EN
EN

גישה נכונה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

ג'ק קורנפילד, מבכירי מורי הדהרמה במערב, הוא יהודי אמריקאי, יליד 1945, ששהה כנזיר בין 1967 ל- 1972 במנזרים שונים בתאילנד, בורמה והודו, והיה תלמידו של אג'אהן צ'ה. כשחזר לארה"ב הקים ב-1972 את Insight Meditation Society  (IMS) במסצו'סטס, שהשפיע רבות על קליטתה של מדיטציית הויפאסנה במערב. בשנים לאחר מכן השלים דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, וב- 1985 סייע בהקמתו של מרכז דהרמה נוסףSpirit Rock  בקליפורניה, שם הוא חי כיום עם אשתו ובתו. הוא כתב ספרים רבים, מהם תורגמו לעברית "דרך הלב", "הלב הנבון" ו"אחרי האקסטאזה".  

רשימה זאת היא תקציר ערוך של פרק שנלקח מתוך סדרת "הדרך הנאצלת כפולת השמונה לבעלי הבית"

***

ובכן, החלטתם כי תרגול רוחני משתלם מסיבה זו או אחרת. זה לא אומר שאתם צריכים להיכנס למנזר אלא שחיי היום-יום, הנהיגה ומערכות היחסים שלכם הם התרגול שלכם, וזה דורש השקעה. הדרגה הבאה או השלב הבא בעבודה הזו היא גישה נכונה או מחשבה נכונה. בעזרתה ניתן להבין כמה ערך יש בחיים פנימיים וכמה האושר שלנו מבוסס הרבה יותר על הלב מאשר על נסיבות חיצוניות. כשהקשיים מקיפים אותנו, אם ליבנו פתוח, בהיר ומלא הבנה, נוכל להיות מאושרים. אנו יכולים להיות בעיצומן של נסיבות נפלאות ועדיין להיות אומללים, בודדים ומדוכאים, ולדעת שהאושר שאליו אנו שואפים הוא למעשה פעולה של הלב שלנו, של חיינו הפנימיים. … לגישה נכונה יש שלושה היבטים.

הראשון הוא פתיחות ונכונות לקבל. כשאתם לוקחים על עצמכם לתרגל, השתדלו שלא להתקבע על גישה מסוימת: "אני רוצה להיות תמיד שקט ורגוע, אני רוצה לא להיות כועס", או "אני רוצה שהגוף והברכיים שלי לא יכאבו", או "אני לא רוצה להיות עצבני", או "אני לא רוצה לפחד", או "אני רוצה להשיג הרבה אור ושמחה". בהצלחה! לעיתים זה קורה. אבל אם תרצו להרגיש רק ככה, מה יקרה בתרגול היומיומי שלכם? פשוט מאוד. אתם תתאכזבו. ואז מה אתם עושים? אתם מפסיקים לעשות מדיטציה. אם תנסו לשלוט על איך צריכים להיות האישיות או המחשבות שלכם, או על איך הגוף שלכם אמור להתנהג, האם הם ישמעו בקולכם? אמרו את האמת! אתם יושבים כאן ואומרים, "מחשבות, אל תבואו". האם זה עוזר? תרגול יכול לעזור מעט, אבל לא הרבה. זה דומה לרדיו. ברדיו יש פרסומות, ואתם לא יכולים לומר, "אני רוצה רדיו בלי פרסומות". זה פשוט לא עובד ככה. … המשמעות של פתיחות היא לא ליפול בפח של "אני רוצה להיות שקט ורגוע, נפשית וגופנית", אלא לפתח איכות של חקרנות, של התנסות, של ראייה והבנה מי ומה אתה. "אני מוכן לשבת ולהקשיב ללב שלי ולראות מה באמת חשוב לי, מה מפחיד אותי, או מה אני מסתיר מעצמי. אני הולך להתבונן בתודעה שלי ולראות מהם הדפוסים, מהן התשוקות, את מה שמשמח אותי ואת מה שמעציב אותי, ואיך זה עובד בעולם." בתרגול אפשר לגלות עושר ועומק עצומים, והגישה הנדרשת היא "אני מוכן להתבונן וללמוד” במקום "אני רוצה לעשות את זה בדרך מסוימת". … בשיחה עם תלמידיו בהרצאה רבת משתתפים שנשא באחד הערבים, אמר טרונגפה רינפושה, "אם לדבר גלויות, אני ממליץ לכם לא להתחיל ללכת בנתיב הרוחני משום שהוא רצוף כאב וקושי; זה ממש קשה. כך שההמלצה שלי לכולכם היא לא לעשות זאת. אתם יכולים לעזוב עכשיו".

ואז הוא אמר, "אבל יש לי המלצה שניה, והיא זו: אם אתם מתחילים, מוטב שתסיימו. אם אתם מתחילים, עשו את זה בכל מאודכם". זה משהו שבתוכנו. אני חושב שזה החלק שבנו שאוהב אמת, או אולי זה החלק שאוהב להתחבר עם יצור חי אחר. גם אם אנו פוחדים מאינטימיות – וכמה מכם יודעים למה אני מתכוון – או חוששים להתקרב ואז לאבד, או פוחדים למות, או מתקשים לראות צדדים מסוימים בעצמנו, עדיין יש משהו בליבנו שבאמת רוצה להתאחד, שרוצה להתחבר באופן עמוק לאנשים אחרים, לחיים ולעולם מסביבנו. כך שפתיחות – החלק הראשון של גישה נכונה – היא תהליך הגילוי הזה, של ראיית מה שיש והיפתחות אליו, בלי לנסות לשנות שום דבר אלא לראות בבהירות, בתשומת לב וללא שיפוט את הפחד, הבדידות, התוקפנות, השמחה, האושר, האהבה והעצב שלנו; לראות את גופנו, איך אנו משתמשים בו, איך אנו מתרגלים אותו; מה אנחנו אוכלים, מתי אנו שבעים, מתי אנחנו אוכלים יותר מדי. האיכות הזו של חקירה היא נקודת ההתחלה שלנו, והיא יוצאת מן הכלל. היא הופכת את התרגול הרוחני למלהיב וחי במקום להיות מבוסס על חיקוי ושינון. אז אנחנו יכולים להתחיל ללמוד על כוחות התשוקה, הפחד, הרצון והאהבה המניעים את העולם כולו ואת חיינו. בין אם אנו מודעים לכך ובין אם אנחנו על טייס אוטומטי, הם תמיד בפעולה. אנו מתחילים לגלות מי אנחנו ואיך הדברים עובדים.

זה מביא אותנו לחלק השני של הגישה הנכונה, שהוא ויתור. ישנו פתגם הודי שאומר, "כשכייס רואה קדוש, כל מה שהוא רואה זה את הכיסים שלו". מה שאנו רוצים קובע את מה שאנחנו רואים. אם אתם הולכים ברחוב כשאתם רעבים, מה תראו? מסעדות. "הנה מסעדה יוונית. אולי אזמין לי מנה של גבינת פטה וסלט. או, שם יש מסעדה צמחונית נחמדה. לא, אני חושב שאזמין המבורגר. הנה מסעדת המבורגרים טובה". אתם לא תראו חנויות נעליים. או אם אתם בתרגול מדיטציה ויוצאים להפסקת תה, אתם מביטים סביב ורואים רק את מה שמעניין אתכם. אם אתם רוצים לדבר עם נשים, אתם רואים נשים. אם אתם מעוניינים בסקס, אתם רואים אל מי אתם נמשכים ומי מהווה תחרות. אם אסטרולוגיה היא התחום שלכם, אתם מבררים אם רוב הסובבים אתכם הם מזל מים או מזל אש. אם יש לכם עניין בצעירים או בזקנים, זה ההקשר שמתוכו אתם באים. אם אתה ספר, מה שאתם רואה זה מי צריך תספורת. מה שמעניין אתכם קובע ומגביל את מה שאתם רואים. פירושו של ויתור הוא לשים בצד את מה שאנחנו רוצים לזמן מה.

כשלמדתי במנזר היער אצל אג'אהן צ'ה, תרגלנו רבות את משמעת חוקי הנזירות, וישנם מאות חוקים כאלה. בתחילה הם נראו מעצבנים ממש כמו קוץ בישבן. כשלמדתי לעבוד איתם, לעבוד עם החוק של צום לאחר השעה 12 בצהריים, לשבת בתנוחה מסוימת ליד נזירים בכירים – יש שם המון טקסיות – ולהתמסר, זה דרש הרבה כניעה. תוך כדי כך אמרתי לעצמי, "אבל אני רוצה לעשות את זה בדרך שלי. החוקים האלו הם בני 2000 שנה, זה טיפשי, הרי אנחנו חיים בזמנים מודרניים", והיו לי הרבה התנגדויות. כמובן שלא היתה לי ברירה. הייתי נזיר והייתי חייב לעשות זאת. אני מתכוון שאם לא הייתי מציית, אני מניח שהייתי יכול לעזוב. ”בסדר, אני אעשה את זה". אבל היתה לי התנגדות לציית לחוקים וללכת נגד ההרגלים שלי. בעולם המערבי אנחנו מפונקים. אנחנו יכולים לשתות איזו בירה שמתחשק לנו, לאכול איזה אוכל שבא לנו, לנסוע לאן שאנחנו רוצים, ויש לנו יכולת לשנות את חיינו בצורות שרוב האנשים בעולם לא יכולים לחלום עליהן. אבל העניין היה ויתור. ובעקבותיו בא הגילוי שיש עוצמה פנימית שמגיעה כאשר איננו רק מצייתים להרגלים שלנו; והיא מביאה איתה תחושה של רווחה או טוהר, משום שאנחנו מתחילים לאמן את עצמנו. איננו חייבים לציית לכל ההרגלים שלנו ולכל התשוקות שלנו. אג'אהן צ'ה היה מורה גדול כי הוא נהג להוציא מאיזון את אלו שהגיעו אליו בתחילת דרכם כמתרגלים, והיה שולח את אלה שאהבו למדוט בשקט ובשלווה למנזר בבנגקוק בלב העיר הסואנת. ואם אהבת להתרועע בחברה ולדבר עם אנשים, הוא היה שולח אותך למערה מרוחקת להתמודד עם בידוד ובדידות. סוג התרגול שמראה לנו מה מפחיד אותנו, ממה אנו בורחים ומדוע אנו חסרי מנוח, הוא זה שרלוונטי לחיינו. לשם כך נדרשת קצת אש. בתרגול יש אש. אם אין בזה אש, זה לא מעניין. אז כן, אתם יושבים ומחזיקים ידיים לפני ארוחת הערב ועושים קצת "אום" וזה נעים ושליו, ואז אתם אוכלים. זה לא ממש מעניין. אבל אם אתם בוערים באש, הגוף שלכם עובר טרנספורמציה, הלב שלכם עובר טרנספורמציה, אתם מרגישים את הבדידות ואת התשוקה שלכם, אתם מביטים במקומות שמחזיקים את המתח בגוף שלכם, אתם רואים מה זה להיות אומלל ומה זה להיות שמח, אתם מביטים בסבל שלכם ובציפיות שלכם – וזה עסיסי, זה מעניין, וזה המקום שממנו מגיע השחרור.

השלב השני הוא ויתור. זה אומר להתחיל לעבוד עם תחומים בחיים שלנו שאנחנו יכולים לזהות ושלא היינו מודעים אליהם. הייתי יכול לעשות סיבוב בחדר הזה ולשאול אתכם, וכול אחד מכם היה יכול לציין משהו שהוא צריך לעבוד עליו, לא כי זה רע, אלא כי דרכו אתם יכולים להעצים את עצמכם. …

השלב הראשון בגישה נכונה הוא פתיחות. זה לא עניין של "אני הולך לשפר את עצמי וליצור אישיות מושלמת, גוף מושלם ותודעה מושלמת." אני לא מכיר אף אחד כזה. זו יותר איכות של חקירה ופתיחות. השלב השני הוא לרצות לעבוד, לא רק לציית להרגלים, אלא להשקיע מאמץ ולהיות מוכנים לוותר. והשלב השלישי הוא האיכות של אי-גרימת נזק או מחשבות אוהבות, כיצד לעורר אותן, כיצד אנו יכולים לטפח את האיכות הזו בחיינו הרוחניים, שמשמעותה להפוך מודעים יותר לאופן הפעולה שלנו ולמה שאנחנו עושים. אפשר להתייחס לדברים שקורים לנו כאל מתנות, בעיקר לקשים שבהם; הם אינם בהכרח מתנות טובות, אבל הם מתנות. דון חואן קורא לזה "אתגרים". דרך אחת לגלות את האיכות הזו של אהבה היא להסתכל על עצמנו כאילו כל אחד מאיתנו נמצא בתוך לול-פעוטות. אנחנו חיים בתוך לול גדול ויש לנו המון צעצועים, כמה מהם חמים ושורפים, כמה מהם קרים, כמה מהם נעימים וכמה מהם לא. החיים שלנו מוגבלים בזמן; אנחנו נולדים, ואנחנו נמות. שום דבר לא יעצור את זה. לא משנה כמה מהר נרוץ וכמה ג'וגינג נעשה, אנחנו נמות בכל מקרה. הזמן המוגבל הזה הוא מה שמוסיף עניין להתנסויות שלנו. כל עוד אנו כאן בזמן הזה, בואו נלמד; בואו נתבונן בו באמת.

הלימוד הזה קשה, כי קל לאהוב חתלתולים וכלבלבים, תינוקות כשאינם בוכים וחוויות נעימות. אין לזה בעצם שום קשר עם אהבה. זאת מין נעימות או רגשנות. אני חושב שלאמיתו של דבר, אהבה מתגלה באמת בזמנים הקשים. אז מבינים מה זאת אהבה. אז האש ממיסה את כל המחסומים שיש לנו בליבנו. והלב שלנו רוצה להינמס. הכאב איננו כל כך נורא. הרבה יותר טוב לתת לדברים לקרות מאשר להישאר דוממים, קרים וחסומים. מה שנדרש בתרגול של אהבה, האיכות הזו, היא "יציבות" – מילותיו של סוזוקי-רושי. … התרגול שלנו יעבור עליות וירידות. לפעמים אתם יושבים במדיטציה ומרגישים מוזנים ומרועננים; ולפעמים אתם יושבים לאחר יום עמוס כשהגוף שלכם מתוח ומחשבותיכם מתרוצצות, ואתם שונאים את האדם הזה, ודואגים לגבי העניין ההוא, ואתם לא רוצים להרגיש את זה ולהסתכל בזה. תרגישו את זה, הביטו בזה; השקיעו בפיתוח האיכות הזו של יציבות, של מה שנקרא "תודעה מתמידה לאורך זמן." זה איננו משחק קצר. אתם יודעים, אנחנו רגילים להזמין אוכל מהיר מתוך חלון הרכב ולומר למוכרת דרך המיקרופון, "כן, אני רוצה ביג מאק, צ'יפס וקולה," או מה שזה לא יהיה. אתם מקבלים את ההזמנה ואוכלים תוך כדי נהיגה; אתם לא צריכים אפילו לעצור. סיפוק מיידי. אבל זהו איננו סיפוק מיידי. זהו הדבר הכי ארוך שתעשו אי פעם, משום שהוא נמשך כל החיים. זה לגלות איך להתמיר את החיים שלכם מלהיות על טייס אוטומטי ולהפוך אותם למודעים, לתגלית, למשחק. וזה נפלא. וזה אומר שאתם לא מסיימים אף פעם, אלא לומדים איך לשחק את המשחק ולהפוך את החיים שלכם למשחק הזה. זה מאוד מחזורי. הרבה יותר פעמים יהיה לכם קשה לעשות מדיטציה מאשר קל. וגם ברגעים הטובים זה יגיע. אתם יודעים איך זה כשקורה לכם משהו מתוק וטוב, כשאתם חווים טעם נפלא, חוויה מינית עילאית, הופעה נהדרת, מוסיקה מדהימה או מדיטציה טובה? מה קורה? הקול הקטן הזה מתגנב לו באמצע. ומה הוא אומר? "זה לא יישאר. איך אפשר שזה יישאר עוד כמה זמן?" הדאגה הזאת נמצאת שם גם בעיצומה של החוויה. איננו יכולים פשוט ליהנות מהרגע כי יש את הדבר הזה בתוכנו שמנסה להיאחז בו. חכמה היא גם הפיתוח של סבלנות, אהבה או יציבות דרך כל השינויים המחזוריים. … תוך כדי דיבור, אני מנסה לתרגם את השיחות והמושגים שבהם השתמשתי לעיתים קרובות בריטריטים אינטנסיביים, ומנסה למצוא דרכים ליישם אותם למצב שלנו – עבודה, משפחה, נהיגה וכל השאר.

היום התראיינתי ברדיו, ובסיום הראיון לימדתי מדיטציה לנהגים, כי אני יודע שאנשים מאזינים לרדיו בשעת נהיגה. "אל תעצמו את העיניים. אחזו בהגה. עכשיו הירגעו. בדיוק כך." זה היה כיף. זוהי האיכות של להתחיל להפוך את מה שאנחנו עושים לתרגול שלנו, דרך גישה של פתיחות וסקרנות במקום להיצמד לאידיאל רוחני כלשהו; דרך מוכנות לוותר, קצת אש, ולבסוף דרך המון סבלנות ויציבות. … אפשר אפילו להשתמש בסבלנות כדי להבין מהי חוסר סבלנות, משום שאם תביטו בזה, תתחילו לראות מה יש שם כשאתם מרגישים חסרי סבלנות. אנו מגלים אהבה על ידי התבוננות במקומות שבהם היא נעדרת. למעשה, אנו מגלים שם אהבה עמוקה, אמיתית יותר. אל תתייחסו לרומנטיקה. מהחלק הזה תשכחו. תתייחסו לקושי, ואז תוכלו באמת ללמוד על אהבה. … אנו נהיים חסרי סבלנות כאשר יש לנו חוויה לא נעימה, כאשר כואב לנו, כשאנו חווים כאב גופני או נפשי. כדי שהלב ייפתח עלינו להיות מוכנים לחוש כאב, שמחה, עונג, חום, קור, הדבר כולו. כשאתם פותחים את הדלת, מה נכנס אליכם פנימה? נכנס מה שיש. וכשאתם פותחים את הלב, אתם חווים כמה עושר יש באנושיות שלנו. אי אפשר לפתוח את הלב לעונג מבלי להרגיש גם כאב. החיים בנויים מהפכים; מעלה/מטה, אור/חושך, חום/קור, וכשאנו נפתחים אנו מגלים יכולת להרגיש שמחה והבנה שמתחשבות בכך שבחיים יש עונג וכאב. שניהם גם יחד. אם אתם לא רוצים להרגיש כאב כדאי שתעברו לפלנטה אחרת, כי זאת מורכבת מחושך ואור, מתוק וחמוץ, חום וקור, עונג וכאב. זה המשחק. אם אתם רוצים שלבכם ייפתח, שימו לב לחוסר הסבלנות שלכם. זהו מקום מעולה להתבוננות. תספרו כמה פעמים אתם חסרי סבלנות במשך היום ומה גורם לכם להרגיש כך. אל תנסו לשנות את זה. אתם יכולים ללמוד מזה דברים נפלאים.

גישה נכונה

ג'ק קורנפילד, מבכירי מורי הדהרמה במערב, הוא יהודי אמריקאי, יליד 1945, ששהה כנזיר בין 1967 ל- 1972 במנזרים שונים בתאילנד, בורמה והודו, והיה תלמידו של

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו