• א
• ב
• ג
• ד
• ה
• ו
• ז
• ח
• ט
• י
• כ
• ל
• מ
• נ
• ס
• ע
• פ
• צ
• ק
• ר
• ש
• ת

א

אופקהא

אופקהא היא הרביעית מארבעת "התכונות הנשגבות" (בראהמא ויהארא).
היא מתורגמת בדרך כלל כאיזון התודעה, השתוות הנפש  או שלווה.
זוהי היכולת להיות בתודעה שקטה בכל סיטואציה או חוויה, בין אם "נעימה" (שגורמת לעליה של תחושת השתוקקות אליה) או "לא נעימה" (שגורמת לעליה של תחושת דחייה, כעס והתרחקות ממנה).
"אופקהא" נכשלת , כאשר תודעתנו אינה שקטה לחלוטין- מוטרדת ומלאה ב"זיהומים".
"האויב הקרוב" של אופקהא (התכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) היא אדישות שמקורה בקושי לשהות במצבים לא נעימים, ש"נפתר" על ידי מנגנון הגנה של ריחוק וחוסר מעורבות.

אינדירה - חמשת התכונות

"אינדריה" היא מילה בפאלי אשר מתורגמת כ"תכונה" (FACULTY ). היא מקושרת לשמו של האל הוודי הדומיננטי  "אינדרה", ובכך נושאת בתוכה משמעויות של דומיננטיות או שליטה.

"חמשת התכונות"(אינדריה)-רשימה הכוללת חמש תכונות מנטליות שיש לפתח אותן כדי להשיג שליטה על התודעה ולאפשר להגיע להתעוררות מלאה:

הראשונה-התכונה של "אמון" (סאדהא אינדריה)
השניה-התכונה של "התמדה" או "מאמץ"/"אנרגיה" (וירייא אינדריה)
השלישית- התכונה של "תשומת לב" (סאטי אינדריה)
הרביעית- התכונה של "ריכוז" (סאמאדהי אינדריה)
החמישית- התכונה של "אבחנה" או "חוכמה" (פאנייא אינדריה)

סט זה של "חמשת תכונות" הינו אחד הרחבים והמקיפים ביותר, בין שבעת הסטים הכלולים ב"כנפיים לקראת התעוררות", היות וכלולים בו כול הנושאים שרק הוזכרו במרומז בחלק מהסטים האחרים.

בנוסף, מוזכרת כאן התכונה של "אמון" אשר רק מרומזת או משתמעת בסטים האחרים אבל לא מוזכרת שם במפורש.

"חמשת התכונות" מציגות תהליך הדרגתי שבו פיתוח של תכונה מסויימת מסייע במעבר ובפיתוח של תכונה נוספת.

לאחר מכן, הפיתוח של התכונה הבאה הוא שמסייע למעבר ופיתוח התכונה שאחריה.

בהקשר זה, הדגש הוא על האופן שבן  ניתן לעבוד  עם שלושת התכונות  האמצעיות ב"חמשת התכונות"(#):

עם התכונה השנייה- "מאמץ/התמדה"
עם התכונה השלישית- "תשומת לב"
ועם התכונה הרביעית- "ריכוז"

(#) הערה:
שלושת תכונות אלו הן בדיוק  אותם הפקטורים המרכיבים את הקבוצה השלישית של "משמעת מנטלית"
( סאמאדהי)  הכלולה ב"דרך הנאצלת כפולת השמונה":
 
הפקטור השישי -"מאמץ נכון" (שכאמור, כאן הוא תכונה  השנייה מבין "חמשת התכונות")
הפקטור השביעי- "תשומת לב נכונה" (שכאן הוא תכונה  השנייה מבין "חמשת התכונות")
והפקטור השמיני- "ריכוז נכון" (שכאן הוא תכונה  השנייה מבין "חמשת התכונות")

כאשר שלושת תכונות אלו (מאמץ/התמדה, ריכוז, ואבחנה/חוכמה) נובעות  ממצב של "אמון" (התכונה הראשונה מבין "חמשת התכונות"), הן מביאות בסופו של תהליך- לפיתוח של "אבחנה" או "חוכמה"- שהיא כזכור התכונה החמישית מבין "חמשת התכונות".

יש כאן תהליך מעבר - של התודעה:
מהרמה ההתחלתית שיסודה בבניית אמון בדרך, התודעה עוברת תהליך של שינוי, בכול הקשור ליכולותיה ולאופן שבו נתפסת המציאות (הן זו הנחווית כ"מציאות פנימית" והן זו הנחווית כ"מציאות חיצונית")
זהו תהליך שסופו  במצב של התמרת התודעה והגעה לרמה של תודעה נאצלת
או " השקפה נכונה" ("השקפה נכונה" - היא האלמנט הראשון ב"דרך הנאצלת כפולת השמונה"והיא שייכת לקבוצה של "חוכמה").

נקודה חשובה נוספת היא שהעבודה עם "חמשת התכונות" היא  תהליך של "משוב חיובי"- כזה שמזין ומחזק את עצמו , שבו פיתוח תכונת ה"אבחנה/חוכמה"- מעלה את הרמה של ה"אמון " שחש אותו אדם.
מה שמאפשר מצידו "סבב" נוסף של טיפוח התודעה והשגת רמה עוד יותר גבוהה של "אבחנה/חוכמה" וכן הלאה, עד לרמה (של ארהנט), שבו תכונת "האבחנה /חוכמה" פותחה לרמה המקסימלית האפשרית – ובמצב זה, תכונת ה"אמון" מפסיקה להיות "חיצונית" והופכת להיות "ביטחון" מלא בדרך ובפירותיה-ביטחון הנובע מידיעה  ומהתנסות ישירה.

אנאפאנא- סאטי

"תשומת לב לנשימה" (אנאפאנא= שאיפה ונשיפה, סאטי= תשומת לב) הינו אחד מהתרגולים החשובים ביותר להשגת ריכוז ופיתוח תובנה  (ויפאסאנא) לגבי מאפייני המציאות.
המתרגל שוהה בתשומת לב לתהליך הנשימה הטבעי, ולתחושות המלוות אותו בלי לנסות ולכוון אותם (להשיג תחושות נעימות או לדחות תחושות לא נעימות)
                         
אנוסאייא- שבע הנטיות
 
שבע "הנטיות" או "הדפוסים", מחלקות את פני האדם לשבעה סוגים, בהתאם לתכונת אופי דומיננטית אשר "מנהלת אותם":
(1).  (נטייה ל) "השתוקקות חושית" (קאמא ראג'א)
(2).  (נטייה ל) "טינה" (פאטיגהא)
(3).  (נטייה ל)  "השקפות ודעות ספקולטיביות"( דיטהי)
(4).  (נטייה ל) "ספקות עמוקים" (ויצ'יקיצ'א)
(5).  (נטייה ל) ""יהירות" (מאנא)
(6).  (נטייה ל) "להיות/ להמשך הקיום" (בהאוואנגא)
(7).  (נטייה ל) "בורות" (אוויג'א)

הפרשנים (Vis, XXII, 60) מסבירים את שבע הנטיות כך:
"דברים אלו קרויים נטיות, היות וכתוצאה (מהעקשנות שלהם, הם  חוזרים שוב ושוב ונוטים להיות התנאים והסיבות לעליה חוזרת של השתוקקות חושית וכן הלאה...."
יש להבין את המושג "נטיות" לא כאפשרויות חלופיות, אשר מחלקות את כל בני האם ל"טיפוסים נפוצים" (או שאדם הוא (רק) בעל נטייה ל"השתוקקות חושית" או שאדם הוא בעל נטייה ל"טינה" וכן הלאה). בכל אחד מאיתנו ישנן בדרך כלל יותר מנטייה אחת ואנו מהווים תערובת שלהן. עם זאת, יש בדרך כלל נטיות שהן דומיננטיות יותר מהאחרות והן מייצרות במשך הזמן דפוסים ברורים שגורמים לנו לחשוב, לדבר ולהתנהג בצורה מסוימת.
 
(נטייה ל) "השתוקקות חושית" (קאמא ראג'א):
את המושג "קאמא ראג'א"(שמופיע גם כאחד מעשרת "הכבלים" = סמיוג'אנא) ניתן לתרגם כ"שאיפה להשיג עוד ועוד חוויות " או כ"השתוקקות לתחושות חושיות נעימות".
אדם בעל נטייה זו , ישפוט כל חוויה או התנסות בחייו-במונחים של  "האם אני מרגיש שזה נעים לי או לא נעים לי" ובגלל ש"המדד" (הלא מודע= אותה נטייה ל"השתוקקות חושית") לבדיקת החוויה הוא השפעתה על החושים- נוצרת אצל האדם נטייה לרדוף באופן אקטיבי אחר חוויות שיגרמו לחושיו תחושה נעימה, ללא קשר לנחיצותן של חוויות אלו לחייו וללא בדיקה באם הן אכן תורמות לאושרו באמת.
   
(נטייה ל) "טינה" (פאטיגהא):
את המושג "פאטיגהא"  ניתן לתרגם כ "התנגדות, שאט נפש" , "קנאה, טינה, נתינה ללא רצון"  , "תרעומת, עלבון, כעס" (RESENTMENT), או "כעס" .
"פאטיגהא" הינו  גם שם נרדף ל"זדון" ( וויאפאדא) ול"שנאה" ( דוסא)
הנטייה של "טינה" (פאטיגהא) מתאפיינת ב"עלייה אוטומטית" של תחושת כעס והתנגדות כלפי חוויה, או התנסות שמגיעה לחיינו. זוהי ראייה של "חצי הכוס הריקה" והתמקדות דווקא בהיבטים השליליים/ הלא נעימים שלה.

(נטייה ל)  "השקפות ודעות ספקולטיביות"( דיטהי):
את המושג "דיטהי" ניתן לתרגם כ"השקפה" או "דעה מוצקה". ניתן לתרגם אותה גם כ"דעה קבועה מראש"- כזו, שאינה בודקת כול סיטואציה לגופה, אלא "מכופפת את המציאות" לפי מה שכבר נתפס כנכון ,צודק, וידוע מראש.
אנשים עם נטייה כזו הם אנשים עקשנים, שיש להן מה לומר בכל עת ו"אי אפשר לבלבל אותם עם עובדות". בגלל העובדה שאנשים אלו כבולים בתוך הקונצפציות שבנו לעצמם, הם בונים לעצמם "ראייה סלקטיבית", כזו שנתמכת בנימוקים שונים ומשונים, שבעצם מסתכמים בכך ש"אני חושב כך, ולכן זה נכון- פשוט כי זו דעתי". 

(נטייה ל) "ספקות עמוקים" (ויצ'יקיצ'א):
את המושג "ויצ'יקיצ'א" ניתן לתרגם כ"ספקות עמוקים", אבל תרגום זה מתקשה להכיל את המשמעויות הרבות של המושג המקורי בפאלי (שמופיע גם כאחד מחמשת "המכשולים"- ניוואראנא, וכאחד מעשרת "הכבלים" = סמיוג'אנא)
"ויצ'יקיצ'א" אינו רק "ספקות עמוקים", אלא גם נטייה ל"חוסר החלטיות" ו"פסיחה על שני הסעיפים" כאשר אדם צריך לקבל החלטה לכאן או לכאן. זהו מצב של תודעה לא שקטה, אשר מוטרדת כול הזמן  וביטוייה הוא בחוסר רצון לקבל החלטה (כלשהי).

(נטייה ל) "יהירות" (מאנא):
את המושג "מאנא" ניתן לתרגם כ"יהירות", אבל יהירות בהקשר היומיומי נתפסת כ"התנשאות" - ותרגום זה אינו מכיל את כל המשמעויות של המושג המקורי.
ניתן אולי לתרגם את המושג כ "שיפוטיות השוואתית", היות ואדם בעל נטייה כזו מבצע ללא הרף השוואה בעזרת מדד שבו -נדרשת תגובה שונה:
אם "אני מעל האחר"- עולה תחושת שביעות רצון, שלעתים משולבת בפחד שעליונות זו על האחר היא זמנית ויש לעשות פעולות נוספות כדי לשמר אותה אם "אני מתחת לאחר"- עולה תחושת אי נחת ואפילו איום, שמביאה למאמץ לנסות ולשנות מצב זה, במטרה להגיע לעליונות על האחר או להרמת ידיים ותחושת חוסר ערך ובנייה של דימוי עצמי נמוך.
אם "אני שווה לאחר"- עולה תחושת הקלה (בוודאי לעומת התחושה שבעקבות המסקנה שאני נחות מהאחר) אבל לעתים התגובה יכולה להיות מאמץ כדי לשנות מצב זה ולהגיע למצב שבו אני מעל האחר (הישגיות)
אנשים בעלי נטייה כזו היא מתקשים  "לראות את האדם שמולו הם עומדים, כפי שהוא"-  ומה שהם רואים הוא  רק מצב יחסי (אני לעומת האחר) 

 (נטייה ל) "להיות/ להמשך הקיום" (בהאוואנגא):
את המושג "בהוואנגא" ניתן לתרגם כ"כמיהה להיות" או "צורך להמשיך את העצמי".
הכוונה אינה רק ל"בהאווא" במשמעותו המצומצמת, של אותו רצון להמשיך את מה שהאדם מזהה כ"אני", "עצמי", "שלי"-אשר גורם ללידה מחדש של מאפייני האישיות במעגל הסמסארה (וראה החוליה ה 11 במעגל ההתהוות המותנית).
כאן הכוונה לנטייה של האדם לעשות הכול (שוב, ברמה הלא מודעת...) כדי "להרגיע את האישיות שלו" ולתת לה תחושה "אני קיים". הם יחפשו כל דרך כדי לאשר לעצמם, שוב ושוב,  שהם קיימים.
אנשים עם נטייה כזו ירבו לדבר ולספר על עצמם, היות ועצם הדיבור  מחזק בהם את התחושה ש"כרגע אני קיים".
כל שינוי  או פגיעה אחד מחמשת המצרפים (קהאנדהא- חמשת המרכיבים של מה שקרוי "אני" או "אישיות": גוף, תחושות והרגשות, תפיסות והמשגות, תבניות מנטאליות ומחשבות, הכרה) שהם מזדהים איתם-יוצר בהם תגובה אוטומטית של איום על עצם קיומם וצורך שיש לתקן זאת באופן מיידי.

(נטייה ל) "בורות" (אוויג'א):
"אוויג'א" מתורגמת בדרך כלל כ"בורות", אבל ניתן גם לכלול בה מונחים כמו "אשליה", "בלבול", "חוסר בחוכמה" (א= חוסר/אין, וויג'א= חוכמה), כל אלו מצביעים על  "אי ראיית הדברים כפי שהם", מושג שבבודהיזם מצביע על אי היכולת לראות את  "ארבעת האמיתות הנאצלות",  כמו גם חוסר היכולת לראות את "שלושת מאפייני המציאות":
אדם בעל נטייה ל"בורות"  ירגיש כי החיים אינם מובנים לו וכי אין קשר בין החלטותיו ופעולותיו ובין התוצאות שהוא מצפה להם.
למרות זאת, אדם כזה ימשיך לנהל את חייו לפי אותה אסטרטגיה מוטעית, שמקורה בתפישת ה"אני" שלו וב"זיהומים" הנובעים ממנה. פשוט כי אין בו מספיק "חוכמה".

אסאווא

אסאווא ( "שטפים" או "קלקולים")  הם ארבעת הנטיות הבסיסיות והעמוקות שקיימות בנו ופועלות בתור "הגורמים המדביקים" אותנו למעגל (הלידות מחדש/ סאמסארא):
 
(1)  "קאמא סאווא"- הקלקול של תשוקות חושיות :
הכוונה לצורך שלנו- לקבל עוד ועוד סיפוקים שנחווים דרך אברי החישה השונים,
זוהי שביעות הרצון שאנו מפיקים (וכמובן ההשתוקקות –כאשר אנו לא מצליחים לספק) מכל מה שקשור לחמשת החושים שלנו.
 
(2) "בהאווא אסאווא"- הקלקול של הרצון להיות :
הכוונה לדחף שלנו- להמשיך ולחיות,תוך הזדהות עם הקונצפט- ש"אני" רוצה לחיות,
התשוקה למצבי קיום שונים-והרצון והשאיפה להשיג מצבי קיום כאלו ולשמר אותם.
 
(3)  "דיטהי אסאווא"- הקלקול של השקפה מוטעית :
הכוונה להשקפה המוטעית שלנו על המציאות והתופעות שעולות בה, ההשתוקקות לדעות ולאמונות-למשל שהגוף הוא "אני" או שהוא שייך "לי".
 
(4)  "אוויג'א אסאווא"- הקלקול של הבורות:
הכוונה לחוסר יכולתנו להפנים את ארבעת האמיתות הנאצלות,
הבורות כלפי המציאות כפי שהיא באמת.

חזרה למעלה

ב

בהאוואנה -פיתוח התודעה

הסבר כללי
בהאוואנה או "פיתוח התודעה" (הפירוש המילולי הוא: "יצירה" או "שאיפה לקיום")  היא מה שבדרך כלל מכנים במערב באופן כללי, בתור "מדיטציה" (אם כי, עם הבנה מעורפלת של משמעות המושג).

יש להבחין בין שני סוגים של "פיתוח התודעה":
פיתוח שלווה (סאמאטא בהאוואנא)- כלומר, של ריכוז (סאמאדהי)
פיתוח תובנה (ויפאסאנא בהאוואנא)- כלומר, של חוכמה (פאנייא)

שני מונחים חשובים אלו, "שלווה ותובנה" (סאמאטא-ויפאסאנא)- מוזכרים יחד פעמים רבות, עם הסבר מפורט שלהם, בכתבים הבודהיסטיים (הן בסוטות והן באבידהאמא)

לפני שאנו נכנסים להסבר מפורט של כול מונח כזה, חשוב להזכיר כי לא מדובר על שתי גישות נפרדות, שבאות "זו על חשבון זו"  או " זו בלי זו", הן תומכות זו בזו ויש לתרגל את שתיהן במקביל, כדי להשיג הארה:

שלווה- הינה "מצב תודעה" שמאופיין בהשגת ריכוז (סאמאדהי)
ריכוז (סאמאדהי)- הוא הבסיס הבלתי נפרד והתנאי המקדים  לתובנה- על ידי טיהור התודעה מ"חמשת המכשולים"

תובנה (ויפאסאנא), שבסיסה בהשגת ריכוז (סאמאדהי)- היא "הבנה אינטואיטיבית", אשר חודרת לעומק ומבינה באמת  את "שלושת מאפייני המציאות": "סבל" , "ארעיות", ו"אין אני"(דוקהא, אניצ'א, אנאטא)

 שלווה (סאמאטא)-פירוט:

שלווה הינה "מצב תודעה". זהו  מצב שבו התודעה מאופיינת בכך שהיא:
מרוכזת (באובייקט יחיד),
ללא תנועה (ללא "בריחה"/תזוזה -  מאותו אובייקט שבו מתרכזים)
ושקטה (ללא מחשבות)

ולכן, (באותו מצב של ריכוז = סאמאדהי)  התודעה "לא מזוהמת"  באף אחד מ"חמשת הזיהומים" /"חמשת המכשולים" (ניוואראנא):

השתוקקות חושית (קאמא צ'נדא)
זדון /כעס (בייאפאדא)
חוסר שקט ודאגה (טהינא מידהא)
קהות חושים וריפיון (אודהצ'א קוקוצ'א)
ספקות עמוקים (ויצ'יקיצ'הא)

חשוב לציין כי הכחדת  "חמשת המכשולים" הללו, בזמן שהתודעה במצב של ריכוז  (סאמאדהי) –היא זמנית בלבד.
עם היציאה ממצב הריכוז- אותם "חמשת המכשולים " עולים שוב.
הכחדה סופית שלהם מושגת רק עם הגעה להארה.

ריכוז (סאמאדהי) הוא הבסיס הבלתי נפרד והתנאי המקדים  לתובנה- על ידי טיהור התודעה מ"חמשת המכשולים"

על פי  הפרשנים (סאנקהאפא ואניינא- שהיא הפרשנות של אבידהאמא-סאנאגאהא), שלווה או ריכוז של התודעה, מעניקה  שלושה סוגי ברכה:
לידה מחדש-במקום מועדף/טוב
חיים מאושרים- בתקופת חיים הנוכחית
טיהור התודעה- שהוא התנאי להשגת תובנה.

תובנה (ויפאסאנא)- פירוט:

תובנה, לעומת שלווה, היא "הבנה אינטואיטיבית", אשר חודרת לעומק ומבינה באמת (לא רק הבנה אינטלקטואלית)- את "שלושת מאפייני המציאות" (טילאקהאנא):
"סבל" (דוקהא)
"ארעיות" (אניצ'א)
ו"אין אני" (אנאטא)

ואת העובדה ש"שלושת מאפייני המציאות" הללו- מאפיינים את כל התופעות המותנות:
את התופעות הפיזיקאליות
את התופעות המנטאליות

וכולל את חמשת המצרפים(קהאנדהא)-אשר מרכיבים את מה שאנו מכנים בדרך כלל בתור  "ישות"/"אינדיבידואל"/"אדם" (המצרף של גוף/חומר, המצרף של רגשות/תחושות, המצרף של תפישות/המשגה, המצרף של תבניות מנטליות, והמצרף של הכרה)

תובנה (ויפאסאנא) מייצרת את "ארבעת השלבים הלא ארציים" (ארבעת שלבי ההארה: "הנכנס לזרם"- סוטאפאנא,"החוזר פעם אחת"- סאקאדאגאמי, "שאינו חוזר"- אנאגאמי, ו"ארהנט")

לכן, אומר הבודהא: "מי ייתן ותפתחו ריכוז של התודעה, הו נזירים, היות ומי שתודעתו מרוכזת, רואה את הדברים כפי שהם ".(5, IIXX . S )

ובמקום אחר (מילינדא פנהא), נאמר:
" כפי שכאשר מנורה דולקת מובאת למקום חשוך, אור המנורה הורס את החשיכה, מייצר ומפיץ אור,
כך תובנה, כאשר הושגה, תהרוס את החשיכה של הבורות ותייצר את האור של הידיעה".

בראמא ויהארא

"ברהאמא" פירושו – נשגב, מרומם או שימושי. "ויהארא" פירושו – מצב שהייה או משכן.
והכוונה היא לארבעה סוגים של "מצבי תודעה גבוהים", אשר קרויים גם "ארבעת המצבים ללא גבולות" (אפא מניאנא)
הם כוללים את (וראה ערך נפרד לכל תכונה כזו):
"מטא" (METTA) – ידידות,  אהבה חומלת, אהבה ללא תנאים, אהבה שאינה מותנית בקבלת אהבה בחזרה
"קארונא" (KARUNA) – חמלה, אי אלימות, אי פגיעה
"מודיטא" (MUDITA) – שמחה משתתפת (בהצלחת האחר)
"אופקהא"(UPEKHA ) – איזון התודעה, תודעה שלווה ובלתי מופרעת בכול סיטואציה קשה ככול שתהיה .

הבודהא מסביר לגבי תרגול אותם ארבעת "בראהמא ויהרא" כך:
 " ישנו, הו נזירים, הנזיר שתודעתו מלאה באהבה ללא תנאי (מטא) שמתפשטת לכיוון אחד, אחר כך לכיוון שני, אחר כך לכיוון שלישי ואחר כך לרביעי, כך גם למעלה ולמטה ולכל הכיוונים.
ובכל מקום, תוך שהוא מזדהה עם כל היצורים, מרחיב את תודעתו (תשומת ליבו) לכל העולם כשהיא מלאה באהבה חומלת (מטא), פתוחה לרווחה, מפותחת, בלתי מוגבלת, חופשייה משנאה וזדון...(וכך גם לגבי מודיטא- שמחה משתתפת, קארונא- חמלה, אופקהא- איזון  התודעה".
אותם ארבעת "בראהמא ויהארא" קרויים גם "הבלתי מוגבלים" או " ללא גבולות", בזכות יכולתם להתרחב ולכלול את כל היצורים בעלי התודעה.

חזרה למעלה

ג

ג'האנא – מצבי ספיגה

ג'האנא מתורגמת בדרך כלל כ "ספיגה" ( ABSORPTION ) ולעתים כ"טרנס" או פשוט כ"מדיטציה" .
המונח מתייחס בעיקר לארבעת מצבי הספיגה המדיטטיביים הראשונים (הממוספרים בתור ג'האנא 1-4) השייכים ל"ספירות/עולמות של החומר העדין"  (רופא-ג'האנא או רופא וואצ'ארא-ג'האנא). לעתים קרובות, המונח מתייחס גם אל ארבעת מצבי הספיגה המדיטטיביים הנוספים (הממוספרים בתור ג'האנא 5-8 ) והשייכים ל"ספירות/ עולמות  ללא חומר" (א-רופא וואצ'ארא-ג'האנא)

מצבים מדיטטיביים אלו מושגים דרך "ריכוז מלא" (FULL CONCENTRATION ) או "ריכוז הגשמה" (ATTAINMENT CONCENTATION = אפאנא סאמאדהי) או "ריכוז אקסטאטי"
( (ECSTATIC CONCETRATION , שבמהלכו (בזמן השהיה במצב של "ריכוז מלא") קיימת השהייה מלאה, גם אם זמנית, של פעילות חמשת החושים  וכן  של "חמשת המכשולים"  (ניוואראנא- שהם הגורמים המנטליים המפריעים לתרגול: השתוקקות חושית, זדון וכעס, חוסר שקט ודאגה, קהות חושים וריפיון, ספקות עמוקים).

עם זאת מדובר על מצבי תודעה המאופיינים בערנות מלאה ובבהירות . לפיכך שמונת הג'האנא הללו יכולים לשמש  גם  כאובייקטים לפיתוח תובנה (ויפאסאנא)

דרגה גבוהה זו של ריכוז מפותחת בדרך כלל על ידי  תרגול של אחד מ 40 האובייקטים של "מדיטצית שלווה" (סאמאטא בהאוואנא).

מצבי תודעה אלו אינם "סתם" מצבים של אקסטאזה או טרנס. הכתבים הבודהיסטיים מגדירים באופן מדויק את המאפיינים אשר המתרגל חופשי מהם או שהם נוכחים בו- בכל ג'האנא כזו.

להלן המיפוי שניתן לארבעת הג'האנא הראשונים ב"ויסודהי מאגא" ( 16, X, M, Vis ):

"וכך מצב הספיגה (ג'האנא) הראשון חופשי מחמישה דברים (שהם חמשת המכשולים= ניוואראנא) וחמישה דברים קיימים  בו (שהם חמשת הפקטורים של הג'האנא הראשונה= ג'האנאנגא).
כאשר הנזיר נכנס לג'האנא הראשונה, נעלמים בו: השתוקקות חושית, זדון וכעס, חוסר שקט ודאגה, קהות חושים וריפיון, ספקות עמוקים (אלו הם כאמור, חמשת המכשולים)
ונוכחים בו: עלייה של מחשבות (ויטאקא), מחשבות שעוברות מנושא לנושא (ויצ'ארא), התרוממות הרוח / התלהבות (פיטי), שמחה (סוקהא) וריכוז (סאמאדהי).
במצב הספיגה השני נוכחים: התרוממות הרוח /התלהבות (פיטי), שמחה( סוקהא) וריכוז (סאמאדהי)
בשלישי (נוכחים): התרוממות הרוח /התלהבות (פיטי) וריכוז (סאמאדהי)
ברביעי (נוכחים): השתוות הנפש/שלווה/איזון (אופאקא) וריכוז (סאמאדהי)".

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא הראשונה - הינו כדלקמן:
"(כאשר הוא) נפרד מאובייקטים של החושים, הו נזירים, נפרד ממצבי תודעה שליליים, קשור לעליה של מחשבות (ויטאקא) ולמחשבות שעוברות מנושא לנושא (ויצ'ארא),שנולדות מאי היאחזות (ויואקאג'א) ומלאות  בהתרוממות הרוח/ התלהבות (פיטי) ושמחה (סוקהא (, נכנס (המתרגל ) לג'האנא הראשונה "

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא השנייה -הינו כדלקמן:
  "אחרי שקיעתן (הירגעותן)  של מחשבות חדשות (ויטאקא) ושל מחשבות העוברות מנושא לנושא (ויצ'ארא), ועל ידי השגת שלווה פנימית ואחדות של התודעה, הוא נכנס למצב החופשי מעלייתן של מחשבות(ויטאקא) וממחשבות העוברות מנושא לנושא (ויצ'ארא), (שהוא) מצב הספיגה השני, אשר נולד מריכוז (סאמאדהי) ומלא בהתרוממות הרוח/התלהבות (פיטי) ושמחה (סוקהא)".

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא השלישית -הינו כדלקמן:
 "אחרי דעיכתן של התרוממות הרוח/ההתלהבות (פיטי),  ושל השמחה ( סוקהא), הוא שרוי בהשתוות הנפש (אופאקא), בשימת לב , בהכרה בהירה
והוא חווה את מה שהנאצלים אומרים עליו: "באושר חי זה אשר בשלווה ועם תודעה נוכחת". כך הוא נכנס לג'האנא השלישית".

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא הרביעית - הינו כדלקמן:
"אחרי שויתר על עונג ועל כאב, ודרך ההיעלמות של שמחה ושל צער שהיו (בו) מקודם, הוא נכנס למצב שמעבר לעונג ולכאב, לג'האנא הרביעית, אשר מטוהרת על ידי השתוות הנפש (אופקא) ותשומת לב" .

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא החמישית - הינו כדלקמן:
"באמצעות ההתגברות המלאה על התפישות של החומר ועל ידי ההיעלמות  של תגובות חושיות וללא מתן תשומת לב לתפישות של  ריבוי עם המושג "החלל הינו  חסר גבולות"  הוא מגיע לספירה של חלל חסר גבולות (אקאשא נאנצ'אייטאנא) ושוהה שם".

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא השישית - הינו כדלקמן:
 "באמצעות ההתגברות המלאה על הספירה של "חלל חסר גבולות" ועם המושג "התודעה הינה  חסרת גבולות"  הוא מגיע לספירה של תודעה חסרת גבולות (וינייאנאנצ'אייטאנא) ושוהה שם".

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא השביעית - הינו כדלקמן:
"באמצעות ההתגברות המלאה על הספירה של " תודעה חסרת גבולות " ועם המושג "אין שם כלום" הוא מגיע לספירה של אינות (אקינצ'אנייאטאנא) ושוהה שם".

הטקסט הבודהיסטי המתאר את  הג'האנא השמינית - הינו כדלקמן:
"באמצעות ההתגברות המלאה על הספירה של " אינות ", הוא מגיע לספירה של לא תפישה ולא אי תפישה (נאוואסאנייא- נא- אסאנייאטאנא )  ושוהה שם".

חזרה למעלה

ד

דוקהא

"דוקהא" מתורגמת בדרך כל כסבל, וכן כקושי לשהות בסיטואציה, ואף כתסכול.
עם זאת, אין המושג מוגבל לסבל במובנו היומיומי והוא מבטא את הטבע הלא מספק ואת אי הביטחון שמצוי בכול התופעות המותנות, שבהיותן ארעיות הן נושאות בתוכן את הפוטנציאל לסבל.
לכן, נכון אולי יותר להגדיר את דוקהא כ"נטייה לסבל (שמצויה בכול התופעות המותנות)" או כ"חוסר סיפוק כטבעה של המציאות ".
בהקשר הבודהיסטי יש למושג דוקהא שלושה אספקטים :
(1) "סבל הסבל" (דוקהא דוקהאטא)- סבל המתבטא ככאב (מתייחס לסבל הנובע מכאב פיזי , רגשי ומנטאלי)
(2) "סבל השינוי" (ויפארינאמא דוקהאטא)-- מתייחס לתחושות/ רגשות  נעימות, גופניות ומנטאליות, (כפי שמסביר הבודהא: "היות והן הסיבה לעלייתו של סבל כאשר הן משתנות" )
(3) "סבל הטבוע בכל התופעות המותנות" (סאנקהארא דהוקאטא)- זהו ההיבט הסמוי והעמוק ביותר של דוקהא, אשר מתייחס לטבען המשותף של כל תופעות הקיום (הכוונה לתופעות המותנות) שנובע מהעלייה והדעיכה הבלתי פוסקת שלהם. כאן כלולות גם התנסויות  שיש בהן תחושות/ רגשות ניטראליים.
דוקהא היא ה"אמת הנאצלת הראשונה"  וכן  אחד מ"שלושת מאפייני המציאות" (טי לאקהאנא):
דוקהא- סבל
אניצ'א- ארעיות
אנאטא- אין אני קבוע,  נפרד ולא משתנה

חזרה למעלה

ה
חזרה למעלה

ו

וימוקהא-שחרור
 
המונח וימוקהא (שיחרור) מתייחס הן ל"שלושת סוגי השחרור" והן ל"שמונה סוגי השחרור"

"שלושה סוגי השחרור":
(1).  "אנימיטא וימוקהא    : "שחרור ללא תנאים" (או: ללא סימנים)
"זה אשר מלא בהחלטיות (אדהי מוקהא), מתייחס לכל התופעות כאל ארעיות (אניצ'א), הוא אשר משיג שחרור ללא תנאי (אנימיטא וימוקהא)

(2).  "אפאניהיטא וימוקהא": "שחרור השתוקקות:
"זה אשר מלא בשלווה, מתייחס לכל התופעות כאל סבל (דוקהא), הוא אשר משיג שחרור ללא השתוקקות" (אפאניהיטא וימוקהא).

(3).  "שונייאטא וימוקהא": "שחרור של הריקות"
"זה אלו מלא בחכמה (פאנייא), מתייחס לכל התופעות כאל "לא אני" (אנאזא), הוא אשר משיג שחרור של הריקות (שונייאטא – וימוקהא)

שלושת אלו מכונים גם "שלושת השערים לשחרור" (וימוקהא – מוקהא), היות והם מציגים שלושה "שבילים" (או גישות) להשגת התעוררות מלאה (הארה).
כל אחד משלושת השבילים האלו הוא "לגיטימי ואופציונאלי"-כולם מובילים לאותו יעד סופי להגשמה=  שחרור/ניבאנא.
 הבחירה בזה או בזה-נעשית לפי היכולות  המנטאליות/אינטלקטואליות ולפי הדפוסים  הרגשיים העומדים לרשותו של כל אדם (אלו שהוא "חזק יותר " בהם ו/או "מתחבר אליהם יותר")
 
 "שמונה סוגי השחרור" (אטהא וימוקהא):
 בניגוד ל"שלושת סוגי השחרור" שפורטו מקודם, שמבטאים "שערים חלופיים" להשגת השחרור הסופי- הרי ש"שמונת סוגי השחרור" מציגים דרך הדרגתית, כזו שנבנית שלב לאחר שלב= בזה אחר זה, בעיקר תוך השגת "מצבי ספיגה" (ג'האנא) מעודנים יותר ויותר.
"שמונה סוגי השחרור" מופיעים מספר רב של פעמים בכתבים (A.VIII,66,D16 ועוד) ומתוארים כדלקמן:
 
(1). בעודו שרוי בספירה (מישור) של החומר/הגוף  העדין (רופי), הוא מבחין בצורות חומריות (הכוונה להתבוננות פנימית שיודעת שזה לא "הגוף שלי " אלא רק גוף/חומר)":
זהו השחרור הראשון"
 
(2).  "בלי שיבחין בצורות חומריות בגופו שלו, הוא מבחין בצורות חומריות מחוצה לו:
זה השחרור השני"
 
(3).  "בעזרת מחשבה על היופי (#) הוא נמלא באמון וביטחון:
זהו השחרור השלישי

(#) כאן הכוונה להשגת הג'הנא של החומר העדין, בעזרת ריכוז התודעה על אובייקטים (של קאזינא) שהם טהורים לחלוטין ובצבעים מבריקים.
לפי הפרשנים  מצב מנטאלי זה נוצר גם על ידי ריכוז התודעה בארבעה מצבי התודעה הנעלים (ארבעת ה"ברהאמא ויהארא") -שכתוצאה משהייה בהם, כל היצורים מופיעים כטהורים לחלוטין וקורנים, ואז התודעה "פונה אל היפה".

(4).  "על ידי התגברות מוחלטת על תפישות החומריות של הגופניות/ גשמיות, ההיעלמות של התפישות האוטומטיות/ רפלקסיביות , ואי מתן תשומת לב/ זניחה  של תפישות הריבוי, עם הרעיון של "החלל הינו ללא גבולות", הוא נכנס לספירה (מישור) של "חלל ללא גבולות" (אקאשא נאציאייאטנא) ושוהה שם:
זהו השחרור הרביעי"

(5).  "על ידי התגברות מלאה על הספירה של חלל ללא גבולות, ועם הרעיון של "תודעה היא חסרת גבולות", הוא מגיע לספירה של "תודעה ללא גבולות" (וינייאנא צ'אייאטאנא) ושהה שם: זהו השחרור החמישי.
 
(6).  "על ידי התגברות מלאה על הספירה של תודעה ללא גבולות, ועם הרעיון של "אין שם כלום", הוא מגיע לספירה של ה"ריקנות" (אקינאאנייאנאטאנא) ושוהה שם:
זהו השחרור השישי.
 
(7).  "על ידי התגברות מלאה על הספירה של ריקנות, הוא מגיע לספירה של "לא תפישה ולא  אי תפישה" (נ'אווא – סאנייא – נא א סאנייאטאנא) ושוהה שם:
זהו השחרור השביעי".
 
(8).  "על ידי התגברות מלאה על הספירה של לא תפישה ולא אי תפישה, הוא מגיע להכחדה של התפישות והתחושות (נירודהא סאמאפאטי):
 זהו השחרור השמיני"

ויפאלאסא

" ויפאלאסא" מתורגמת בדרך כל כ"סילוף", "עיוות" או "סטייה".
 הכוונה היא לאופן שבו אנו מעוותים את  הבנת המציאות  ולא יכולים לראותה כפי שהיא באמת.
כפי שמסביר זאת הבודהא ( 49, V I , A ):
"ישנם ארבע עיוותים, שמקורם הוא עיוות בתפישות  (סאנייא-ויפאלאסא), או עיוות בהכרה (צ'יטא- ויפאלאסא) או עיוות בהשקפות (דיטהי- ויפאלאסא).
ומהם ארבעת העיוותים?:
הראשון- (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא ארעי (אניצ'א) הינו קבוע ולא משתנה
השני- (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא דוקהא (סבל) הינו עונג (או אושר)
השלישי- (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא "לא אני" (אנאטא) הינו "עצמי" ( הכוונה לתפישתנו כ"עצמי קבוע, נפרד ועצמאי)
הרביעי- (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא מכוער ומזוהם (א סובהא) הינו יפה וטהור".

ניתן להדגים את  ארבעה העיוותים בהתייחסות שלנו כלפי הגוף שלנו:
 (1) שהגוף הוא יפה- אבל התבוננות לעומק מצביעה על כך שכול מה שאנו מגדירים כ"גוף יפה" הינו חיצוני ומתייחס רק לעור שלנו. ברגע שאנו מסירים את העור, כל מה שנגלה לעינינו נתפס כמכוער ואף דוחה.
(2) שהגוף הוא עונג – אבל העובדה שהגוף כפוף למחלות שונות, לזקנה ולמוות מצביעה על כך שתפישה זו שגויה והגוף הוא למעשה מקור לסבל
(3) שהגוף  הוא קבוע- אבל התבוננות לגבי האופן שבו הגוף היה בעבר, כיצד הוא משתנה וכיצד יכולותיו ומראהו  אינן מה שהיו בעבר  מצביעה על כך שתפישה זו שגויה והגוף הוא ארעי
(4) שהגוף הוא אני/ שלי- אבל חוסר היכולת שלנו להכתיב לגוף את שאיפותינו ורצונותינו מצביעה על כך שתפישה זו שגויה והגוף אינו "אני"

ויפאסאנא

"תובנה" או "הבנה חודרת" (וי= לתוך, ישירות, חודרת.   פאסאנא= ראיה, הבנה, התנסות) הינה ראייה בהירה ואינטואיטיבית של התופעות המנטאליות והפיזיקאליות, עלייתן ודעיכתן, וראייתן כפי שהן באמת, בהקשר של "שלושת מאפייני המציאות" (טי-לאקאנא) - בהיותן סבל, ארעיות, ונעדרות אני קבוע ונפרד ובהקשר של "ארבעת האמיתות הנאצלות"(ארייא סאצ'א)- סבל, מקור הסבל, הכחדת הסבל והדרך המובילה להכחדת הסבל

במקומות רבים מכנים בשם ויפאסאנא, את התרגול עצמו (מדיטציה בודהיסטית), למרות שמדובר על תכונת חוכמה שהיא מפירות התרגול ומתפתחת בעזרתו.

ויפאקא

ויפאקא היא "תוצאה קארמאטית".
היא מתייחסת לתוצאה של כול תופעה מנטאלית שהיא ניטראלית מבחינה מוסרית (כלומר: לעלייתה של תחושה גופנית נעימה, לעלייתה תחושה גופנית כואבת או לעלייתה של הכרה חושית  וכן הלאה).

הכוונה לתוצאה המנטאלית שעלתה בעקבות פעולה  שבבסיסה רצון/ בחירה (בין אם מועילה/חיובית= קוסאלא  או מזיקה/שלילית= א קוסאלא ) ובוטאה באמצעות הגוף, הדיבור או המחשבה- בין אם בתקופת החיים הנוכחית ובין אם בתקופות חיים קודמות.

שגויה לחלוטין היא ההבנה שלפי הגישה הבודהיסטית, כל דבר הוא תוצאה של פעולות קודמו . גישה שגויה כזו מציגה עולם דטרמיניסטי וחסר אפשרות לשינוי והתפתחות.
כך גם שגויה ההבנה כי כל פעולה או בחירה מועילה או מזיקה שלנו היא תוצאה של פעולה קודמת.

בכול פעולה שלנו (והכוונה לרצון/ בחירה העומדים מאחורי הפעולה ומאפשרים לה להתבטא בגוף, בדיבור או במחשבה) ישנו פוטנציאל לבחירה וקיימת אחריות מלאה ליצירת פעולה יעילה/מועילה (קוסאלא) כמו גם לפעולה מזיקה/שלילית (א קוסאלא).

חזרה למעלה

ז
חזרה למעלה

ח
חזרה למעלה

ט

טונג לן

"טונג לן" הינו תרגול שמקורו בבודהיזם הטיבטי.
פירושו המילולי הוא "לקיחה ונתינה" והכוונה ללקיחת הסבל והכאב של האחרים ונתינה של כול מה שהאחרים  מצפים לו- אושר, שמחה, בריאות, אהבה וכו'.

התרגול מתבצע על ידי החזיה (ויזואליזציה) של הכאב, הסבל והפחדים של האדם האחר  כעשן שחור וסמיך כזפת והנשאפים אל המתרגל ומוכחדים בעזרת האש של האישיות שבו.
לאחר מכן ישנה החזיה (ויזואליזציה) של אור קריר, בהיר ומרפא שהמתרגל נושף אל האדם האחר ואשר נספג בתוכו ומעניק לו שלווה, אושר , בריאות וכו'.

ניתן להתחיל את התרגול עם אדם קרוב ואהוב, שידוע לנו כי הוא שרוי בסבל ואנו רוצים להקל ולעזור לו מכול הלב.
לאחר מכן, ניתן להרחיב את התרגול לאנשים נוספים, החל מאנשים שאין לנו מערכת יחסים קרובה עימם (אנשים נייטראליים)  ועד לאנשים שיש לנו קושי מולם ואפילו כאלו שאנו מגדירים כאוייביינו ולבסוף להרחיבו כך שיכלול את כול היצורים בעלי התודעה ביקום.

התרגול עוזר בפיתוח "בודהיצ'יטא" (תודעה מוארת/ תודעה ערה) הרואה את האחר כלא נבדל ממני .
בהיותו תרגול  של חמלה ותשומת לב ,  הוא מונע מאיתנו להתעלם מסבלם של האחרים, בלי קשר להשקפות שלנו כלפיהם ולטיב מערכות היחסים שייצרנו עימם ועוזר לנו להתייחס אליהם כאנשים סובלים הרוצים אושר ושלווה בדיוק כמונו.

חזרה למעלה

י
חזרה למעלה

כ
חזרה למעלה

ל
חזרה למעלה

מ

מארא

הפירוש המילולי  של "מארא"  הינו- "ההורג"
מארא" הינו הדמות הבודהיסטית של -"המפתה"-זה אשר מדיח את בני האדם לבצע מעשים רעים, לסור מהדרך, להיכנע לצדדים הפחות נעימים  ואף האפלים שלהם
לעתים קרובות הוא קרוי גם "מארא הרע" (פאפימא-מארא), או "נאצ'ומי"-שפירושו המילולי הוא "זה שאינו מביא לשחרור\זה שאינו משחרר"
 
בטקסטים הבודהיסטים , מארא מופיע  בשתי משמעויות:

כיצור שמימי ("דייטי"  או "דווא") - כלומר כישות ספציפית וברורה, מנהיגם של היצורים השמימיים ששולטים על המישור הגבוה ביותר של "ספירת התשוקות החושיות" (קאמא לוקא)
כהאנשה - של הרוע והתשוקות הקיימים בהיבטים הארציים של המציאות, פרסוניפיקציה של היבטים שכולנו מכירים בחיי היום יום שלנו.
זהו למשל "המנהיג הרע"-אשר מפתה ומשפיע על האחרים ללכת בכיוונים לא ראויים, לעשות מעשים שמקורם בפחד, שנאה, קנאה, תאווה וכן הלאה
זהו גם ה"פאם פאטאל"(לא בהכרח אישה...)-המפתה את האדם לעזוב הכול, לוותר על הסדר שבחייו וללכת ללא שליטה אחרי היצר או התענוג החושי המיידי.

כאן  גם בא לידי ביטוי המאבק בין היחיד וסביבתו-עד כמה אנו עצמאיים באמת בחיי היום יום שלנו, מול המנהיגים ובעלי הכוח והשררה –שהליכה  אחריהם (למרות שהם משתמשים באמצעים של "מארא"-הטלת פחד, פיתוי בהטבות , איחוד סביב משהו או מישהו שיש לשנוא וכו הלאה)  מבטיחה לכאורה שקט בחיינו ,יכולת לצבור השפעה     וכוח, מעמד כלכלי ,מקובלות חברתית וכול הרווחים המתקבלים מקונפורמיזם

בטקסטים בודהיסטים מאוחרים יותר מוזכר לעתים - "מארא כפול החמש" (פאנצ'א מארא) :
1) מארא כיצור שמיימי (דווא פוטא מארא)
2) מארא של הזיהומים (קילאסא מארא)
3) מארא של המצרפים (קהאנדהא מארא)
4) מארא של התבניות הקארמטיות (קאמא מארא)
5) מארא כמוות (מארוצ'י מארא)

נקודה מרכזית בהבנת המושג "מארא"- היא העובדה שמדובר על שילוב  בין  "מארא חיצוני" ובין  "מארא פנימי". אלו הן תכונות שקיימות בכול אחד מאיתנו-ואין אף אחד מי שמשוחרר מהם (אפילו אלו שהגיעו לשלושת השלבים הראשונים של ההארה- יש בהם עדיין חלקים לא מוארים ו היבטי אישיות שיש לעבוד עליהם)
במלים אחרות, לא מדובר רק על גורם או ישות חיצונית, משהו שהוא תלוי סביבה ותנאים חיצוניים- "מארא חיצוני" ( ברור לכולנו-שיש גם "מארא חיצוני", ברור לנו שקשה יותר לא להתפתות- כאשר הסביבה כולה נכנעת ל"מארא" ומתפקדת בהתאם למערכת ערכים מעוותת, מעריכה ומקדשת אפילו-אלמנטים מפתים, שמקורם שלילי)
אבל עובדה זו (שיש "מארא חיצוני"-בחיי כול אחד מאיתנו)-איננה יכולה לשמש לנו כסיבה להורדת האחריות האישית שלנו.
עדיין אני אחראי לעוצמה שבה אני "עוצם עיניים"-מול אותו מארא חיצוני, עדיין האחריות  היא  אל המידה שבה אני נסחף אחרי הפיתוי, לנכונות שלי לשלם מחיר(לעתים מחיר חברתי גבוה מאד- רתיעה ממני, בידוד חברתי. ולעתים אף מחיר כלכלי ואישי גבוה כמו  ירידה מנכסים שנצברו , מאסר ואף מוות)
* בהתאם למסורת הבודהיסטית, כאשר הבודהיסאטא(הבודהא לעתיד לבוא) ישב מתחת לעץ הבודהי במדיטציה שהובילה להארתו- מארא ניסה מתוך יוהרה-לשים מכשולים בדרכו להשגת ההארה:
    > בתחילה, על ידי חבורת השדים שלו (אולי,  במלים של ימינו- זהו ביטוי לפחד שעלה בו)
    > אחר כך על ידי ניסיון לפתותו על ידי שלושת בנותיו (אולי, כאן הכוונה להיבטי החושים-התמכרות לתחושת ההצלחה, השקט והשלווה שעלו בו בזמן התרגול והקושי לוותר עליהם )
    > אפיזודה זו נקראת "מלחמת מארא" (מארא-יודהא)
*מה שעוד מעניין, הוא(שוב,  לפי המסורת הבודהיסטית) שמארא עקב אחרי הבודהא במשך שבע שנים, בניסיון למצוא בו חולשה כלשהי:
    > שש שנים לפני שהגיע להארה-כלומר מהרגע שעזב את הארמון והחל בדרכו הרוחנית
    > ובמהלך שנה- לאחר שהגיע להארה
* הוא גם ניסה לפתות את הבודהא , מיד כשהגיע להארה-לעבור לפאריניבאנא, בלי שילמד את הדהארמא (כלומר-להשאיר ברשותו את הפירות  מהמאמץ האדיר שנעשה ולא להמשיך בעבודתו-ולחלק את הפירות  האלו  עם אחרים)
*וגם כשהגיע זמנו של הבודהא לפאריניבאנא, הוא האיץ בו להיכנס אליה
* נאמר כי בשני המקרים הללו-הבודהא פעל על סמך התובנה האישית שלו
* ושוב, הבה ניקח את "המפגש  בין הבודהא ובין מארא" למושגים של זמננו - דמיינו לעצמכם מצב שבו סיימתם בהצלחה  לעשות פרויקט או מטלה ארוכה וסוחטת ,סוף סוף התיישבתם באנחת רווחה על כורסא נוחה,הורדתם את הנעליים הלוחצות-ואז:
    > עליכם להתמודד עם הרצון להתרווח  סוף סוף על הכורסא הנוחה ולהנות  מהמנוחה -המגיעה לכם בזכות ולא בחסד !!!
    > מול  הידיעה  שיש עוד משהו נוסף לעשות- שרק אתם יכולים לעשות(למרות שאף אדם אחר לא יודע זאת ושאף אחד לא יבוא אליכם בתלונה אם לא תיקחו  את המטלה החדשה על עצמכם)-    ושמשמעותו לקום דווקא עכשיו מאותה כורסא
    > ההתגברות על אותה תחושה-קרויה "חמלה", רק חמלה אמיתית     יכולה "להרים אותנו מהכורסא" ולהעניק לנו את הכוחות (ויותר מכך-את השמחה)-להמשיך
    >רחמים בלבד, או רגשי אשמה-יכולים אולי להרים אותנו מהכורסא, אבל יעמדו תמיד בינינו ובין מושא העבודה שלנו ויגרמו לעליית רגשות שליליים(שוב-היבטים של מארא) כמו:
        - כעס (על עצמי, על האחר, על הצורך שעלה)
        - קוצר רוח (במובן של "מתי זה כבר יגמר-ואוכל סוף סוף לחזור לכורסא?")
        -התנשאות ("אני באמת משהו מיוחד-אם הצלחתי להרים את עצמי ולעשות מה שאני עושה")   
                             
מודיטא

מודיטא היא השנייה מארבעת "התכונות הנשגבות" (בראהמא ויהרא)
היא מתורגמת כ"השתתפות בשמחת האחר" או "שמחה בהצלחת האחר".
היא שונה מסתם "פרגון", בכך שאינה מותנית בזהות האחר, בקרבה הרגשית שלנו אליו או בתמורה שאנו נקבל בזכות הצלחתו.
"מודיטא" נכשלת כאשר עולה קנאה,
"האויב הקרוב" של "מודיטא" (תכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) היא עליית תפישת "אני", שגורמת לנו להרגיש שמחה (רק) אל מי שנתפס כקשור אלינו וקרוב לליבנו.

מטא

"מטא" היא הראשונה מארבעת "התכונות הנעלות" (ברהאמא ויהארא).
היא מתורגמת ב"אהבה ללא תנאי", "אהבה חומלת" או "ידידות".
היא שונה מסתם "חיבה" בכך שאינה מותנית בזהות האחר, בקרבה הרגשית שלנו אליו או ביחסו הצפוי אלינו.
"מטא" נכשלת כאשר עולה בנו שנאה.
 "האויב הקרוב" של "מטא" (תכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) היא "השתוקקות" – שבה קיימת היאחזות במושא הידידות וציפיות לתגמול רגשי או אחר  ממנו.

חזרה למעלה

נ

ניראוואנאס - חמשת המכשולים

חמשת הניראוואנס (המכשולים) הם חמש תכונות המהוות מכשולים לתודעה – "מעוורים" את היכולת לראיה מנטאלית:
 1. תשוקות חושיות=קאמא צ'אנדא   
 2. דחייה\איבה=וייאפאדא
3. עצלות=טהינהא  וקהות =מידהא
 4. חוסר מנוחה =אודאצ'א ודאגה =קוקוצ'א
 5. ספקות עמוקים =ויצ'קיצ'א

ישנו משל יפה שמופיע ב"אנגוטארא ניקאייה" (ספר – ניפאטא 5, סוטא 193):
1. תשוקות החושים- מושוות ל"מים שמעורבבים עם הרבה צבעים"
2. איבה ושנאה-  מושווה ל- "מים רותחים ומבעבעים"
3. רפיון ועצלות - מושווה ל"מים מכוסים באצות"
4. חוסר שקט ופקפוק- מושווים ל- "מים לא שקטים, מוקצפים ע"י רוח"
5. ספקות עמוקים- מושווה ל- "מים עכורים ומלאים בבוץ"

כפי שמים כאלה אינם יכולים לשקף את דמותו האמיתית של המתבונן, כך הוא בההימצאותם של אותם חמשת המכשולים בתוכנו,  במקרה כזה אדם אינו יכול לראות את התועלת האמיתית עבורו, לא את התועלת לאחרים ולא את שניהם
ההשעיה הזמנית של "חמשת המכשולים"- קיימת כאשר נכנסים למצב של " הג'הנה הראשונה".
חמשת המכשולים נעלמים לתמיד – כאשר נכנסים ל" ארבעת השבילים הנעלים"(ariya-puggala)

חזרה למעלה

ס

סאדהא- אמון

תכונת ה"אמון" קשורה ל"חמשת התכונות"(אינדריה)- רשימה הכוללת חמש תכונות מנטליות שיש לפתח אותן כדי להשיג שליטה על התודעה ולאפשר להגיע להתעוררות מלאה:

הראשונה-התכונה של "אמון" (סאדהא אינדריה)
השניה-התכונה של "התמדה" או "מאמץ"/"אנרגיה" (וירייא אינדריה)
השלישית- התכונה של "תשומת לב" (סאטי אינדריה)
הרביעית- התכונה של "ריכוז" (סאמאדהי אינדריה)
החמישית- התכונה של "אבחנה" או "חוכמה" (פאנייא אינדריה)

"חמשת התכונות" מציגות תהליך הדרגתי שבו פיתוח של תכונה מסויימת מסייע במעבר ובפיתוח של תכונה נוספת.

כאשר שלושת התכונות הראשונות  (מאמץ/התמדה, ריכוז, ואבחנה/חוכמה) נובעות  ממצב של "אמון" (התכונה הראשונה מבין "חמשת התכונות"), הן מביאות בסופו של תהליך- לפיתוח של "אבחנה" או "חוכמה".

יש כאן תהליך מעבר של התודעה. מהרמה ההתחלתית שיסודה בבניית אמון בדרך, התודעה עוברת תהליך של שינוי, בכול הקשור ליכולותיה ולאופן שבו נתפסת המציאות (הן זו הנחווית כ"מציאות פנימית" והן זו הנחווית כ"מציאות חיצונית")
זהו תהליך שסופו  במצב של התמרת התודעה והגעה לרמה של " השקפה נכונה" (האלמנט הראשון ב"דרך הנאצלת כפולת השמונה" ששייכת לקבוצה של "חוכמה").

התכונה של "אמון" באה לידי ביטוי בארבעת התכונות המובילות אדם לנקודה של "נכנס לזרם"(סוטאפאטי):
1.התרועעות עם אנשים טובים (ההולכים בדרך)
2. שמיעה של הדהארמה האמיתית (הנכונה/זו שמובילה להתעוררות מלאה )
3. תשומת לב והקשבה  נכונה
4. תרגול בהתאם לדהארמה.

"אמון" בא לידי ביטוי גם בארבעת התכונות הקיימות אצל מי שכבר הגשים את מעלת "הנכנס לזרם":
1.אמון מלא בבודהא (כמורה , כזה שהגיע להתעוררות מלאה בכוחות עצמו)
2.אמון מלא בדהארמה (הדרך שההודהא לימד ואשר ניתן להגשים אותה, כל אחד לעצמו, כבר כאן ועכשיו)
3.אמון מלא בסנגהא (אלו שהלכו בדרך שלימד הבודהא והגיעו להתעוררות מלאה)
4. ואשר יש בו את אותן מעלות(VIRTUES ) אשר זוכות לשבחים מהחכמים (מאלו שהגיעו להתעוררות).

האספקט החברתי של תכונת "האמון" כולל בתוכו שני חלקים:
1. החלק הראשון- כיצד לדעת מי הם "אנשים טובים/ שראוי להתרועע איתם"
2. והשני- מדוע כדאי להתרועע עם אנשים כאלו.

הכתבים מציגים שלושה סוגי אנשים "שלא ראוי להתרועע איתם" ( 45 . III . A ):
1. הסוג הראשון- אנשים המותחים ביקורת על תרגול נדיבות ופתיחת הלב .
2. הסוג השני- אנשים המותחים ביקורת על תרגול של פרישות /ויתור והליכה לחיי נזירות.
3. הסוג השלישי- אנשים המותחים ביקורת על תרגול מתן שרות להורים של אותו האדם.

זאת, מכיוון שחוכמתם של אנשים כאלו והמניעים אשר מדריכים אותם – אינם ראויים לאמון.
אם בכול זאת אדם חייב להתרועע עם אנשים כאלו, אליו להתייחס אליהם כאנשים שאין ללמוד מהם ואין לחקות אותם.

התכונות של "אדם טוב/ שראוי להתרוע איתו" נבחנות באופן שבו הוא מתנהג (ולא ניתן להסתפק במה שהוא אומר):

1. (הוא משוכנע) בעקרון של חוק הקארמה
2. (הוא מפגין) נדיבות ופתיחת הלב
3. (יש בו ) מעלות
4. (ויש בו ) חוכמה / אבחנה

סאטי פאטאנא

"יסודות תשומת הלב" או "מסגרת ההתייחסות" (לתרגול) הינם הבסיס לתרגול הבודהיסטי, אשר הבודהא מכנה "הדרך היחידה המובילה להתעוררות".
ארבעת האובייקטים שבהם יש להתבונן הם הגוף, הרגשות , המחשבות ואובייקטים מנטאליים, כאשר יש בחירה באובייקט אחד מתוכם ולא לשילוב ביניהם.
ההתבוננות היא באובייקט כשלעצמו, ברגע הנוכחי וללא היצמדות אליו או דחייה ממנו ("בגוף כגוף" וכך, לגבי האחרים).
התרגול נעשה תוך שימוש בתכונות המנטאליות  של תשומת לב, הבנה בהירה והתמדה/חריצות (סאטי, סאמפאג'אנא, אטאפי)

סאמאדהי - ריכוז

סאמאדהי מתורגם בדרך כלל כ"ריכוז".
התרגום המילולי של המונח סאמאדהי  הוא: "המצב (המנטאלי) של שהיה ממוקדת בחוזקה".
זהו הקיבוע של התודעה על אובייקט יחיד (כך שהתודעה "אינה זזה" מאותו אובייקט)
וכפי שמוסבר בכתבים ( 44.M ):" מיקוד חד נקודתי (צ'יטאס אקאגאטא), האח ויסקהא, זהו אשר קרוי ריכוז".
ריכוז, למרות שלעתים קרובות הוא חלש מאד- הינו אחד משבע  התכונות המנטאליות שתמיד מתלוות להכרה. (כלומר, לא יכולה להיות כלל הכרה, בלי מידה כלשהי של ריכוז- ולו חלש מאד)
"ריכוז נכון" (סאמא סאמאדהי)  כחוליה האחרונה ב"דרך הנאצלת כפולת השמונה" (מאגא), מוגדר כארבעת "מצבי הספיגה" = ארבעת הג'האנא (JHANA).

בהקשר הרחב יותר, הכולל בתוכו גם את המצבים החלשים יותר של "ריכוז נכון"- הוא (אותו "ריכוז נכון = סאמא סאמאדהי) קשור לכול "המצבים המועילים מבחינה קארמטית" (קוסאלא) של ההכרה.
לעומת זאת, "ריכוז שגוי" (מיצ'א סאמאדהי) קשור לכול "המצבים הלא מועילים מבחינה קארמטית" (א קוסאלא) של ההכרה.

כאשר בכתבים הבודהיסטיים אין אזכור או חלוקה של הריכוז ל" נכון" או " לא נכון", הכוונה היא ל"ריכוז נכון".

ניתן לחלק את הריכוז לשלוש דרגות, לפי מידת העוצמה והאינטנסיביות שלהם:

(1) "ריכוז מכין" או "ריכוז ראשוני" (PREPARATORY CONCENTATION = פאטיקאמא סאמאדהי):
זהו ריכוז אשר קיים בתחילתו של התרגול (בזכות העובדה שמדובר על "תרגול של תשומת לב וריכוז"- שבו אנו אוספים את התודעה שלנו פנימה, ומנסים למקד אותה על אובייקט מסוים)
רמת ריכוז זו גבוהה יותר מהמצב היומיומי שבו (למרות שגם ביומיום שלנו, אנו מגיעים לעתים לריכוז כזה, עקב הצורך להתמקד במשימה מוגדרת)

(2) "ריכוז גישה" או "ריכוז קירבה" (NEIGHBOURHOOD CONCENTATION = אופאצ'ארא סאמאדהי):
זהו ריכוז גבוה יותר, הנדרש כחלק מתהליך ההכנה לכניסה לג'האנא הראשונה.
כאן, הריכוז שמייצר המתרגל מסייע לו להתקרב, אבל עדיין אינו מספיק להיכנס למצב של הג'האנא הראשונה.
(ג'האנא- הינה מצב מנטאלי מסוים, המובחן בהופעה של מה שקרוי "סימן נגדי" = פאטיבהאגא נימיטא)

(3) "ריכוז מלא" או "ריכוז שהושג" (ATTAINMENT CONCENTATION = אפאנא סאמאדהי): זהו הריכוז  המתקיים בעת השהייה ב"מצבי הספיגה" (ג'האנא) השונים.
עם היציאה ממצבי התודעה השונים האלו (הג'האנא השונים)- רמת ריכוז זו נעלמת.

הכתבים הבודהיסטיים מבדילים באופן ברור בין "ריכוז ארצי" מול "ריכוז על ארצי":

ריכוז הקשור ל"רגעי האמת הנאצלת הרביעית" (מאגא) ול"רגעי הפרי" (פהאלא) הנובעים מכך (מהדרך הנאצלת)-   קרוי ריכוז "על ארצי" (SUPERMUNDANE =לוקוטארא).
מטרתו של ריכוז כזה-היא השגת הארה (ניבאנא)

כל ריכוז אחר שמטרתו אינה השגת ניבאנא ( אלא השגת מטרה אחרת, חיובית כל שתהיה: שלווה, בטחון , בריאות, ואפילו  יכולות  על טבעיות )-קרוי ריכוז "ארצי" (לוקייא). זאת, גם אם מדובר ב"מצבי הספיגה" (ג'האנא)  העדינים ביותר (שברמות הגבוהות שלהם, אכן מביאים לפיתוח של יכולות על טבעיות)-הם עדיין רק "ארציים"

סאמיוג'אנא-עשרת הכבלים

סאמיוג'נא-או ה"כבלים", הינם 10 המאפיינים של האישיות, אשר כובלים את האדם למעגל הסאמסארה ( אותו מעגל בלתי פוסק של לידה, מחלה, זיקנה ומוות):

1."סאקאייא דיטהי"-ההשקפה\האמונה בקיומו של עצמי\אני
2. " ויצ'יקיצ'א" -ספקות עמוקים
3.."סילאבאטא פאראמאסא" (או:" אופאדאנא")-    ההיאחזות  בחוקים  וטקסים ,כמו גם- בדעות, אמונות, מוסכמות, השקפות שגויות( וכל מה שגדלנו להאמין בו- והוא שגוי)
4."קאמא ראגא" -השתוקקות חושית (ההשתוקקות לכל מה שנקלט בחושינו ומסווג כנעים)
5."וייאפאדא"  -זדון (רצון להרע-גם אם במחשבה ולא בדיבור או במעשה)
6."רופא ראגא" -השתוקקות למצבי קיום עדינים (של גוף שכמעט ואינו נראה בעין הרגילה)
7."א-רופא ראגא" -השתוקקות למצבי קיום שבהן קיימת רק תודעה ללא גוף חומרי
8."מאנא"-יהירות
9. "אודהאצ'א" -חוסר שקט
10."אוויצ'א"-בורות

חמשת "הכבלים" הראשונים (1-5)  נקראים "הכבלים הנמוכים" (אורמבהאג'ייא-סאמיוג'אנא)-     היות והם כובלים את האדם ל"עולמות החושים".
חמשת "הכבלים" הבאים (6-10) נקראים "הכבלים הגבוהים" (אודהאמבהג'ינא-סאמיוג'אנא)-,היות והם קושרים לעולמות גבוהים יותר -"עולמות הצורה"(המוזכרים בכבל השישי) ו"עולמות האין-צורה" (המוזכרים בכבל השביעי)

השחרור מן "הכבלים"- מתרחש בהגיע האדם לאחד מארבעת שלבי ההארה:

בשלב הראשון-סוטאפאנא= "הנכנס לזרם" (של ניבאנא), הוא זה המשוחרר משלושת הראשונים(1-3)

בשלב השני- סאקאדאגאמי ="החוזר פעם אחת"(לעולמות החושים),  הוא זה המשוחרר (בנוסף לכבלים 1 -3 ) גם מכבלים 4  ו5  בצורתם הגסה(היבטיהם הגסים יותר)

בשלב השלישי- אנאגאמי= "זה שאינו חוזר"(לעולמות החושים), הוא זה המשוחרר  לחלוטין מכבלים 1 – 5 (הכבלים הנמוכים)
   
בשלב הרביעי- אראהט = "הטהור לחלוטין" (או הקדוש), הוא זה שמשוחרר מכל עשרת הכבלים ולכן אינו כבול\קשור  יותר לקיום מותנה
   
חלק ג'-פירוט ומשמעויות  של הכבלים

1. "סאקאייא דיטהי"-ההשקפה\האמונה בקיומו של עצמי\אני :

*הכוונה לתפיסת מושג ה"אני" (בהקשר הפנימי והעמוק     ביותר של השקפת המציאות שלנו) - כישות נפרדת, בעלת קיום עצמאי,מתמשך ואמיתי

* אין מדובר (רק) על עמדה כלפי מושג פילוסופי או     אינטלקטואלי גרידה,אלא על האופן שבו אנו תופסים את "המציאות שבה אנו חיים" (ברמה האינסטינקטיבית ביותר-    אשר מקרינה על כל מחשבה ,דיבור ומעשה שלנו )

* כל זאת ,בניגוד ל"השקפה הנכונה"(סאמא דיטהי-כפי שמופיעה באמת הנאצלת הרביעית)-היודעת ,מתוך התנסות ישירה,שמדובר  באשליה

*  על פי הפילוסופיה הבודהיסטית - מה שאנחנו מגדירים בתור: "אני / אינדיבידואל / אגו" הינו רק "קומבינציה משתנה ללא הרף של כוחות או אנרגיות פיזיות     ומנטליות"
           
* אותה "קומבינציה משתנה ללא הרף של כוחות או אנרגיות פיזיות ומנטליות", מורכבת למעשה, מחמישה סוגי הצטברויות של    גורמים ארעיים, או מיצרפים (קהנדהא), שיוצרים את אשליית המוצקות, את הרושם המוטעה של "אני" נפרד וקבוע   

* חמשת המצרפים (שלא נדון בהם כאן, רק לידיעה כללית) הם:
 
•    צורה (רופא) – חומר, גוף
•    תחושות (ודאנא) – נעים, לא-נעים, נייטרלי
•    תפיסות (סאניא) – הזיהוי של מושאי התחושה (הגופניים והנפשיים)
•    תבניות מנטליות (סנקהארא) – נטיות, דפוסים, הרגלים
•    הכרה (וינייאינא) – המודעות לנוכחות של אובייקטים
•   
*בהקשר זה,הכבל הראשון  הינו השקפה, לפיה- יש "עצמי" שקיים באמת:
    > או כמזוהה עם אותם חמשת המצרפים (ה"אני" מצוי     בתוכם)
    > או כמצוי בקשר כלשהו עימם(דרך סיטואציה\חוויה\מערכת     יחסים ) שיש לה קשר עם אותם מצרפים "שלי"
    > למשל:
        -אני מזדהה עם הגוף "שלי" (הגוף שלי כואב-לכן אני סובל,הגוף שלי חולה-לכן אני מיסכן,הגוף שלי לא מספיק יפה-אז צריך לעשות ניתוח שיהפוך אותו ליותר יפה וכך גם אותי ליותר מאושר )
        - אני מזדהה עם התבניות המנטליות  שלי(אני רגוע עכשיו-אז אני מאושר,אני עצוב עכשיו-אז אני סובל,אני לבד כרגע-אז אני חייב למצוא מערכת יחסים חדשה )
*מה שמסתיר את אנאטא (העובדה שבעצם אותו "אני"- אינו קבוע ועצמאי-), הוא גהאנא סאנא (תחושת הדחיסות \המוצקות- שבה אנו חווים את הגוף)
*אמנם גהאנא סאנא היא סאבהאווא דהאמא או פאראמאטא דהאמא- אמת מוחלטת\אולטימטיבית- אבל היא מובילה אותנו להשקפה מוטעית שאנו "גבר" או "אישה" או שיש לנו "עצמי":
        >אנו לא מצליחים "לחדור" מבעד לאותה חיצונית דחוסה, ולכן מתייחסים רק אליה- כאלמנט מאפיין ומגדיר (הצורה החיצונית של ה"גוף-תודעה" הזה- היא         של "גבר" ולכן מהותו היא "גבר")
*ומכאן גם האמונה שבאותו "גבר" או "אישה"- ישנה מהות פנימית בלתי משתנית - שאנו  מכנים : "עצמי" או "אני"
* תחושת הדחיסות הזו (גהאנא סאנא) מסתירה מאיתנו את העובדה ש"גוף יושב" שונה מ"גוף עומד" (זה לא "הגוף שלי בתנוחות אחרות" )
 *כך נוצרת ויפאלאסא - עיוות של תפישות:
               1) שגוף הוא יפה
               2) שגוף ותודעה הם קבועים (ללא שינוי)
               3) שגוף הוא אושר\שמחה
               4) שגוף ותודעה הם "אני" או "עצמי"

*מהי הסיבה שההשקפה הזו (שיש "עצמי" נפרד וקבוע )
מוגדרת על ידי הבודהיזם כבעייתית כל כך?למה מתייחסים להשקפה זו כמקור לסבל?

*כאשר ישנה השקפה של "עצמי" נפרד-ישנה דואליות או חלוקת המציאות לשני חלקים (שמופרדים זה מזה בגבול\גדר ):
    >חלק ראשון-"אני" או עצמי"
    > וחלק שני-"לא אני", "לא עצמי", "האחר", "הזולת"

*בגלל שקיימת אמונה \השקפה שאותו "עצמי " הוא קבוע:
    > ישנה אסטרטגיה (לא מודעת , אבל דומיננטית ולמעשה היחידה בחיינו) :לשמר - את אותו "עצמי"
    >כיצד עובדת אותה אסטרטגיה ביומיום שלנו:
        -לתת ערך חיובי –לכל מה שתומך באותו "עצמי"
        -לתת ערך שלילי –לכל מה שמאיים על  אותו "עצמי"
        - להתעלם-ממה שלא נתפס כתומך או מאיים על ה"עצמי"

    > אלו הם ,בלשון הבודהיסטית - "הזיהומים" (קילאסא):
        -לובהא-השתוקקות
        - דוסא-כעס,איבה
        - מוהא-בורות, בלבול

*אם אנו היינו היחידים שמחזיקים בהשקפה מוטעית זו-אולי היינו מסתדרים :
    > הבעיה שגם כל מי שסביבנו-פועל על בסיס אותה תפיסת מציאות (שגויה):  שגם לו יש "עצמי"-שצריך לשמר אותו
    > והיות ו"האחר" (שהגדרתי כך-  ביחס אל ה"עצמי" שלי) הוא ה"עצמי" של הזולת(שהגדיר כך  האחר- מנקודת המבט "שלו") -ישנו מאבק מתמיד
    > מאבק זה אינו יכול להסתיים לעולם-כי מקורו בניגוד:
        -מה שתומך ב"עצמי"- מוגדר כ"שלי", או לפחות ,"אני רוצה שיהיה שלי"
        -אבל ,בהכרח-פוגע ב"עצמי" של האחר(זה שאינו חלק ממני,שאינו "שלי")
    > נקודת המבט היא "אגוצנטרית"= "אני במרכז " :
        - מסביבי -יש חלק ששייך לי(לפי השקפת ה"אני" שלי)
        -אבל ישנה אינסוף  נקודות מבט "אגוצנטריות" -של אחרים,שלכל אחת מהן יש מרכז משלה, גבול משלה,

*יתרה מכך,השקפה זו מוגדרת כשגויה-היות והיא מנוגדת לטבע האמיתי של המציאות:שינוי מתמיד (אניצ'א):
    >קל לנו (יחסית...) לקבל את העובדה ש"מסביב הכול משתנה"-לפחות ברמה הפיזית:
        -החל מדברים שזזים מהר יחסית(ולכן ניתן לראות את תהליך השינוי שהם עוברים)
        - ועד לדברים שמשתנים לאט-אבל ניסיון העבר שלנו מאשר שהם לא קבועים(יום ולילה,עונות השנה,בניינים,
        הגוף שלנו  וכו' )
    > אבל בכל הקשור אלינו-ישנה תפיסה ברורה ובלתי מתפשרת ש:
        -יש בי משהו קבוע ונצחי-אשר לא משתנה
        - יש בי משהו קבוע -שמנהל את כל חיי
        - יש בי משהו קבוע-  שעומד מאחורי הרגשות שלי
    > ולכן(ושוב-סיבוב של 360 מעלות, אל מה שנאמר קודם):
        -חובתנו לשמר את אותה מהות שנקראת "אני"
*במקום לחיות-להיות כאן ועכשיו :
    >הרגע הנוכחי- "נבדק"  ונשפט לפי הפוטנציאל שיש לו כלפי ה"אני"
    >  לרוב, תשומת הלב מופנית לרגע הקודם-מה הייתה משמעותו ותרומתו ל"אני" שלי
    > או לרגע הבא-מה הוא יכול לתרום או לאיים על ה"אני"  שלי
* מתוך השקפה שגויה זו- נוצרים דפוסים  (סאנקהארות):
    > אשר,מנקודת המבט של ה"אגו"-  "מקילים" עלינו     "להתמודד עם החיים"
    > אבל בראייה נכונה-הן מנתקות אותנו מהחיים

2. " ויצ'יקיצ'א" -ספקות עמוקים:

*בהקשר של כבל:
    >הכוונה לספקות:
                - כלפי המורה(הבודהא)
                - כלפי התורה (הדהרמא)
                - כלפי ההולכים בדרך(הסאנגהא)
                - כלפי האימון\התרגול
                - כלפי דברים בעבר ובעתיד
                - וכלפי (החוק של ) הסיבתיות

    > אלו ספקות ברמה העקרונית-שמקורם הוא בחוסר אמון     כלפי  המרכיבים -שביחד מהווים את מה שקרוי "הדרך "

    > וכאשר ישנם ספקות לגבי האלמנטים הבסיסיים של     הדרך:
        -נישאר במקום הנוכחי שלנו-אפילו אם אנו כבר מוכנים להודות שהוא גורם לנו סבל
        - כי עצם השינוי נתפס -כלא אפשרי, או לא בטוח, או  עשוי לגרום לסבל גדול יותר, או כגורם לאובדן של מה שהישגנו עד עכשיו
        - ונישאר במצב של פסיחה על שני הסעיפים-רוצה אבל לא עושה
 
* הכוונה גם לספקות בהקשר של :
         >  איזה דברים הינם יעילים\נכונים(קוסאלא)  איזה לא יעילים\לא נכונים(א- קוסאלא)
         > מה יש לתרגל ומה לא
         > ואיזה בעלי ערך גבוה או ערך נמוך

*אלו ספקות כלפי האופן שבו צריך להתקדם בדרך-איך להתקדם

*ויצ'יקיצ'א היא חוסר ברצון לחשוב => ביכולת להגיע     להחלטה\למסקנה

* יש לה את המאפיין של - היסוס :
    >  אשר מתבטא בחוסר החלטיות
    >  ועמדה לא ברורה\פסיחה על שני הסעיפים

*  הסיבה המיידית\העיקרית שלה- היא  מתן תשומת לב לא     חכמה לנושאים השרויים בספק

3.    "סילאבאטא פאראמאסא" (או:" אופאדאנא")-ההיאחזות בחוקים  וטקסים:

*הפירוש המילולי של המושג עושה לו עוול-שכן הוא אינו מסביר שתי נקודות מרכזיות :
    > הראשונה-אין מדובר רק בהיאחזות בחוקים(חוקי מדינה למשל) או בטקסים(טקסים דתיים או כאלו שנחשבים לטקסים קדושים), אלא גם בהיאחזות בדברים "לא פורמליים " (אבל לא פחות מהותיים בחיינו)- כמו:
        -  בדעות
        - באמונות
        - במוסכמות
        - בהשקפות
        - בנורמות חברתיות
        - במה שמקובל
        - ולמעשה- בכל מה שגדלנו (וגודלנו) להאמין בו
    > השנייה-מדובר על היאחזות בהשקפות שגויות:
        - כאן יש להיזהר ממצב שבו אנו "שופכים את התינוק  יחד עם המים"
        - יש כאן דרישה לתשומת לב בלתי פוסקת-כלפי כל  פעולה שאנו מבצעים(דרך אחד מ"שלושת  השערים" :המחשבה, הדיבור , והמעשה )
        - מה שהופך את החוק\טקס\דעה\אמונה-ל"כבל" (או ל"השקפה שגויה")- הינו ההתייחסות כאל אקסיומה שאין לבחון ולבדוק אותה כל פעם ופעם מחדש
*הכוונה היא:
    > שקיימת אמונה -שעצם השמירה על החוק,עצם ההשתתפות\הביצוע של הטקס-מספקים (כדי להביא לתוצאות הרצויות):
    > לא משנה הכוונה(מדוע שמרתי על החוק-מפחד שאתפס?  מתוך מסורת שכך נהוג מדורי דורות ? כי כך עושים כולם?)
    >חשוב רק עצם המעשה
    > וזה כבר יביא לתוצאות הרצויות(פרנסה, בריאות, מעמד, הצלחה, שקט נפשי, אריכות ימים ...)-העשייה באה מתוך תפיסת "שכר ועונש"

4. "קאמא ראגא" -השתוקקות חושית (ההשתוקקות לכל מה שנקלט בחושינו ומסווג כנעים)

5. "וייאפאדא"  -זדון (רצון להרע-גם אם במחשבה ולא בדיבור או במעשה)

6."רופא ראגא" -השתוקקות למצבי קיום עדינים (של גוף שכמעט ואינו נראה בעין הרגילה)

7.    "א-רופא ראגא" -השתוקקות למצבי קיום שבהן קיימת רק תודעה ללא גוף חומרי

8. "מאנא "-יהירות

9.אודהאצ'א" -חוסר שקט

10."אוויצ'א"-בורות

סאמסווא

סאמסווא שפירושו המילולי "ידידות"  או "חברות", מדבר על שני סוגי הידידים שיכולים להיות לאדם ועל השפעתם עליו, בכול הקשור להתקדמות בדרך הרוחנית , לפיתוח מוסר וחוכמה ולחייו בכלל.

הבודהא מייחס חשיבות מכרעת לסוג האנשים שעימם מבלה אדם את חייו ומהם הוא שואב השפעה (ומכאן- חשיבותה הקריטית של הסנגהא, כאלמנט המאפשר הארה). הוא רואה בכך את תחילתו של תהליך שיכול ללכת לשני כיוונים מנוגדים.

לגבי ידידות עם אנשים רעים  (א- סאפוריסא סאמסווא), אומר הבודהא:
 " ידידות עם אנשים רעים מביאה להאזנה לעצות מזיקות,  מכאן להרהורים לא נבונים, מכאן לחוסר תשומת לב ובלבול מנטאלי, מכאן לחוסר ריסון של החושים, מכאן לביצוע שלושת סוגי המעשים הרעים בגוף, בדיבור ובמחשבה, מכאן לחמשת המכשולים (ניוואראנא), מכאן לכמיהה לקיום (מחדש)

לגבי ידידות עם אנשים טובים (סאפוריסא סאמסווא) , אומר הבודהא:
 " ידידות עם אנשים רעים מביאה להאזנה לעצות מועילות,  מכאן לאמון (בדרך), מכאן לתשומת לב ולתודעה בהירה, מכאן לריסון של החושים, מכאן לביצוע שלושת סוגי המעשים המועילים , מכאן לארבעת יסודות תשומת הלב (סאטי פאתאנא), מכאן לשבעת גורמי ההארה (בוג'האנגא), מכאן להארה בעזרת חוכמה (פאנייא וימוטי)

חזרה למעלה

ע

עשר הפעולות השליליות

"10 הפעולות השליליות" הן אותן פעילויות שיש להימנע מהן היות ועשייתן גורמת בבירור לאפקט שלילי למי שמבצע אותם, לפי עקרונות "חוק הסיבה והתוצאה" (חוקר הקארמה).

שלוש  פעולות שליליות מבוצעות באמצעות "השער" של הגוף:
1. הריגת יצור חי  (נטילת חיים כלשהם)
2. גניבה (לקיחת מה שלא ניתן)
3. קיום יחסי מין לא נאותים
 
ארבע  פעולות שליליות מבוצעות באמצעות "השער" של הדיבור:
4. שקר (אי אמירת אמת)
5. דיבור מפלג (מעורר מחלוקת בין אנשים)
6. דיבור בוטה (גס, משפיל, מעליב וכו')
7. הליכת רכיל (דיבור חסר מטרה)

שלוש  פעולות שליליות מבוצעות באמצעות "השער" של המחשבה:
8. חמדנות
9. זדון (מחשבה להרע )
10. השקפה שגויה (בורות, אי הבנה של ארבעת האמיתות הנאצלות)

תשע הפעולות השליליות הראשונות קיימות כמעט בכול קוד מוסרי של דרכים רוחניות ואילו האחרון ייחודי לבודהיזם

חזרה למעלה

פ

פאפאנצ'א-התרבות
                   
"פאפאנצ'א" הינו מונח המתאר את האופן שבו אנו תופסים את המציאות (הן את מה שניראה לנו- כ"חיצוני " והן מה שאנו מכנים- "מציאות פנימית")
ניתן לתרגם את מובן המילה משפת פאלי בתור התפשטות\ הרחבה, שונות \בידול, הבחנה \אפליה, רב גוניות\רב צורתיות,ריבוי\התרבות.

מונח זה מתייחס גם ל"עולם התופעות" באופן כללי (כלומר לעובדה שאנו מתייחסים לכל תופעה,הן חומרית  והן מנטלית ,-כנפרדת מהאחרות ) וגם ל"תפישה המנטלית"  שלנו אל המושג  "גשמיות\חומריות" (כלומר- לכך שאנו עושים הפרדה בין שני הסוגים האלו ).

כל הפירושים הללו מצביעים על מאפיין בסיסי אחד של "תפישת המציאות" שלנו- התפישה שקיים "ריבוי " ולא "אחדות " (שיש "הרבה" תופעות שונות ושכל תופעה כזו "נפרדת ו"עצמאית  "  מן האחרות)
הבודהא מסביר כי המקור לתפיסת המציאות הזו הוא הסתמכות שלנו-על "התרשמות  הנובעת מששת החושים" והעובדה ש"עד לשם "(למקום  המנטאלי הזה,ורק עד אליו) יכולה
להגיע ההבחנה\ האפליה של העולם \המציאות.

על ידי הכחדה\ הפסקה של אותו- "שדה (שנתמך על ידי ) התרשמויות
(שנובעות מ )ששת החושים ", במקביל (כתוצאה מכך ) נכחד\ מופסק עולם ההבחנה\ האפליה במובן שהעולם לא נתפס יותר כ"ריבוי"-אלא כ"אחד".

לכן,המונח ההפוך-"ני פאפאצ'א"(העדר פאפאצ'א) הוא מילה נרדפת לניבאנא, במובן של חופש מ"האבחנות הסאמסאריות" (אשר גורמות לנו להתגלגל  במעגל הסאמסארי )
ויש לכך חשיבות עליונה ,היות ולא מדובר "סתם " על טעות או אי הבנה     זניחה בתפישותינו-אלא על גורם מהותי לסבל (דוקהא ).

הפרשנים מחלקים את "פאפאנצ'א "-לשלושה סוגים:

תפישת העולם (המציאות) כ"מרובה"- בגלל השתוקקות  (טאנהא פאפאנצ'א) .
נובעת מכך שאנו מבצעים "תהליך עיבוד" אוטומטי,מיידי ובלתי מודע-לכל "הקלט החושי" שלנו. כל התחושות שנקלטות  בששת החושים שלנו מסווגות כ "נעים",או "לא נעים" או "נייטראלי" ומגדירות (באופן אוטומטי וללא מודעות) דפוסי התייחסות קבועים (השתוקקות ל"נעים", איבה וכעס כלפי "לא נעים" ובורות / התייחסות אוטומטית לפי הדפוסים שלנו ל"נייטראלי" )
.
תפישת העולם (המציאות) כ"מרובה"-בגלל השקפות מוטעות (דיטהי פאפאנצ'א)
נובעת מכך שיש לנו השקפות קיימות ,ברורות ו"אמיתיות" כלפי כל מה שאנו חווים, כך שלמעשה אנו רואים -"השקפות" (ולא "מציאות" ).
השקפות אלו הן "שגויות" הן בגלל שאנו "מייצרים" השקפות ודעות  כל הזמן וכלפי כל דבר
במקום  "לראות את הדברים –כפי שהם באמת" והן בגלל שכל השקפה היא שגויה –כי היא מבוססת על דפוסים, נטיות זיכרונות, פחדים ,אמונות וכו' (ללא יכולת "לגשת" לחוויה הנוכחית- בלעדיהן)

תפישת העולם (המציאות) כ"מרובה"-בגלל יהירות (מאנא פאפאנצ'א)
באה מתוך תפישה שבסופו של דבר,"אני הוא זה שיודע הכי טוב-  מה באמת קורה". זהו היבט עדין אבל מאד עמוק ומשורש של תפישת ה"אני" שלנו (שממשיך להתקיים גם בשלבים מאד גבוהים של הארה ) - העובדה שבתפישת המציאות של כל אחד מאיתנו- "אני נמצא במרכז  והכול סובב במעגלים סביבי"-גורמת לנו לחשוב שניסיון החיים שצברתי (על כל ההשקפות והאמונות שמתלוות לכך ) מקנים לי עדיפות על פני כל האחרים

חזרה למעלה

צ
חזרה למעלה

ק

קאלייאנא מיטא- חבר לדרך

פירושה המילולי של המילה קאלייאנא מיטא הוא "חבר  טוב" , או "חבר נעלה" . המשמעות המקורית של מונח זה היא של נזיר בכיר המשמש כמנטור או חבר  של תלמידו (הנזיר) אשר "שואף לאושרו ודואג להתקדמותו בדרך" ומנחה אותו בתרגול.
באופן ספציפי, גם מורה המדיטציה קרוי כך.

הבודהא מייחס חשיבות רבה ביותר לחבר לדרך ואומר כי " חברות לדרך היא כול כולה של הדרך הרוחנית".

בסוטה אחרת, מסביר הבודהא מהן שבע התכונות של "חבר לדרך":
"הוא נותן מה שיפה, מה שקשה לתת.
עושה מה שקשה לעשות
סובל (מכיל) מילים כואבות ופוגעות
מגלה את סודותיו לך
את סודותיך הוא שומר
כאשר מזל רע מכה, הוא אינו נוטש אותך.
 כאשר אתה למטה, הוא לא מתנשא מעלייך

אדם שבו נמצאות תכונות אלו הוא חבר שראוי לטפח
על ידי כל מי שרוצה חבר".

קארונא

"קארונא" היא השלישית מארבעת "התכונות הנשגבות" (בראהמא ויהארא).
היא מתורגמת בדרך כלל כחמלה אבל גם כאי אלימות וסימפטיה, זוהי התכונה שגורמת לנו לנסות ולמצוא את הדרך היעילה ביותר לעזור באמת לאחרים.
 "קארונא" נכשלת כאשר עולה רצון להזיק  ולהרע.
 "האויב הקרוב" של "קארונא" (התכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) הוא רחמים, שמקורה בפחד ותחושת נפרדות בינינו ובין האחר.

קארמה

פירושה המילולי של המילה קארמה (או קאמא בפאלי)  הוא פעולה.

המונח מציין רצון או בחירה מועילה /חיובית או לא מועילה/שלילית (א- קוסאלא צ'טאנא, קוסאלא צ'טאנא), ושל הפקטורים המנטאליים הצמודים אליהם, אשר גורמים ללידה מחדש ומעצבים את גורלם של בני האדם.

אותם רצונות/בחירות קארמטיות  (קאמא צ'טאנא), מבטאות את עצמן בתור פעולות מועילות או לא מועילות של  הגוף (קאייא קאמא), של הדיבור (ואצ'י קאמא) ושל  התודעה (מאנו קאמא).

הבודהא אומר במפורש: "רצון (צ'טאנא) הו נזירים, הוא מה שאני מכנה קארמה, היות ובאמצעות הרצון אדם מבצע פעולות בעזרת הגוף, הדיבור או המחשבה..."

מכאן גם ברור  שהמושג קארמה (קאמא )  בהקשר הבודהיסטי אינו מציין בשום אופן את תוצאות הפעולה ובוודאי שלא את גורלו של האדם או גורלן של אומות (מה שמכונה לעתים "קארמה של עם").

חשוב לציין כי הרצון  העומד מאחורי כל פעולה, אינו בהכרח רצון מודע. במרבית המקרים, אין בנו מספיק תשומת לב ומספיק יכולת אבחנה לדעת מהו המקור של פעולותינו והן נשלטות על ידי "שלושת הזיהומים" ("לובהא"- השתוקקות, "דוסא"- כעס/ איבה , "מוהא"- בורות/ בלבול).
עם זאת, הדבר אינו משנה את העובדה שהאפקט הקארמטי יבוא לידי ביטוי בכול מקרה ואין אפשרות להימלט מהאפקט שלה,  כפי שהבודהא מסביר:
 " האנשים הם הבעלים של הקארמה שלהם, היורשים של הקארמה שלהם. הקארמה שלהם היא הרחם שממנה הם נולדים (הכוונה ללידה מחדש/ מעגל הסאמסארה) , היא הידיד שלהם, המפלט שלהם. איזו קארמה שהם מבצעים, טובה או רעה, הם יהיו היורשים שלה"
 
קוסאלא/ א קוסאלא

קוסאלא מתורגמת כ: מועילה, מיומנת, יעילה, טובה, חיובית, ראויה לשבח, מוסרית.
לעומתה, א-קוסאלא מתורגמת כ: לא מועילה, שלילית, לא מיומנת, מזיקה, ראויה לגנאי ,לא מוסרית.

שני מושגים אלו קשורים לאופן שבו כל פעולה שאנו מבצעים (קאמא/ קארמה= פעולה) מאופיינת בהתאם לכוונה שעמדה מאחוריה, בתודעתנו (לרוב, כוונה שהיא ברמה לא מודעת ונגזרת מהדפוסים והנטיות שצברנו).

בסופו של דבר, לכל פעולה ישנו תוצאה או אפקט שיגיע לידי ביטוי (באופן בלתי נמנע, גם אם איננו יכולים לראות את ההקשר בין פעולה שביצענו וביון האפקט שלה).

"פעולה יעילה" (קוסאלא קאמא) תביא בסופו של דבר לאפקט/תוצאה חיובית ולאושר.
לעומתה, "פעולה לא יעילה" (א קוסאלא קאמא) תביא בסופו של דבר לסבל . 

קילאסא

קילאסא (קלאשא בסנסקריט) הם "זיהומים" (של התודעה), אשר מונעים מאיתנו לראות נכוחה את המציאות, כפי שהיא באמת.

שלושת הזיהומים הם: לובהא (השתוקקות חושית- לחוויות חושיות שנתפשות כנעימות), לוסא (איבה /דחייה- מתחושות שנתפשות כלא נעימות ) דוסא (אשליה/ בלבול- שמביאה לתגובה אוטומטית, לפי הדפוסים והנטיות שנבנו בנו).

הם למעשה שם כולל למגוון של "רגשות מעכירים" כמו חמדנות, רוע לב וכוונות זדון, כעס, שנאה, התמרמרות, צביעות, התפארות, קנאה, קמצנות, חוסר יושר, התנשאות, עקשנות, אלימות, גאווה, ערפול חושים,  שאננות.

הם מכונים גם "השורשים הלא יעילים/לא מועילים", אשר בסופו של דבר מביאים לסבל, תסכול ותוצאות שליליות בחיינו.

חזרה למעלה

ר
חזרה למעלה

ש
חזרה למעלה

ת
חזרה למעלה