אין-אני (אנאטה) בחיי היום-יום

• מאת: אבי פאר
• תרגום: 
• מקור: 

1.   שלושת מאפייני המציאות - לפי הבודהיזם
 
הבודהיזם מגדיר 3 "מאפיינים בסיסיים" של המציאות (החיים):
- דוקהה (dukkha) -  קושי/ סבל.
-  אניצ'ה (anicha)  -  שינוי/ חוסר קביעות.
-  אנאטה ( annata)  -  אין "אני קבוע" (no self).
כל אחד ממאפיינים אלו (אשר דורשים דיון נפרד ומעמיק בהם) ניתן להסתכלות הן כמשפיע (גורם/ סיבה) והן כמושפע (תוצאה) של האחרים.
קל יחסית להבין (והכוונה להבנה ראשונית  -  ברמה האינטלקטואלית) את שני הראשונים: -  מכיוון שהם קשורים לחוויות (התנסויות) יומיומיות שלנו:
-  דוקהא - כולנו חווים סבל (או לפחות קושי/ חוסר סיפוק/ אי נוחות) -
  אם ברמה הגופנית/ פיזית ואם ברמה הנפשית/ רגשית.
-  אניצ'ה - כולנו חווים את השינויים הבלתי פוסקים הכרוכים בחיינו, הן כשינויים חיצוניים של עולם/ של סיטואציות שאנחנו נתקלים בהם ושל אנשים אחרים והם כשינויים פנימיים בתוכנו שינויים גופניים/ מצבי רוח/ הבנות והשקפות/ התייחסות למצבים ואנשים וכו'.

כאשר מנסים לדבר על המושג "אנאטה" (no self)- המצב קשה הרבה יותר - היות
והחוויה הקיומית שלנו היא הפוכה ("בודאי שיש לי אני קבוע").
מסביב לבעיה נוצרים הרבה אי הבנות ואפילו תיאוריות שלמות (מוטעות).  

2.   האם יש לי "אני"? בודאי - יש לי אפילו הרבה
נתחיל את הבירור של המושג בהבנה: שאין לנו "אני אחד" - אלא ישנם"הרבה אני" - בכל אחד מאתנו.
הכוונה היא שיש לנו "מגוון" של "זהויות" (למעשה: "הזדהויות") או "הגדרות עצמיות" - למשל:
-   "אני הקורבן" (תמיד דופקים אותי/ לא באשמתי).
-  "אני המוותר" (מנסה למנוע קונפליקטים/ האחרים קודמים לי).
-  "אני הרודן" (רוצה שיעשו מה שאני אומר).
-   "אני הרודן הנאור" (כמו הקודם, אבל אומר "בבקשה").
-   "אני הבדרן" (שבכל מקום הוא מסמר האירוע וגם דואג שלא תהיינה שתיקות).
-   "אני האבא/ אמא" (האימא הפולנייה/ האימא המרוקאית - אותו הדבר).
-   "אני המנהל" (ולא רק במקום העבודה - גם בבית/ בחברה/ במסיבה...).
-   "אני הנהג במכונית" (שונה לגמרי מלומר: אני "הולך הרגל" שחוצה את הכביש).
-   "אני הילד של אמא".
-   "אני הפחדן".
-   "אני הכועס".
-   "אני השיפוטי" (כל מה שיש בעולם האם טוב/ נכון או לא טוב/ לא נכון).
-   "אני שמחפש שליטה" (כי אובדן שליטה פירושו להתפרק).
-   "אני רודף הצדק" (שלא מוכן להתפשר על האידיאל/ העקרונות/ היושר הפנימי).
-   "אני החכם/ נותן העצות" (המורה).
-   "אני המצליחן" (כל מה שיש לי זה הכי טוב/ כל מה שאני עושה תמיד מצליח).


3.   מהם מאפייני "ההגדרות העצמאיות" (ה"אני" המרובים שלנו)
 
ניתן להתייחס לאותם סוגי "אני" : כאל "הגדרות עצמיות" (או: "מסיכות") - שיש להן מאפיינים ברורים:
ראשית -  הן "מעגליות" -  כאשר יש מעגלים משלושה סוגים:
- "מעגל פנימי" - הגדרה כלפי פנים (מה אני חושב / כיצד אני מגדיר את עצמי)
- "מעגל חיצוני קרוב" -   כלפי הסביבה הקרובה - (מול מערכות היחסים היומיומיות      
שיש לי בבית, בעבודה, עם החברים וכו').
-  "מעגל חיצוני רחב" - שמחוברות בדרך כלל לתחושת זהות - (אני יהודי, אני דתי, 
אני ישראלי, אני ימני, אני שמאלני).
שנית -  הן מרובות:
- בתוך כל מעגל כזה יש בדרך כלל מספר "הגדרות עצמיות" שונות.
- כך למשל במעגל הפנימי - אני יכול להגדיר את עצמי : גם  כ"קרבן" גם  כ"מצליחן" וגם כ"כועס".
שלישית -  לכל "מעגל" כזה יש מרכז:
ובמרכז של כל מעגל מצוי (תמיד) "אני" (ולא מישהו אחר).
- גם בהתייחסות "למעגל שלי" וגם בהתייחסות "למעגל של מישהו אחר" - תמיד (בשניהם) אני במרכז.
- כך למשל בהתייחסות אל מעגל "הרודן הנאור" של מישהו אחר - עדיין אני נמצא במרכז - הוא (האחר) "הרודן הנאור" שלי.
רביעית - כאשר אני מחליף "הגדרה עצמית"- אני תמיד נצמד בחוזקה  ל"הגדרה העצמית" הבאה:
כך למשל מי שהיה חילוני וחזר בתשובה - יהפוך להיות דתי שמטיף לכולם ושומר בהקפדה אובססיבית על "המצוות" (שמייצגות עבורו "להיות דתי").
חמישית - הן משתנות כל הזמן:
- הופכות לחזקות יותר או חלשות יותר ולפעמים נעלמות.
- המעבר מהגדרה להגדרה איננו "רצוני" (כתוצאה מהחלטה).
     - בדרך כלל אין תשומת לב - באיזה מצב ("הגדרה עצמית") אני נמצא כרגע.
     -  אבל (עדיין) ההגדרה העצמית הזו "עובדת באופן מדויק". (לפי המאפיינים הלא מודעים
     שבנינו עבורה בעבר).
      
4.   מדוע זה כך?
 
כל אותן הגדרות  "עצמיות" או  "מסיכות"  נבנו בתוכנו במשך שנים על שנים:
-   מהניסיונות שעברנו.
- מהחינוך שקיבלנו.
- מהדמויות  "שהיו לידינו"  במהלך חיינו (בעיקר הורים ומשפחה) וכו'.

הן עולות באופן אוטומטי -  בתגובה למצב נתון / לסיטואציה שבה אנו נמצאים:
-   מקום (פיזי).
- זמן.
- סביבה (אנשים).
- מצב נפשי/ רגשי שלנו.
ככל שהן עולות יותר שוב ושוב:
- הן צוברות יותר "כוח".
- הן נתפסות כ"טבעיות" יותר.
-  הן נתפסות כ"מובנות מאליהן" (כך ורק כך "צריך להיות").
          
כיצד "עובד" התהליך האוטומטי (זהו תיאור חלקי ומקוצר של ה"התהוות המותנית"):

תהליך אוטומטי טבעי -  תמיד יהיה:
- אובייקט.
- מגע (phassa).
- בסיס חושים (salayatana) -  בסיס התודעה, זיכרון.
- רגש (vedana).
 
גורמי הסבל ((dukkha - (בהשוואה אל מה שמאוכסן בזיכרון):
- השתוקקות (tanha).
-  היאחזות (upadana).
   
אם זה נתפס בתור - "מוכר / דומה" -  תעלה אותה תגובה (כמו שהיה בפעם הקודמת)
אם זה נתפס בתור - "שונה" -  ננסה להשוות / להתאים / להפוך למשהו מוכר וידוע
("ואל תבלבל אותי עם עובדות").

5.   מה משמעות המושג "אני אשלייתי" או "אין אני" (anatta)
 

יש להבין לעומק את מאפייני התהליךואת ההשפעות שלו:
- זהו תהליך בלתי פוסק -  שמתקיים שוב ושוב, כל הזמן.

-  החלק האוטומטי "הטבעי" (אובייקט -  מגע -  בסיס החושים -  רגש) -  תמיד ימשיך (וזה בסדר).

בבסיס התהליך:
- אין "אני קבוע" אמיתי (שלא משתנה)
- יש תגובות (אוטומטיות) שבסיסן פחד.
- הצורך (האוטומטי + הלא מודע) שלנו בקביעות / חוסר שינוי -  נקרא אני - self.
מן ההיבט הזה  (שאין אני קשיח / שלא משתנה + שאין רק אני יחיד) אנו  אומרים שזהו "אני אשלייתי"  (האשליה הגדולה מכולן).
ולכן מכיוון שהוא אינו אמיתי - אלא"אשליה" שהתגובות (האוטומטיות) מבוססות הפחד מבקשות ליצור (כ"מחסום" נגד אותם פחדים).

הבודהיזם אומר:  שאין "אני"   (no self -  anatta)
      
יש באפשרותנו לעצור את המשך התהליך  (שהוא עבודתו של "האני האשלייתי") ולא להפוך את "הרגש" שעלה -  ל"השתוקקות" (טאנהא -  ואחר כך ל"האחזות" (אופדאנא).

מדוע חשוב להפסיק את המשך התהליך?
- כי רק כאן  (בשלב המעבר בין רגש  -  להשתוקקות/ להיאחזות) נוצר הסבל/ הקושי  (נוצר "דוקהא").
- כי בגלל המעבר הזה (אל השתוקקות - טנהא ואל היאחזות - אופאדאנא) אנו לא יכולים "לראות את הדברים כפי שהם באמת" (nibbana).

הערה חשובה: הבודהיזם מכיר בקיומו של  "אני קונבנציונלי"  שהוא "הסכם בין אנשים" -  שניתן להשתמש בו בחיי היומיום, כי כך אנו יוצרים קשר זה עם זה / מדברים על אובייקטים וסמלים (אבל, כמובן -  לא לטעות ולהתייחס אליו כ"אני קבוע -  שתמיד קיים אצלנו"!).

הפנמה (חווייתית -  אמיתית) של התהליך הנ"ל קשורה למושגים נוספים (ועמוקים) של
בודהיזם  "ריקות" (שוניאטה) ו"התהוות מותנית" (פאטיצ'ה סאמופאדא) -  שדיון בהם
חורג ממסגרת מאמר זה.

 6.  היכן נכנס התרגול ומה חשיבותו?

תשומת לב -  מאפשרת לנו להתבונן בכל אחת מאותן ההגדרות עצמיות / המסכות:
- יש להיזהר ולא להילכד בהגדרה עצמית של "אני (עכשיו) בתשומת לב".
- כאשר אני חושב על כך "שאני בתשומת לב" -  הדבר הופך "להגדרה עצמית"
(שוות ערך לכל "הגדרה עצמית" אחרת -  לא יותר טובה).

המחשבה "אני בתשומת לב" -  איננה "להיות בתשומת לב".
- תשומת לב מתבטאת בשני מישורים:
- במישור הנפשי -  כמודעות.
- במישור הגופני -  נוכחות.

לכן, כל כך חשוב  התרגול (ויפאסאנא):
- שבו אנו מתרגלים  לשהות  במצב של תשומת לב (ולא להתבלבל -  לחשוב על כך שאני בתשומת לב זו עוד  "הגדרה עצמית"!).
- שבו אנו נחשפים יותר ויותר למגוון העצום של  "ההגדרות העצמיות"  שלנו:
- מהן?
- כיצד הן עולות (מתי -  כתגובה ל...)?.
- כיצד אנו מתייחסים לכל אחת מהן?
- כיצד הן משפיעות על חיינו?
ואנו מקבלים אותן:
- כפי שהן.
- בלי צורך לשנות:
נעים -  להוסיף, לחזק, לצבור, לא נעים -  להפסיק, להכחיש, להתרחק,להקטין.
    
העובדה שבתרגול (ויפאסאנא) אנו "עובדים" בתשומת לב עם המרכיבים הבסיסיים ביותר של תפישת המציאות שלנו:
- היא (מצד אחד) כל כך "קשה" עבורנו.
- והיא (מצד שני) כל כך חשובה ליצירת שינוי אמיתי.