EN
EN

כללי אתיקה ביחסי מורה תלמיד: האחריות של מורים ותלמידים

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

באישור טובטן צ’ודרון

 נערך ע”י טובטן צ’ודרון מתוך הערות שנרשמו בפגישה של הוד קדושתו הדלאי לאמה עם מורי בודהיזם מערביים בדרמסאלה, 1993

***

מורה:  מהן התכונות של מורה טוב?

הדלאי לאמה: יש דרישות ייחודיות לכל סוג של מורה. הן מתוארות בוִינַיָה[1], בטקסטים של המהאיאנה כמו המהאיאנהסוטרהלמקארה ((Mahayanasutralamkara, ובטנטרות[2].

בעבר, מורים לא התמנו, אלא דרך תרגול חרוץ אדם הפך למתרגל טוב. אם אנשים פנו ביוזמתם לאותו אדם וביקשו שהוא או היא ילמדו, אז הוא או היא למדו אותם תלמידים מעטים. כאשר התלמידים תרגלו ופיתחו יכולות טובות, אחרים למדו לכבד את המורה שלהם, וכך בתהליך הדרגתי האדם רכש מוניטין כמורה גדול. מאחר וזה תהליך טבעי הסכנה שאדם מושחת יגיע למעמד של מורה ידוע פחותה. במסדרי נזירות, התהליך היה מאורגן יותר. לעומת זאת בזמן המודרני המילה “מורה” מתקשרת לאדם שמתמחה בתחום אקדמי מסוים ולאחר שעמד בדרישות מסוימות, הוא מתמנה למורה ע”י ארגון גם אם אין לו תלמידים. בעתיד, ייתכן שבודהיסטים יקימו ארגון שיסמיך אנשים כמורים לאחר בדיקה של התנהגותם ורמת הבנתם את הדהרמה.

כל מרכז בודהיסטי יוכל לפרסם את הדרישות לרמות שונות של מורים ולהדריך את התלמידים איך לבחור מביניהם. כפי שאני תמיד מדגיש, בתחילה יש להתייחס לאדם שמסביר את הדהרמה לא כאל גורו, אלא כאל חבר דהרמה. אחרי שנה או שנתיים, כאשר שני האנשים מכירים היטב אחד את רעהו, התלמיד יכול לפתח בטחון שאותו אדם אמין ולתת בו אמון כגורו. במקרה זה היחסים ביניהם הופכים ליחסי מורה-תלמיד.

רבות מהבעיות שעומדות בימינו בפני הבודהיזם במערב נובעות מכך שהדהרמה נמצאת עדיין בשלבים מוקדמים של אימוץ במדינות מערביות, וזאת פרצה שקורצת לשרלטנים ולאנשים לא מוסמכים להציג את עצמם כמורים. אולם ככל שהבודהיזם מכה שורשים בתרבות המקומית ואנשים מבינים אותה טוב יותר, הם לומדים איך לבחון את איכויות המורים ולהגן על עצמם. זהו חלק מתהליך טבעי כאשר הדהרמה מכה שורש.

בשלושים השנים האחרונות טיבט עברה תהליך נרחב של הריסת הבודהיזם. היום כשיש יותר חופש יחסית, יש התעוררות, אבל גם כאן יש אנשים שמנצלים את המצב. בלהסה יש אנשים שמתלבשים בבוקר כנזירים ועורכים את טקס הפוג’ה למי שמוכן לשלם, אולם בהמשך היום הם שותים לשוכרה ואפילו גונבים. אנשים כל כך משתוקקים ללמוד את הדהרמה ולפגוש אנשי דת כך שקל להונות אותם. בטיבט לפני 1959 ובהודו היום, יש הרבה לאמות והרבה נזירים, כך שאנשים יכולים לבחור, והסכנה שינצלו או ירמו אותם פחותה. עם הזמן, יותר ויותר אנשים במערב ירכשו ידע יותר רחב של הבודהדהרמה ומהן התכונות שצריך לחפש במורה טוב, ובעיות שנובעות ממורים לא מיומנים יפחתו. ברגע זה אנו עדיין מתמודדים עם בעיות ועלינו למצוא דרכים למזער את הנזק.

יש מקרים של לאמות או נזירים שלעולם לא היו מגיעים לעמדה של מורה או חונך בקהילה הטיבטית, אך במערב הם הופכים לפתע ללאמות גדולים. זה ראוי להערצה אם מדובר באדם שלא הייתה לו ההזדמנות להראות את גדולתו והתנהל בצניעות בקהילה הטיבטית. אבל מצער שיש אנשים שמנצלים את המצב במערב כדי לקדם את עצמם.

מורה: יש מורים שטוענים שאם אתה תלמיד עליך לקיים את הציוויים, אבל כאשר אתה מגיע לדרגה של מורה מואר, אין בכך חובה. התנהגות לא מקובלת של מורים מסוימים מוסברת כמצג של הגשמה, מיומנות וחמלה שאנו הלא מוארים איננו יכולים להבין. בטענות דומות, מספר מורים בודהיסטים עשו שימוש לא ראוי בכסף, כוח, מין, סמים, ואלכוהול. זה מטריד אנשים רבים, וחלקם מאבדים אמונה בדהרמה. האם התנהגויות אלה וההסברים תקפים?

הדלאי לאמה: בעבר, למרות שחלק מהקדושים הבודהיסטים הציגו התנהגות מוסרית מוזרה, הם היו בהגשמה מלאה וידעו מה טוב לאחרים לטווח הארוך. אבל היום, התנהגות כזאת מזיקה לדהרמה וחייבת להפסק. אפילו אם רמת ההגשמה של אדם מגיעה לרמה של ישויות אלוהיות, התנהגותו חייבת להתאים למקובל. אם מישהו טוען שמאחר ולכולם יש תודעת בודהה, כל סוג של התנהגות מותר או שמורים אינם חייבים לקיים את הציוויים המוסריים, זה מצביע על כך שהוא לא מבין נכון ריקות או סיבה ותוצאה.

כל אחד אחראי להתנהגותו. מבחינת אדם שהגיע להגשמה מלאה אין הבדל בין אכילת שתן, צואה, אלכוהול או בשר אדם. אבל אם אותם מורים בודהיסטים שמתנהגים באופן לא אתי היו אוכלים צואה או שותים שתן, אני בספק שהיו נהנים מכך!

התרגול של טנטרה לעולם איננו תירוץ להתנהגות לא אתית. מי שמבין היטב את הוג’ראיאנה יודע שאין בסיס להצדקה של התנהגות רעה. אחת מהטנטרות מצהירה שהדיוט שעוסק בטנטרה חייב במשמעת הנזירות (ויניה), אבל ללא הגלימה או טקסי הנזירות. ברמה המתקדמת ביותר של העיסוק הגבוה ביותר בטנטרה, החיבור בין האיברים של הזכר והנקבה זו טכניקה שמשמשת להביע את התודעה המעודנת ביותר ולהשיג את הבינה העמוקה ביותר לגבי המציאות. כאן משתמשים בגוף הפיסי ככלי מכאני להעמקת הראיה החודרת, אבל ללא תשוקה, שפיכה, או אורגזמה. למעשה זו שיטה להתגברות על תשוקה. בעבר, בטיבט, מתרגל נדרש להציג יכולות על טבעיות כמו לרחף באוויר כדי לקבל הסמכה לעסוק בטנטרה. אם אדם לא היה יכול להדגים יכולות אלו, לא הותר לו להשתמש בטכניקות הללו. כיום ישנם מאסטרים טיבטים בודדים ברמה הזאת. דילגו קינטסה רינפוצ’ה, שאני מכבד, אומר שבימינו יש מעט מתרגלים שהגיעו לרמה גבוהה של הגשמה ויכולים לתרגל כך. אני יודע שכמה מודטים בהרים שמקפידים בשמירת הויניה הגיעו לרמות הגשמה יוצאות מהכלל.

אם מלמדים בצורה בהירה, אחרים מרוויחים. אבל אם מישהו שאמור להפיץ את הדהרמה מתנהג בצורה מזיקה, זו אחריותנו לבקר זאת מתוך מניע טוב. זו ביקורת בונה ואין סיבה להרגיש לא בנוח לומר אותה. ב-“עשרים הפסוקים על שבועות הבודהיסטוות” נאמר שאין שום פגם בכל פעולה שאתה עושה מתוך מניע טוב. יש לבקר בצורה פתוחה ולציין בשם מורים בודהיסטים שמשתמשים לרעה במין, כוח, כסף, אלכוהול או סמים, ושלא מתקנים את התנהגותם שכאשר הם עומדים מול תלונות מוצדקות של תלמידיהם. ביקורת עשויה להביך אותם ולגרום להם להתחרט ולחדול מהתנהגותם הפוגענית. חשיפה של השלילה פותחת מקום להתגברות של הצד החיובי. כאשר מפרסמים התנהגות לא ראויה, יש להבהיר שמורים שכאלה התעלמו מעצת הבודהה. אולם כאשר מוקיעים בציבור התנהגות לא אתית של מורה בודהיסטי יהיה הוגן לציין גם את תכונותיו החיוביות.

למורים במרכזים בודהיסטים אסור שיהיה שום קשר עם ניהול הכספים של המקום. הם צריכים להתמקד בהוראה בעוד חברי מרכז אחרים מנהלים את הכספים. לעיתים קרובות שימוש באלכוהול הוא שורש הבעיה של התנהגות לא אתית. בחברה הטיבטית רוב ההדיוטות שותים אלכוהול למרות שהם רואים את עצמם כבודהיסטים. אבל הבודהה עצמו אמר שכל מי שמחשיב אותו כמורה שלו, אל לו לשתות אפילו טיפה של אלכוהול.

 מורה: ישנם טקסטים שמציעים לנו לראות בגורו את הבודהה, אבל נדמה שזה לא הולם אם המורה מתנהג בצורה לא אתית. איך מתייחסים למורים כאלה? האם עלינו לציית לכל הוראות המורה אפילו אם הן נראות לא אתיות או לא נבונות בעינינו?

 הדלאי לאמה: אין זה מיומן ללמד מתחילים לראות את הגורו כבודהה. ע”י לימוד הויניה, מהאיאנה, וטקסטים טנטריים אנו רואים התקדמות כיצד לראות ולהתייחס למורה שלנו. ברמה הראשונה, הויניה, בודהה שאקיאמוני מקובל כמורה המואר היחידי בתקופה זו של פריחת הדהרמה. אין התייחסות לראיית המורה שלך כבודהה. אתם רואים את המורה שלכם פשוט כמורה, או את ראש המנזר שלכם פשוט כראש מנזר, ומתייחסים אליהם ברמה האנושית. אתם רואים בהם אנשים מנוסים וחכמים, מתרגלים כנים שאתם יכולים ללמוד מהם. בשלב השני, הגורו נתפס כשווה או דומה לבודהה במובן זה שהקרמה המצטברת ביחס אל המורה דומה לקרמה המצטברת ביחס אל הבודהה. במילים אחרות, על ידי נתינה למורה או פגיעה במורה מצטברת קרמה השווה לזאת שתצטבר אם תפעל בצורה דומה כלפי הבודהה עצמו.

רק כשאתם די בשלים לכך, אמורים ללמד אתכם את ההשקפה הטנטרית שיש לראות את הגורו שחונך אתכם כמו בודהה. בתרגול הטנטרי אנו משתדלים לראות את כל היצורים כבודהות ואת הסביבה כארץ טהורה, ולכן יהיה זה אבסורד לא לראות במורה שלנו בודהה. אולם אין ללמד השקפה זו למתחילים. אם לא מבינים אותה והיא נותנת למורה רשות מלאה, היא כמו רעל, והיא הורסת את הלימוד, את הגורו ואת המתלמד.

כמו שיש שלוש דרכים להתייחס לגורו, יש שלוש תגובות אפשריות להנחיות שלו או שלה במידה והן סותרות את הדהרמה. לפי הויניה, אם מורה אומר לכם לעשות פעולה לא-דהרמית, עליכם לדחות עצה זאת. לפי הפאראמיטאיאנה (הכלי של הבודהיסאטווה), אם הנחיה תואמת את הדרך הבודהיסטית, לך בעקבותיה. אחרת אל תעשה זאת. לפי ואג’ראיאנה (או טנטראיאנה), במידה והגורו נותן הנחייה שלא תואמת את הדהרמה, על התלמידים לא למלא אותה והם צריכים לפנות למורה ולהסביר לו מדוע אינם יכולים לעשות זאת. עצה זו באה ישירות מהבודהה ואפשר למצוא אותה בכתבים. אותו הדבר תקף אם אתם חושבים שעצתו של המורה שלכם היא לא מיומנת או לא נבונה, למרות שהיא אינה מנוגדת לאתיקה. טוהר הכוונה של המורה אינו מספיק: הנחיותיו חייבות להיות בהלימה עם הסיטואציה והתרבות של המקום.

אם הגורו מסרב לקבל את ההסתייגויות שלכם באשר למילוי אחר הנחיותיו הלא דהרמיות או הלא מיומנות והוא בועט אתכם החוצה, תארזו את התיקים שלכם ותעזבו. הגורו שלכם יכול לומר לכם לעזוב פיסית, אבל הוא לא יכול לגרום לתודעה שלכם לעזוב את הדהרמה.

ברמה האישית של אימון רוחני, חשוב שיהיו לנו אמון והערכה לגורו שלנו ושנראה אותו באור חיובי כדי שנוכל להתקדם בדרך הרוחנית. אבל ברמה הכללית של בודהיזם בחברה, ראיה של כל הפעולות של המורה שלנו כמושלמות דומה לרעל ויכולה להיות מנוצלת לרעה. גישה כזו פוגמת בכל הלימוד בכך שהיא מתירה למורים יד חופשית לנצל יתרון בלתי הוגן. אם אמונה הייתה מספיקה בכדי להגיע להגשמה, לא היה צורך במורים מוסמכים, והבודהה לא היה צריך למנות את התכונות הנדרשות ממורים של ויניה, פאראמיטאיאנה, או טנטרה.

מאז שהתחלתי ללמד אחרים, עבדתי קשה, ולכן אינני תלוי בהיתר שכזה האומר לאחרים שכל פעולותיי הן טהורות. אם אני שוגה, אני מצפה שאנשים יראו בזה שגיאה ויעירו לי על זה בצורה פתוחה. יש אנשים שיאמרו שגישה כזאת היא מרדנית, אבל אם כולנו היינו מתנהגים בהתאם לה היינו מתמודדים עם פחות בעיות היום.

הבודהה היה תמיד עניו, והוא הגורו שלנו. הוא עבד קשה מאוד לאורך הדרך – חי בפשטות ותרגל ברצף. בימינו הרבה אנשים חושבים שהם יותר מיוחסים מהבודהה עצמו ושהם לא צריכים להתנהג כמותו. למעשה, אף אחד אינו מעל הבודהה ועלינו לקחת דוגמא ממנו וללכת בעקבותיו.

היו לי מורים רבים, ואני לא יכול להסכים לראות את כל פעולותיהם כטהורות. שני העוצרים שלי, שהיו בין ששה עשר המורים שלי, נלחמו זה בזה במאבק כוחות שאפילו עירב את הצבא הטיבטי. כאשר אני יושב על כרית המדיטציה שלי, אני מרגיש ששניהם היו טובים אלי, ויש לי הערכה עמוקה לשניהם. המלחמות שלהם לא משנות. אבל כאשר היה עלי לעסוק במה שקורה בחברה הטיבטית, אמרתי להם: “מה שאתם עושים הוא רע!” אל לנו לחוש קונפליקט נאמנויות כשאנו נוהגים כך. בתרגול שלנו אנו יכולים לראות את התנהגות הגורו כמו זו של מאהאסידה (מאסטר טנטרי), ובעודנו עוסקים בחברה, לנקוט גישה בודהיסטית כללית ולהוקיע אותה ההתנהגות כמוטעית.

מה שנכון וטוב לבודההדהרמה הרבה יותר חשוב מכל דבר הנוגע לגורו מסוים. לכן אם יש צורך לבקר גורו כדי להציל את הבודההדהרמה או להועיל לכמה מאות מתלמידיו, אל תהססו. לאחר מכן אתם יכולים ללכת לאותו מורה ולהסביר לו שפעלתם כפי שפעלתם מתוך מוטיבציה טהורה. אם הגורו מתרגז, זו אינדיקציה נוספת לחסרונות שלו.

הכתבים אומרים שמאחר ואיננו יכולים להיות בטוחים מי בודהיסאטווה ומי לא, אל לנו לבקר אף אחד. בהקשר כזה, אפשר לראות את מאו כבודהיסאטווה ולא נבקר אותו. זה ברמה הפרטית, איך אנו רואים זאת בעיני רוחנו. אבל במונחים של עצמאות טיבט, אני לא יכול להגיד שמאו היה טוב כי הוא הרס את ארצנו ואת דתנו! עלי לומר זאת! אין סתירה בין שתי השקפות אלו.

אם עדיין לא לקחתם לעצמכם מישהו מסוים כמורה ואתם מגלים שהוא התנהג שלא כיאות, אתם יכולים לסיים את היחסים. אם כבר קיבלתם ממנו חניכה טנטרית, תימנעו מלפתח כלפיו חוסר כבוד או סלידה. במקרים כאלו הקאלאצ’קרה טנטרה מייעצת לנו לשמר גישה ניטרלית ולא להמשיך ביחסים. אתם יכולים לשמור מרחק, ועדיין לראות באדם הזה מורה שלכם כי מבחינה דהרמית הוא היטיב עמכם בעבר.

אם מישהו הוא תלמיד של מורה מתעלל ואתם רואים שהיחסים שלו עם אותו המורה מזיקים, עליכם להזהיר את התלמיד. אולם אם היחסים אינם מזיקים, הניחו להם. המפתח לשאלה האם אתם מייצרים קרמה שלילית של הפרדה בין תלמיד למורה הוא המוטיבציה שלכם. יש להימנע מפעולות שנובעות מגישה כועסת ושיפוטית, בעוד שאלה המבוססות על סובלנות וחמלה הן בסדר גמור.

כאשר מורים אסיאתיים לוחצים על מערביים לגייס או לתרום כסף למנזרים שלהם, עליכם להפעיל שיקול דעת. במקרים מסוימים בהם קיים צורך ראוי והכספים יועילו לאנשים ולא יבוזבזו על הקמת מבנה מפואר וריק, טוב לעזור אם אתם יכולים. אבל כאשר כספים כאלה מופנים למטרות אחרות, כמו לקניית תכשיטים לבני משפחתו של המורה, זו שחיתות ששיתוף פעולה עמה מקלקל את המורה.

מורה: ישנם מורים שנדמה שהגשימו ריקות באופן עמוק ועדיין התנהגותם האתית טעונה שיפור. איך יתכן שאנשים שהגיעו לרמה כזו של הגשמה עדיין מתנהגים כך?

הדלאי לאמה: בעיות צצות כתוצאה מהעדר כוח פנימי. למרות שאדם מלמד את הדהרמה, עדיין יכול להיות מרחק רב בין הדהרמה לבין סגנון חייו. כאשר קיימת אצל אדם סתירה בין מה שנראה כרמת הגשמה גבוהה לבין התנהגותו האתית, כנראה שרמת ההגשמה שלו לא כל כך גבוהה כפי שנדמה. למרות שהיכולת לשהות בריכוז בנקודה אחת או במצב לא קונספטואלי נחשבת להגשמה, אין זו הגשמה עמוקה. זו אינה הגשמה של ריקות, הטבע האולטימטיבי.

אנשים יכולים לטעות בדרך שבה הם מתרגלים ריקות. חלקם טועים והולכים לקיצוניות של שלילת סיבה ומסובב. במקרים אלה “הגשמת” הריקות היא שגויה. אחרים מודטים על מצב לא קונספטואלי וטועים לחשוב שזו ריקות. או שהמדיטציה שלהם מושפעת מקהות חושים עדינה, והם טועים וחושבים שזו הגשמה. כל זה קורה מחוסר לימוד על מכשולים פוטנציאלים במדיטציה ותרופות הנגד להם.

ריקות היא לא כלומיות. מצד אחד עצם הוא ריק; מצד שני התהוותו מותנית. ריקות אינה ריקה מקיום; היא ריקה מקיום בלתי תלוי. לכן היא חייבת להיות תלויה בדברים אחרים. חשוב לוודא שיש הבנה נכונה של ריקות. אלה שמבינים נכון ריקות במשמעות של התהוות מותנית מבינים שאם יתנהגו שלא כיאות הם יאלצו לשאת בתוצאות. לכן הם נמנעים מהתנהגות לא אתית.

יש לנו תפיסה חיובית ושלילית של העצמי. ההגשמה של ריקות מחסלת את השלילי, ולא את החיובי. בלי כוח רצון חזק, בודהיסאטוות אינם יכולים לפגוש ולהילחם בגישה המרוכזת בעצמי. לפתח רצון שכזה נדרש ביטחון עצמי עצום, וזה קורה בתחום של התפיסה העצמית החיובית. התפיסה העצמית השלילית פועלת בלי סיבה טובה, רק על סמך “אני רוצה את זה או את זה”, וזאת יש להפסיק. התפיסה העצמית החיובית לעומת זאת, פועלת על בסיס של תבונה, ובעזרתה אנו יכולים לפתח את הביטחון וכוח הרצון הדרושים להתגבר על שליליות. לכן אל תטעו לחשוב שהגשמה של אין עצמי מחלישה אתכם.

הגשמה אמתית אמורה להביא שינוי בחייך. הסימן לכך שבאמת הקשבתם ללימוד הוא שהתנהגותכם החיצונית הופכת להיות שלווה. הסימן שהגשמתם בצורה מעשית את הלימוד הוא שהסבל שלכם נעלם. אם אתם מודטים בצורה נכונה על ריקות, החמלה והמשמעת העצמית האתית שלכם יגדלו באופן טבעי. למרות שאתם אולי מודטים שלושים או ארבעים שנה, אם אתה לא משיגים את התוצאות האלו, משהו שגוי בתרגול שלכם והזמן הזה בוזבז. זה קורה כתוצאה של לימוד לא נכון מההתחלה. לפני שמתחילים במדיטציה מקיפה, חייבים ללמוד איך למדוט נכון: מהם המכשולים לריכוז מושלם? מהן תרופות הנגד? מהי המשמעות של “ריקות” ואיך אנו תופסים אותה במדיטציה? מהן ההשלכות הרחבות של ריקות בחיי היום יום? כאשר אנו לומדים מהמורים הנכונים, אז תרגול המדיטציה שלנו יהיה יותר חלק וישא תוצאות טובות.

על דפוסים של סבל מתגברים בשלבים, לא בבת אחת. הפעם הראשונה בה אתם ממש נפטרים מחלק מהם היא דרך הראייה, כאשר יש לכם תפיסה ישירה ולא קונספטואלית של ריקות. לפני שלב זה, כאשר אתם נתקלים בנסיבות שגורמות להופעה של סבל, אתם נאלצים להפעיל משמעת עצמית אתית כדי למנוע מהתחושות האלה להתבטא בהתנהגות שלילית. כדי לפתח שליטה עצמית כזאת נדרשים שני גורמים חיוניים – חוש יושרה אישית והתחשבות בזולת. מאחר ואותם מורים בודהיסטים שמתנהגים שלא כיאות חסרים את שני הגורמים הללו ולא מוטרדים מההשלכות של פעולותיהם על עצמם או על אחרים, זה מועיל לדבר כחבר דהרמה ולהשמיע את מורת רוחכם. זה עשוי לעזור להם לפתח יושרה אישית והתחשבות בזולת, ואלה ירסנו את התנהגותם ההרסנית.

התודעה כה מורכבת ודפוסי הסבל כה מתוחכמים ועוצמתיים עד שתרגול יחיד אינו יכול לבדו להעלים לחלוטין את כול המצבים השלילים. לכן הבודהה הציע אסטרטגיה מורכבת להתגברות על סבל. בקרב, אם אנו מזלזלים בכוחו של היריב, אנו בצרה גדולה. כך גם בתרגול הדהרמה, אל לנו לזלזל בכוחם של דפוסי הסבל שלנו.

כמה מסורות או אנשים מדברים על תרגול גבוה ועל דרך ישירה. למרות שדרך זו יכולה להספיק למספר אנשים מיוחדים, לרובנו אין הדבר כך. יש אנשים שמדברים גבוהה, אבל אם קורה משהו מטלטל בחייהם הם אינם מסוגלים להתמודד. לכן, באופן כללי, אני מעדיף דרך הדרגתית.

 מורה: הרבה תלמידים מפחדים לשבור את הסאמאיה – המחויבות והקשר עם הגורו שלהם –  אם הם ידברו בפתיחות על מה שהם תופסים כניצול לרעה. האם התנהגות לא ראויה של מורה הורסת את הסאמאיה ומשחררת את התלמיד?

 הדלאי לאמה: אני לא יודע. למרות שבמובן מסוים הגורו הפר את הסאמאיה, אין בכך היתר לתלמיד להפר אותה גם הוא. אם הגורו רוצח זה לא אומר שמותר גם לי! אל לנו לחקות דוגמאות רעות!  עלינו לכבד את הגישה המקובלת של העולם לגבי מה צודק ומה לא. קודם דיברתי על המצב עם שני העוצרים שלי. למרות שאני רוחש אמונה וכבוד עמוקים כלפי מורי ואני מחשיב אותם כישויות רוחניות גבוהות, לא היססתי לבקר את ההתנהגות שלהם מפני שפעולות אלה היו שגויות בלי קשר למי שעשה אותן. לא דיברתי מתוך שנאה או חוסר כבוד, אלא מפני שאני אוהב את הבודההדהרמה ומעשיהם היו בניגוד לה.

חשוב ביותר להבדיל בין שני דברים: האדם והפעולה שלו. אנו מבקרים את הפעולה, לא את האדם. האדם הוא ניטרלי: הוא או היא רוצים להיות מאושרים ולהתגבר על סבל, וברגע שהפעולה השלילית שלהם פוסקת, הם יהפכו לחברים. עושי הצרות הם דפוסי הסבל והפעולות. הוקעה של המעשה אינה אומרת שאנו שונאים את האדם. לדוגמא, אנו הטיבטים נלחמים בחוסר הצדק של הסינים, אולם אין זה אומר שאנו נגד הסינים כבני אנוש, אפילו האכזריים ביניהם. במדיטציה, אני מנסה לפתח חמלה אמתית כלפי אנשים אלה בעוד אני ממשיך להתנגד למעשיהם. כך אנו יכולים לבקר פעולות לא נאותות או תכונות שליליות של מורים ובאותו הזמן לכבד אותם כבני אדם. עדיין יש היבטים מיטיבים של הגורו. פעולה מוטעית אינה מבטלת את תכונותיהם הטובות. אם תעבירו ביקורת בצורה כזאת, אין סכנה של לידה מחדש לגיהינום כתוצאה מכך. המניע הוא המפתח: דיבור מתוך שנאה או שאיפה לנקמה לא נכונים. לעומת זאת, אם אנו יודעים ששתיקה שלנו תאפשר להתנהגות הרעה להמשיך ולפגוע בבודההדהרמה, ועדיין אנו שותקים, זו טעות.

 מורה: יש דיון מתמשך במערב לגבי ההולמות של מגע מיני כאשר שני השותפים לא נהנים ממעמד או כוח שווים. מה דעתך: האם יש מצבים בהם מערכת יחסים מינית בין מורה בודהיסטי לתלמיד עשויים להיות הולמים?

 הדלאי לאמה: יכול לקרות שמורה לא נשוי פוגש תלמידה לא נשואה בזמן שהוא מלמד. אם מערכת היחסים מתפתחת בצורה רגילה עם הסכמה וכבוד הדדים והם מחליטים להתחתן, זה בסדר. כאשר שני אנשים במערכת יחסים מתייחסים אחר לשני בשווה, אין הבדל במעמד או בכוח שלהם כאשר הם מקיימים יחסי מין. המורה לא יושב אז על כס מלכות! אולם, אם המורה מנהל יחסים עם תלמידה אחת בחודש מסוים ותלמידה אחרת בחודש הבא, אין זה תקין. כמו כן מגע מיני בכפייה או בהפעלת כוח אינו תקין. כך גם שימוש לרעה ברעיון של דאקיני[3] – כמו, למשל, באמירה “יש בך סימנים של דאקיני אמתית”, או בדברי חנופה כמו “יש לך פוטנציאל דהרמטי גדול”. נשים לא צריכות לפחד לומר לא!

מורה: במערב יש הרבה אנשי מקצוע שעוסקים לעומק בשאלה באילו שיטות טיפול יש להשתמש במקרים של ניצול ופגיעה. האם יש שיטות אסיאתיות להתמודד עם ניצול ופגיעה ולעזור לצדדים המעורבים?

 הדלאי לאמה: במקרים של נזירים, אם אחד מארבעת הנדרים הבסיסים – להימנע מהרג של בני אדם, גניבה של חפץ בעל ערך, קיום יחסי מין (הטרוסקסואליים או הומוסקסואלים), ודיבור שקרי לגבי ההישגים הרוחניים שלך – מופר בצורה מלאה, הנזיר חייב לעזוב את המנזר והוא חדל להיות נזיר. מעבר לכך איני מכיר שיטות ממוסדות לטיפול במקרים אחרים.

כל צורה של פגיעה מנוגדת לעקרון הבודהיסטי הכללי. אם אדם אינו נשמע להנחיות של הבודהה, ספק שיישמע לאנשים פשוטים כמונו. קודם הצעתי שכאשר מורה נוהג בצורה לא אתית ותלמידים ניסו לדבר אתו על כך ללא תוצאה, אזי המפלט היחיד הוא לפרסם את המקרה בקהילה. אני מניח שהמורה ירגיש בושה ומבוכה ויחליט לשנות את התנהגותו. אני אברך על רעיונותיכם בנושא זה.

קורה שאנשים כמעט מוותרים על אמונתם והערכתם לבודהה אם הם מנוצלים מינית על-ידי מורה בודהיסטי. זה מעציב אותי מאוד. כאשר מסבירים להם שזה עומד בניגוד לעיקרון הבודהיסטי הכללי, הספקות שלהם לגבי הבודהה והדהרמה פוחתים. כפי שהוסבר קודם, אם מורה נותן הנחיות שסותרות את הדרך, אל תמלאו אחריהן. אם יש מי רוצה לראות סימוכין בכתבים לנקודה זו או אחרת, אנחנו יכולים להראות להם.

כבודהיסטים, המניעים שלנו חייבים להיות בהירים וכנים. מאחר ויש משבר מוסרי במדינות המפותחות, אנו חייבים להסביר מהי התנהגות נאותה לפי הדהרמה ולחיות בדרך זאת גם אנו. אנו לא ממציאים כללים להתנהגות אתית וכופים אותם על אחרים: הבודהה עצמו תאר זאת וקבע את מערכי הנדרים השונים. כמאמיניו הכנים של הבודהה, אנו פשוט מזכירים לעצמנו ולאחרים מה אמר הבודהה. אם יש מי שאינם רוצים ללכת בעקבותיו, זו זכותם. אבל אם הם מחשיבים את הבודהה כמורה שלהם, חשוב לכבד את העקרונות האתיים שהותוו על ידי הבודהה.

[1]  וִינַיָה – “סל כללי הנזירות” (וִינַיַה פִּיטַקַה); אחד משלושת הסלים של הקאנון הבודהיסטי המוקדם.

[2]  הבודהיזם הטנטרי, או הואג’ראיאנה (“מרכבת היהלום”), הוא כינוי לבודהיזם הטיבטי. בבודהיזם הטנטרי יש ספרות רבה ומורכבת, שנקראת טנטרות.

[3] http://www.newworldencyclopedia.org/entry/Dakini

כללי אתיקה ביחסי מורה תלמיד: האחריות של מורים ותלמידים

באישור טובטן צ’ודרון  נערך ע”י טובטן צ’ודרון מתוך הערות שנרשמו בפגישה של הוד קדושתו הדלאי לאמה עם מורי בודהיזם מערביים בדרמסאלה, 1993 *** מורה:  מהן …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו