EN
EN

הבנה חילונית של התהוות מותנית: סנקהארה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

לינדה בלנצ’ארד היא חברת הגוף האינטרנטי Secular Buddhist Association שחוקר את הכתבים הבודהיסטים המוקדמים בהתייחסות לזמננו. היא מחברת הספר                                       Dependent Arising In Context: the Buddha’s core lesson, in the context of his time and ours

 

*  *  *

״הבורות״ היא החוליה הראשונה בשרשרת ההתהוות המותנית. זוהי בורות בקשר למהי דוקהה, כיצד היא נוצרת, בקשר לכך שיש לה סוף, ובקשר לדרך להשיג זאת. דוקהה נגרמת בשל הרגשת-עצמי מסוימת (ההרגשה שיש לנו עצמי קבוע), והיא איננה סוג של סבל שלגמרי מחוץ לשליטתנו, אלא מוגדרת כמשהו שעליו יש לנו שליטה. זוהי הדרמה היתרה שאנו נוטים להוסיף לאירועים, דרמה שמתמקדת בנו, ״הבעיה שלי, האשמה שלי, הכאב שלי״ – ולעולם לא רק ב״כאב, בעיה, אין אשמה״.

 

מכיוון שמה שמתארת ההתהוות המותנית זה את האופן שבו נוצרת דוקהה – באמצעות פיתוח הרגשת העצמי שלנו – הלימוד הזה הוא המענה לבורות שלנו. הבנה של התהוות מותנית נותנת לנו את הכלי לו אנו זקוקים כדי לשבור את המעגל.

 

השלב השני נקרא ״סנקהארה״ ולא קל להסביר אותו – זה היקשה תמיד על מורים ועל מתרגמים. נתחיל בתאור של סריפוטה במג’הימה ניקאיה 9 (אוסף הדרשות באורך בינוני), כפי שתורגם על ידי בהיקהו ננמולי ובהיקהו בודהי, אשר מתרגמים סנקהארה כ״מבנים״.

 

ישנם שלושה סוגי מבנים: המבנים הגופניים, המבנים המילוליים, המבנים המנטליים. כשמתעוררת בורות יש התעוררות של המבנים. כשנפסקת הבורות נפסקים גם המבנים.

 

זה אומר לנו שלסנקהארה יש קשר לגוף (מעשים), לדיבור, ולמחשבות, אך לא אומר לנו הרבה יותר מזה. הסיבה לכך היא שהנאום של סריפוטה מתמקד ב״הזנה״ של כל שלב. הוא מצביע במדוייק מהו ״השדה״ שעומד לצמח ממה שקורה כאן, ובכך הוא אומר לנו להתבונן במה שאנו עושים כדי לראות מה קורה: להתבונן בפעילות הגופנית שלנו, בדיבור שלנו ובמחשבות שלנו.

 

כשאנו מתבוננים בשדה כדי לזהות מה נוצר בו שמהווה חלק מבעיה, עלינו לזכור שדברים רבים נוטים לצמח באותו שדה, ולא כולם יהוו בעיה. בואו נשתמש לרגע במטפורה הבאה: יש לנו שדה בו אנו רוצים לזרוע דברים טובים שיקיימו חיים טובים, אבל אפשרנו לשדה לגדול פרא, ללא התערבותנו. בשדה יכולים להיות דברים מסוימים שגדלו באופן טבעי ושהם טובים ושימושיים, ויזינו אותנו כשנעבוד בשדה, אך רוב הדברים שגדלים בו, ללא שום טיפוח, הם עשבים שוטים. כשאנו לומדים כיצד לטפח היטב את השדה, אנו גם לומדים אילו דברים שגדלים בשדה יש לנכש (העשבים השוטים), אילו דברים בריאים לנו יש לעודד (דברים שכבר גדלים שם ועלינו להשקות ולטפח), וככל שהעשבים נעלמים אנו יכולים לזרוע זרעים מועילים ברווחים שנוצרו – וכשהם יגדלו שם לא יהיה מקום לצמיחת עשבים חדשים. זוהי, למעשה, המטפורה של התרגול הבודהיסטי. בכל שלב אנו מחליפים את העשבים השוטים שגדלים מעצמם במשהו יותר מועיל.

 

הדבר החשוב הוא להבין שלא כל מה שגדל בשדה הוא עשב שוטה.

 

אם נשתמש במושג הזה מהמטפורה, מה שאני אומרת הוא שלא כל פעולה של הגוף, של הדיבור ושל התודעה מהווה בעיה. אלו הם הדברים שאנחנו עושים, אומרים וחושבים, שהבורות באופן ספציפי היא אחד הגורמים העיקריים שלהם. צמצום ההגדרה של הנושא עליו אנו מדברים בכל שלב, היא אינהרנטית לטבע השרשרת של אירועים סיבתיים: כל אירוע מאוחר יותר נצבע על ידי התנאים הקודמים לו. כל מה שנוצר בכל שאר המעגל חייב להיות מתאים לתיוג ״בגלל בורות״ (של דוקהה, הגורמים לה, הפסקתה, השיטה להפסקתה – תמיד בגלל הבורות המסוימת הזו).

 

בסוטה זו, תרגום המלה סנקהארה ל״פעילויות״ היה יכול להיות נכון מאד, אך ״פעילויות״ אינן כל מה שהיא מתארת – המלה נוגעת במשהו הרבה יותר רחב, ואנסה לתארו.

 

היות שסריפוטה אינו אומר לנו מה עלינו לחפש בשדות אלה, היות שהוא אינו מציין במפורש מהו הדבר שמוזן על ידי פעילויות אלה, אנסה לראות אם אצליח לתאר זאת: זהו חלק מהשאיפה הטבעית שלנו להמשיך להתקיים; אלה כל הדברים הבלתי חיוניים שאנו עושים כדי לקבע את הרגשת העצמי שלנו, לעצב אותה ולשמור עליה בעולם בו נראה שכולם רוצים לשנות אותנו ולעצב אותנו בהתאם לצורכיהם. סנקהארה מתארת גם את הדברים שאנו עושים כדי לשמר את הרגשת העצמי (הפעילויות) וגם את מה שמניע אותנו להמשיך לעשות זאת. היא מתארת את הרעב לדעת מי אנחנו בהקשר לעולם, לדעת שאנו קיימים, ולהגן על מה שאנו יודעים על עצמנו, ועל הידיעה על קיומנו. היא גם המניע וגם הפעולות שנוצרות ממניע זה.

 

לכן כשסריפוטה אומר שמה שמזין סנקהארה אלה הן הפעילויות המנטליות, הפיזיות והמילוליות שלנו, הוא מייעץ לנו להתבונן במה שאנו עושים, אומרים וחושבים, בדבר שגורם להרגשת-עצמי – להתבונן בפעילויות שלנו כדי לראות, בפעולה, את המניע שלנו לעשות זאת; לחפש את הדרכים בהן אנו עושים זאת. לחפש, גם, את הדרכים בהן הדברים שאנו עושים מזינים עוד יותר את המניע – למשל, כיצד רגש של סיפוק שמציף אותנו כשאנו מקבלים אישור לדעותינו גורם לנו לרצות עוד ועוד סיפוק כזה.

 

אך חכו! יש עוד! באותו מחיר בזיל הזול של מלה אחת סנקהארה – אנו גם נוסיף משמעות אחת נוספת כבונוס! היות שאחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בקשר לסנקהארה הוא שהיא איננה מתארת מעשים רעים – מתוך משמעות זו של סנקהארה נוצרת הגישה הבודהיסטית לחיים של ״אין חטא״. הדברים שאנו עושים שמונעים על ידי סנקהארה, שהם סנקהארות כשהם מתרחשים, ניתן לראותם כרעים, ואולי אפילו רעים מתוך כוונת תחילה – אך הגורם לסנקהארה, תזכרו, אינו רוע, הוא בורות.

 

הבעיה עם סנקהארה היא שאנו אפילו לא יודעים שיש בנו המניע הזה, ובוודאי שאיננו יודעים כיצד הוא מתבטא – לפחות לא בהתחלה. ואפילו אחרי שאנו לומדים להכיר אותו, עדיין קיימות מאות דרכים להכשיל אותנו מבלי שזיהינו את השיטות המדוייקות בהן הוא משתמש לשימור-קיומנו. יש הרבה בורות שעליה צריך ללמוד, שיש לחפש אותה, לזהותה, ולא קל לשבור את המנהגים שנוצרו מסביב להנחות המוסתרות, והבלתי בדוקות, על איך העולם פועל ומהו חלקנו בו, או מה צריך להיות חלקנו. אפילו כשאנו מזהים את הפעילויות, הפסקתם יכולה להוות אתגר.

 

אבל הנקודה שאני מדגישה כאן היא שהסנקהארה היא, בעיקרה, הטבע שלנו, הנטיות הנסתרות שלנו. מה שהיא באמת, זה מנגנון ההישרדות שהביא אותנו למה שהגענו, כמין אנושי – מנגנון הישרדות שהשתגע. הצורך שלנו להרגיש שאנו חיים וששווה להחזיק אותנו בחיים, ולשמור על עצמנו, הוא הכרחי (ולכן אין הוא סנקהארה, והפעילויות התומכות בבסיס שלו אינן פעילויות-סנקהארה), אבל הצורך הכפייתי שלנו להגן על כל דבר שקשור אלינו איננו הכרחי, והוא המקור לרוב הבעיות שלנו. הצורך הבסיסי לשמור על עצמנו (לחפש מזון, מים, מחסה, תרופות) איננו קשור כלל לסנקהארה; אלה הדברים שגדלים באותו השדה, אך אינם אלה שאנו מחפשים. רק כשאנו נוגעים במורכבויות של היחסים הבין-אנושיים קורה, לפעמים, שהשימור-העצמי מפריע. זוהי מערכת ישנה, של מוח-זוחלים, שאיננה מסוגלת להתמודד עם הזמנים החדשים.

 

האם חשבתם שסיימתי לארוז ערכים בתוך המלה האחת הזו? לא סיימתי! ישנה עוד שכבה של סנקהארה, והיא שסנקהארה נתמכת על ידי טבע החברה בה אנו חיים – על ידי המנהגים והנחות היסוד שלה. היא לא נוצרת רק על ידי הנטיות הטבעיות שלנו בלבד. המילה ״סנקהארה״ כמושג בודהיסטי נגזרת ממילה שמשתמשים בה ביחס לטקסים, ובמיוחד טקסים שמתקיימים במשותף עם אנשים אחרים. אנו מגיעים לעולם עם צורך כפייתי לפתח בטחון ביחס לעצמנו ולדרכים בהן העולם פועל, והדברים שנאמרים לנו על ידי הורינו, חברינו, מורינו, וכל האחרים שאנו פוגשים, תורמים לאופן בו אנו מפתחים ביטחון זה. הנטייה הטבעית שלנו לפתח דעות על העצמי מוטה לכיוונים שנתמכים על ידי החברה, והנטיות שלנו ניזונות מההנחות החברתיות. אם נראה שכולם סביבנו אומרים שהדרך לאושר נמצאת ביופי, או בהשגת רכוש ועושר – או בעבודת האל בצורה מסוימת – גם אנו ניטה לכיוון זה.

הבנה חילונית של התהוות מותנית: סנקהארה

לינדה בלנצ’ארד היא חברת הגוף האינטרנטי Secular Buddhist Association שחוקר את הכתבים הבודהיסטים המוקדמים בהתייחסות לזמננו. היא מחברת הספר                                       Dependent Arising In Context: the Buddha’s

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו