילת המנזר התכנסה לשירת מזמורים. ההר המושלג הגדול, הר שאסטה, ניצב בדיוק מחוץ לחלון. אני זוכרת שהחווינו קידה זו לזו והראשים שלנו התנגשו! היא אמרה לי שנקישת ראשים בזמן הקידות היתה חלק מהמסורת הטיבטית. כן, החברות הרוחנית פשוט היכתה לי בראש.

הייתי באחד הסמינרים הבודהיסטיים הגדולים בדרום קוריאה, וטובטן צ’ודרון אמרה לי שצריכים להיות דברים כאלה גם בארה”ב. היא שאלה אותי אם אני מתכוונת לקחת חלק בפיתוח של סמינרים כאלה. אני עמדתי שם, מתלמדת שבדיוק הושלכה מהמדינה שבה תרגלה – מי ידע אם בכלל הייתי מגיעה להסמכה? ופתאום היא שואלת אותי אם אני מתכננת להקים סמינר!

 טובטן צ’ודרון: באותה עת חייתי לבדי במערב זמן מה, אז הבנתי לגמרי מה עובר על איה. זאת לא רק החוויה של להיות במערב בזמן שהקהילה שלך והמורה שלך נמצאים באסיה, אלא גם ההסתגלות לאופן שבו אנשים במערב תופסים מנזרים בודהיסטיים. אני ידעתי שנזירים צריכים לתמוך זה בזה ולהיות שם זה בעבור זה.

 

איך מטפחים חברות רוחנית בסנגהה של המנזר?

 טובטן צ’ודרון: הפירוש של חיים קהילתיים אינו רק לחיות עם אנשים אחרים, אלא להיות קהילה. לחיות באותו המקום זה דבר שונה מאד מלהיות קהילה. כשאתה חלק מקהילה, המודעות שלך מופנית אל האנשים שאת חיה אתם – את רואה מי זקוק לעידוד, מי זקוק להדרכה, מי זקוק לצחוק.

כשאת רק חיה בין אנשים אחרים, החוויה שלך קשורה הרבה יותר אליי ולתרגול שלי, וכך נוכח סוג מסוים של מיקוד-עצמי. אני כאן מפני שזה טוב לתרגול שלי. ברגע שזה לא טוב לתרגול שלי, אני אעזוב. למה אנחנו חושבים שמצב מסוים לא טוב לתרגול שלנו? לעתים קרובות זה בגלל שלוחצים לנו על הכפתורים שלנו. האגו שלנו אינו משיג את מבוקשו, אז אנחנו אומללים.

כשאת חיה בקהילה, את לומדת להכיר את האנשים היטב. את לומדת להכיר את מצבי הרוח זה של זה, לומדת להכיר התנהגויות והרגלים. זה דורש ממך לפתוח את לבך ולהרחיב את ההבנה והקבלה שלך. את צריכה להפוך להרבה יותר פתוחה, לאכפתית יותר.

 

ואיך את מסייעת לזה?

 טובטן צ’ודרון: את חייבת להדגים את זה.

איה תאת’לוקה: את חייבת לחיות את זה.

טובטן צ’ודרון: באסיה, הקהילות כבר מבוססות, וכך כשכמה אנשים חדשים מצטרפים הם מבינים מה לעשות. הם חשים זאת. זה מתמיר אותם. כולם מקיימים אותן הנחיות אתיות, מטפחים אותן השקפות ומנסים להשיג אותן מטרות. אנחנו לא עושים רק את המסע שלנו. במובנים מסוימים זה קשה למערביים, כי אנחנו כל כך אינדיבידואליסטים.

 איה תאת’לוקה: אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו כן עושים רק את המסע שלנו!

 

איך מסייעים ל קַלְיַאנָה-מִיטָה בקרב מתרגלים שאינם נזירים?

טובטן צ’ודרון: קבוצות דיון שבהן אנשים חולקים בפתיחות את ההרהורים שלהם בנושא מסוים שקשור לדהרמה עוזרות מאד ביצירת קהילה. למשל, אנחנו בוחרים רעיון מסוים, כמו: “מהי המשמעות של תפילה בבודהיזם?”, עושים מדיטציה ביחד על שלוש או ארבע שאלות שקשורות לרעיון הזה, כך שאנשים יכולים להרהר בהן בפרטיות. לאחר מכן אנחנו נחלוק את המחשבות שלנו על הנושא. כל אחד חייב לדבר, ואין דיאלוג עד שכול אחד חלק את הרהוריו.

זאת דרך טובה ללמד אנשים לדבר על הדהרמה באופן אישי. אחרת אנשים הולכים למרכז דהרמה, מתרגלים מדיטציה או מאזינים לשיחות דהרמה ביחד, אולי אוכלים ושותים משהו אחר כך, ואז הולכים הביתה. כשהם משוחחים, זה על הסרטים שהם ראו; זה לא על נושאים מהדהרמה או על התקדמות התרגול שלהם. קבוצות הדיון הללו יוצרות חברויות רוחניות נהדרות, מפני שהן מאפשרות לאנשים לדבר על משמעות הדהרמה בחייהם.

 

איך ניתן למנוע ממי שאינם נזירים מלנכס את הדהרמה, להפוך אותה למשהו שהוא בנוגע אלי, לעצמי, לשלי?

איה תאת’לוקה: כשיש לך חברות עמוקה עמוקה עם מישהו, לא אכפת לך רק: “האם זה טוב בשבילי?”, באופן טבעי אכפת לך מהם. אני מאמינה שזה לגמרי טבעי שיש לנו אהבה, חמלה ודאגה כזאת. זה שם  מההתחלה במערכות היחסים שלנו, למשל עם ההורים שלנו. זה כמעט תמיד שם. ואם זה לא שם, אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר.

הרגש הזה הוא מעבר לקהילות של נזירים ושל בעלי בית. הוא חיוני בפיתוח של התכוונות אוהבת בהקשר של מסירות לדהרמה. אז אני מנסה ליצור קשר עם מה שקיים בתוכנו באופן טבעי, שיופיע וידריך אותנו.

 

חברויות לא-רוחניות בנויות, לעתים קרובות, על יסודות רעועים. נראה שכולם בוחנים: “אני יכול לבטוח בך?” ובכן, במה אנחנו בוטחים? מהו הבסיס העמוק לחברות?

 איה תאת’לוקה: זו תובנה חשובה כל כך שאת מעלה עכשיו: כלומר, לראות ולדעת את התנאים הרעועים שאנחנו מנסים לאבטח לעתים קרובות כל כך. זהו הבסיס של הסבל, של הדוקהה.

כשאת רואה זאת ושואלת: “מה עוד? מה עוד?”, זה המקום שממנו יכולה לבוא פתיחה גדולה. את מתחילה לראות מה נשאר כשהמרחב הגדול הזה נפתח. אין בו סכינים מעופפים; אין בו רעל.

פחדים כאלה הם תוצאה של תנאים משתנים, של האשליות האלו שאת מנסה לתפוס ולהיאחז בהן. הריקות שנשארת – כה שופעת ונהדרת – היא בטוחה. זהו הבסיס לחברות רוחנית.

 

מה לגבי פגיעות – תחושת המתח שנובעת מהשניות של אני לעומת אחר?

טובטן צ’ודרון: זה עניין של האגו. בתיאור שנתת קודם, של הבחינה: “במי אני יכול לבטוח, עד כמה אני יכול לבטוח?” בהחלט יש תחושה של “אני” שצריך להגן עליו. יש לנו תחושה של מי אנחנו ואיך יש לנהוג בנו, אז אנחנו תוהים “האם הם הולכים לנהוג בי בדרך בה אני חושבת שיש לנהוג בי?”

 

והאם יראו אותי בדרך בה אני רוצה שיראו אותי?

טובטן צ’ודרון: כן! זה לא כל כך קשור לאחרים אלא אל עצמנו, מפני שאנחנו בטוחים כל כך שישנו אני שיש להגן עליו. ברגע שאנו חשים זאת, הפגיעות מגיעה. אנחנו מחפשים אישור ושבחים ונמנעים מהאשמות וביקורת. אלו הן שתיים מתוך שמונה התופעות הארציות של הבודהיזם. אבל איני יכולה לשלוט במה שאחרים חושבים עליי!

איה תאת’לוקה: בעבור רוב האנשים, הימנעות מפגיעות היא ניסיון להבטיח ביטחון, אך בסופו של דבר היא מעמידה אותם בסיכון רב יותר. אפילו אם אנשים מרגישים בטוחים לגמרי, משהו קורה ומזכיר להם שהם בכל זאת נתונים בסיכון.

חיי המנזר מבוססים על פגיעות. האוכל שלנו – וכל צורך חומרי אחר – תלויים בנדיבות לבם של אחרים. כשאנו פוגשים פגיעות בצורה ישירה כל כך, אנו מתחילים להתוודע אליה. הדינמיקות סביבה מתחילות להשתנות. מתחילה להיות תחושת בטחון.

 

איך הייתן מקשרות זאת לחברות? שכולכם מביטים לאותו הכיוון?

טובטן צ’ודרון: כן. אנחנו מתרגלים את הדהרמה ביחד, תומכים זה בזה בתהליך, שמחים בהצלחות זה של זה. בחברות דהרמה אנחנו מותירים מאחור את התחרות והקנאה.

 

את לא אוצרת את העצמי הטוב ביותר שלך למען מישהו אחר.

 טובטן צ’ודרון: בדיוק. כולנו רוצים לטפח אותן תכונות פנימיות. איננו צריכים להתחרות, מפני שהתחרות מביאה אתה תכונות שהן ההפך הגמור מאלה שאנחנו רוצים לפתח. זה דורש אומץ רב מפני שלמרות שאנו רוצים לפתח תכונות מיטיבות אלה, יש בנו הרבה התנגדות. אנחנו חייבים להתייצב בפני החלק שבנו שרוצה ביטחון, רוצה להראות טוב בעיניי אחרים, רוצה להיות הטוב ביותר.

 

האם אתן נמנעות באופן מודע משיחה בטלה? האם אתן מנסות לדבר תמיד על הדהרמה? 

 טובטן צ’ודרון: אני מנסה שלא לפטפט, אבל אני גם מבינה שישנם מצבים מסוימים שדורשים זאת. זאת הדרך שבה אנו יוצרים קשר ראשוני עם אנשים. אבל הזמן שלי הוא הרכוש היקר ביותר שלי, אז אני מאד זהירה לגבי האופן שבו אני עושה בו שימוש.

 איה תאת’לוקה: בריאות הייתה מורה גדולה שלי במובן הזה, מפני שהאנרגיה שלי מוגבלת. אני יכולה לשמוע את השעון מתקתק. אני כבר לא רוצה לדבר על דברים שאינם חשובים מפני שזה פשוט מבזבז את אנרגיית החיים היקרה שלי, ואני יודעת בעבור מה אני רוצה להשתמש בה.

מצד שני, אנחנו בני אדם. וישנה רמה שבה הדהרמה הזו היא בסך הכל דהרמה אנושית – אין לה שפה מיוחדת. היא עוסקת בלבבות שלנו – האם הם סובלים או לא, ואיך הם יכולים להיקשר או להיפתח. ישנה הרמה הבסיסית היסודית הזאת של דהרמה אנושית שאינה זקוקה לשפה רשמית. אם אנחנו יכולים ליצור קשר ברמה הזו, מה טוב. אם לא, אני בוטחת בכך שעם הזמן נוכל.

 

מלוא החיים הרוחניים

טובטן צ’ודרון (Thubten Chodron) היא נזירה בודהיסטית-טיבטית שנולדה בארה”ב והוסמכה כנזירה (בהיקשוני בסנסקריט, בהיקוני בפאלי) בשנת 1986. היא כתבה ספרים רבים וייסדה את המנזר Sravasti …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו